בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחזונו, עם ישראל עומד במרכזו של "חבר העמים האברהמי"

על רקע המאבק בין הנצרות לאיסלאם על ההגמוניה הדתית העולמית, שלפה האליטה התורנית של הציבור הדתי לאומי אלטרנטיווה יהודית. גיבור התרבות החדש-ישן הוא הרב אליהו בן אמוזג (הראב"א), רב העיר ליבורנו שבאיטליה במאה ה-19, שגרס שהיהדות אינה רק דת לאומית אלא דת אוניוורסלית שמבקשת לייהד את הגויים. האם קם יורש לרב קוק?

תגובות

שני מאמרים שהתפרסמו בחודשים האחרונים בעיתון "נקודה", ביטאונם של תושבי יש"ע, מבשרים אולי את צמיחתו של תיאולוג חדש בעולם הדתי-הלאומי. למעשה, לא מדובר כלל בתיאולוג חדש, אלא בניסיון להסב את תשומת הלב לדמות נשכחת: הרב אליהו בן אמוזג (הראב"א), רב העיר ליבורנו שבאיטליה במחצית השנייה של המאה ה-19. לדעת כותבי המאמרים - אליצור סגל מעפרה, מחנך בישיבת הרעיון היהודי בתפוח (יישוב וישיבה המזוהים עם הרב מאיר כהנא) והרב עזריאל אריאל, רב היישוב עטרת שליד רמאללה - יש בהגותו של הראב"א התמודדות רלוונטית עם שאלות מפתח, המעסיקות בשנים האחרונות את החברה הישראלית בכלל ואת המתנחלים בפרט. לפחות אחד משני המאמרים, זה של סגל, גם קובע במפורש שהגותו של הראב"א מוסיפה רבדים שהגותו של הרב קוק, התיאולוג שנחשב עד היום למורה הדרך הכמעט בלעדי של תנועת ההתנחלות, כלל אינה מתמודדת אתם.

סגל מתכוון לשאלת מעמדה האוניוורסלי של היהדות. ואמנם, כפי שהוא מציין, בשאלה הזאת נמצא חידושו העיקרי של הראב"א. הוא התנגד לדימוי הרווח, שהתקבע באלפי שנות גלות, שלפיו היהדות היא דת לאומית בלבד. לשיטתו, היהדות היא דת אוניוורסלית, שיש לה תוקף ומסר לכל העולם. בספרו "ישראל והאנושות" מבחין הראב"א בין "תורת משה", הכוללת תרי"ג מצוות והיא אמנם מחייבת רק את עם ישראל, לבין היהדות כדת אוניוורסלית, שמתוכה אמורים כל בני שאר העמים לשמור שבע מצוות בלבד, הידועות בספרות ההלכתית כ"שבע מצוות בני נח": איסורי עבודה זרה, רצח, גילוי עריות, גזל, אכילת "איבר מן החי" (בשר שנלקח מבעל חיים בעודו בחיים), קללת השם, ומצוות עשה אחת - החיוב לקיים מערכת משפטית.

"מצוות בני נח" הוא, כאמור, מושג מוכר בספרות ההלכתית, וגם החזון שבאחרית הימים יבואו כל העמים להשתחוות לה' בבית המקדש בירושלים מופיע עוד בנבואות ישעיהו. אבל בפועל, במשך רוב שנותיה הופיעה היהדות כדת לאומית מובהקת, שבניגוד לנצרות ולאיסלאם מקיימת זיהוי בין הדת לבין העם היחיד שזוהי דתו. כידוע, אפילו מי שמבקש מרצונו להצטרף ליהדות נבחן בבדיקות קפדניות, קל וחומר שהיהדות המוכרת לנו גם אינה נוטה ל"מיסיונריות", כלומר לפעול ביוזמתה כדי לצרף המוני לא-יהודים אליה.

עכשיו בא סגל, באמצעות הראב"א, וטוען שכל זה אינו דיוקן מהותי של היהדות, אלא רק פרי אילוצי הגלות (שבה לא יכלה היהדות להופיע כ"מיסיונרית", מחשש שתחריף עוד יותר את יחסיה עם הנצרות והאיסלאם). ואילו במהותה, היהדות דווקא מבקשת לקרב את כל באי העולם לדרכה. בחזונו, עם ישראל עומד במרכזו של "חבר העמים האברהמי", המורכב מעמים שונים שקיבלו את היהדות בגרסתה ה"קלה", המתאימה לגויים - ממש כשם שבריטניה הגדולה עמדה בשעתו במרכזו של חבר העמים הבריטי.

הוא מזכיר, בהקשר זה, שבהיסטוריה היהודית כבר היו שש ממלכות שלמות שקיבלו על עצמן את היהדות. הידועה שבהן היא ממלכת הכוזרים (סגל מדגיש שאנשיה לא התגיירו גיור מלא אלא "התייהדו", כלומר יצרו לעצמם זיקה יהודית, בדיוק כפי שהוא מציע כיום לכל הגויים). סגל מזכיר גם את ממלכת שבא, שהתייהדה בעקבות ביקורה של מלכתם אצל המלך שלמה; ממלכת חדייב, באזור כורדיסטן של ימינו, שמלכיה התגיירו קצת לפני חורבן בית שני; מלכות חמייר מדרום חצי-האי ערב, שהתגיירה אי-שם במאות הראשונות לספירה; ממלכת הכהינא, שנשלטה בידי אשה ("הכוהנת"), באזור לוב, בתקופת הכיבושים הערביים בצפון אפריקה, וממלכת "ברכה ושלום", שהוקמה באמצע המאה ה-17 בג'ונגלים של דרום אמריקה על ידי יהודים שברחו מהאינקוויזיציה בפורטוגל, וסביר שאנשיה צירפו אליהם גם מצאצאי הכובשים הספרדים ואולי אפילו מבני המקום.

הערכה עמוקה לנצרות

הרב אריאל נשען על הראב"א בהקשר אחר. הוא מצטט מספרו של הראב"א "בשבילי מוסר", ומבקש באמצעותו להבחין בין המוסר הנוצרי (הפסול) למוסר היהודי, כשהרקע הוא כמובן אירועי השנתיים האחרונות, ובמיוחד הביקורת האירופית על מבצע "חומת מגן". לפי אבחנה זו, המוסר הנוצרי מעלה על נס את מידת הרחמים, ולפיכך "אינו שואל מי הצודק, אלא מי המסכן". המוסר היהודי, לעומת זאת, מבוסס על איזון בין הצדק והחסד. "הצדק", הוא מדגיש, "אינו סולד מן האלימות, אלא מן העוול... ואכן, ברמה המוסרית העקרונית, היהדות איננה שוללת את השימוש באלימות" (כשהוא מיועד להשיג צדק, י"ש). מצד שני, המוסר היהודי מבקש להטות חסד לחלש, בתנאי שהדבר אינו בא על חשבון הצדק. הוא מדגים את האיזון בין השניים באמצעות הסיפור המדרשי על דוד המלך, שהיה שופט לפי הצדק, גם אם פירוש הדבר פסיקה לטובת העשיר ונגד העני, אבל מיד אחרי פסיקה מסוג זה היה מעניק בעצמו את הכסף לעני, כדי שיוכל לפרוע את חובו.

הראב"א נולד ב-1823 בעיר ליבורנו שבאיטליה, למשפחה שהיגרה לשם מהעיר פאס שבמרוקו. לרבנות הוסמך כבר בגיל 18, וכיהן כרב העיר ליבורנו במשך כל המחצית השנייה של המאה ה-19, עד מותו בשנת 1900. הוא כתב ספרים רבים בעברית בצרפתית ובאיטלקית, שבהם ביטא השקפת עולם שהושפעה מאוד מספרות הקבלה. במיוחד העסיקו אותו היחסים שבין היהדות לנצרות, והוא פיתח תזה שלפיה הנצרות במהותה אינה אלא פרי התפתחות "פרועה" של תפישות קבליות מסוימות.

כתב היד של ספרו "ישראל והאנושות" מכיל יותר מ-6,000 דפי פוליו צפופים בצרפתית. הספר מעולם לא הושלם ולא נערך על ידו. הראב"א גם לא עשה מעולם ניסיונות מעשיים להגשים את תפישתו. מי שהוציא את הספר לאור, ובכלל גילה את הראב"א לעולם, היה תלמידו הקרוב אמה פאלייר. פאלייר היה נוצרי קתולי מהעיר ליון שבצרפת. בגיל 17 עבר ליד בית כנסת בזמן תפילת נעילה של יום הכיפורים, ולדבריו המראה הזה השאיר בו רושם עמוק. כשהוריו חשו את אהדתו ליהדות, הם שלחו אותו לסמינר לכמרים. הוא עבר גלגולים שונים, עד שהתוודע לראב"א, בשנת 1885 החל להתכתב אתו, ובשלב מסוים הם גם נפגשו. פגישה אחת בלבד הספיקה לפאלייר כדי להפוך למעריצו של הראב"א. הוא רצה להתגייר, אבל הראב"א שיכנע אותו שלא יעשה זאת אלא יהפוך ל"בן נח"; כנראה שבכך רצה הראב"א להוכיח שהמעמד הזה אפשרי.

רניירו פונטנה הוא נוצרי קתולי מפארמה שבאיטליה, שלפני שנים רבות נשבה בקסמי היהדות (בלי להתגייר), וגם בקסם סיפורם של הראב"א ופאלייר. הוא חי כיום בישראל, ולמד שש שנים במכון הרטמן ובשנה שעברה גם בישיבה דתית-לאומית שאת שמה הוא אינו מוכן לגלות כדי שלא תיפגע. לפני כשנה פירסם באיטליה ספר על פאלייר ("'נוצרי' בשירות ישראל"), ולדעתו "פאלייר היה מתוסכל ממעמדו כ'בן נח'. הוא כבר לא היה נוצרי, וגם את העושר שביהדות לא השיג. בכלל, פאלייר דמות הרבה יותר מעניינת מהראב"א. בראב"א היה משהו מאוד דוקטרינרי. הוא המציא תיאוריה, שבסופו של דבר יוצאת מתוך שיפוט מאוד אורתודוקסי של הנצרות, שיפוט שרואה את הנצרות כעבודה זרה. פאלייר היה איש שהיה צריך לחיות עם התיאוריה הזאת בחיי היום-יום".

פאלייר קיצר את 6,000 העמודים המקוריים בספרו של הראב"א, והוציא אותם לאור ב-700 עמודי דפוס. ב-1967, כשיצאה המהדורה העברית של הספר, הוא שוב קוצר מאוד (ל-280 עמודים). מדברי ההקדמה של הראב"א לספר עולים דווקא הערכה עמוקה לנצרות ורצון די אפולוגטי לטשטש את ההבדלים בינה ליהדות, אם כדי לבטל את עמדתם של נוצרים העוינים את היהדות ואם בשל זיקתו האישית של הראב"א עצמו לנצרות: "אין איש אובייקטיווי ובעל היגיון שלא יכיר ויעריך את ערכן הגדול של שתי הדתות הגדולות (הנצרות והאיסלאם, י"ש), ובפרט של הנצרות. אין יהודי, הראוי להיקרא בשם זה, שלא ימצא קורת רוח בשינויים הגדולים שנתחוללו על ידי שתי הדתות בעולם, שהיה שקוע במ"ט שערי טומאה ובניוון מוסרי. לא ייתכן לשמוע שמות הנערצים גם ליהודים; לא ייתכן לשמוע הדים מספרי הקודש; לא ייתכן לשמוע את מזמוריהם ונבואותיהם בפיות מיליוני בניהם של עובדי אלילים קדמונים... בלי שנתמלא גאווה בצדק... אשר לי עצמי, לא נזדמן לי לשמוע מזמורי תהלים בפי כומר מבלי שאתמלא רגשות אלו. קריאת פרקי האוונגליון (הברית החדשה, י"ש) לא עברה עלינו באדישות מעולם".

כשהוא נשאל אם הערצת הנצרות הזאת אינה מפריעה לראייתו את הראב"א כמודל, סגל מצטט טענה של הרב אליהו זיני, רב הטכניון שבחיפה (שגם הוא עסק רבות בכתבי הראב"א), הטוען שהקיצורים הרבים שעבר הספר גרמו לעיוותים כל כך גדולים, "עד שבעצם מדובר במעשה הקרוב יותר לזיוף מאשר לספר המקורי". פונטנה אומר ש"זיני חושד כי בגלל זהותם הנוצרית של המקצרים השונים 'עוות' הספר לכיוון הנצרות. אבל נראה לי שהטענות האלה נובעות מהקשר פולמוסי כנגד הנצרות, יותר מאשר מהעובדות". את זיני עצמו לא ניתן היה לאתר עד להשלמת הכתבה.

חוזרים להגותו של "הנזיר"

אריאל מדגיש שהעיסוק בראב"א עדיין אינו בגדר תופעה: "בסך הכל מדובר בשני מאמרים", וגם בישיבות עוד רחוקים מלהכיר את כתביו. ובכל זאת, גם הוא וגם סגל נתקלו בספריו זה כבר, וכנראה אין זה מקרי שבחרו דווקא עכשיו להעלות אותם על נס. סגל מסביר זאת בתהליך הגלובליזציה: "בתקופתנו, כשהעולם נעשה כפר גלובלי, שאלות אלו נוגעות לכל יחיד ולאו דווקא להוגים תיאורטיים בלבד". הוא אינו אומר זאת במפורש, אבל מהמאמר שכתב משתמעת גם נימה של תסכול מכך שהסצינה הדתית הגלובלית "תפוסה" על ידי האיסלאם והנצרות והעימות שביניהן, בעוד היהדות, שמקרבה באו, נותרת בצד.

אריאל מסביר את עיסוקו הנוכחי בראב"א בכך שהגותו מהווה תשובה יהודית לאתגר ההומניסטי-האוניוורסלי של התקופה: "כבר אחרי הסכמי אוסלו אמר הרב אורי שרקי (אחד הרבנים הצעירים הבולטים באסכולת "מרכז הרב", י"ש), שדווקא בגלל דחייתנו את ההסכמים הם יאלצו אותנו להתמודד עם האתגר ההומניסטי-האוניוורסלי, שמתוכו הם יוצאים, ולפתח תשובה משלנו לאתגר הזה. כך אמנם קורה. במסגרת השינויים העמוקים שעברו על החברה הדתית-הלאומית בעקבות הסכמי אוסלו ישנה גם ההיפתחות לשאלות אוניוורסליות. כשם שאני עוסק בראב"א, התופעה היותר רחבה היא חזרה להגותו של 'הנזיר' (הרב דוד כהן, תלמידו וידידו של הרב קוק האב, שהיה בעל השכלה פילוסופית-אוניוורסלית שיטתית יותר מזו של הרב קוק; כונה "הנזיר" בשל הקפדתו מגיל צעיר על מנהגי נזירות שונים, כשהבולט ביניהם גידול שערות ראשו, י"ש). כעורך כתב העת התורני 'צוהר', אני נתקל ביותר ויותר מאמרים המצטטים את הגותו של 'הנזיר', שהיא בעלת אופי יותר אוניוורסלי מזו של הרב קוק, וכתביו גם הוצאו כעת במהדורה חדשה".

גם הרצון לייהד את הלא-יהודים בא לידי ביטוי מעשי בעשור האחרון; לא כל כך בהשפעת כתבי הראב"א, כמו בפעילותה של תנועת חב"ד, שחלק מנטייתה המשיחית בשנים האלה בא לידי ביטוי בניסיונות להשפיע על לא-יהודים לשמור על מצוות בני נח. הדבר בא לידי ביטוי עוד בחייו של הרבי מלובביץ', ובהדרכתו, ואף הוקמה תנועה בכיוון זה, אם כי ללא הצלחה דרמטית. בישראל באה התנועה הזאת לידי ביטוי מינורי בכמה שלטי חוצות בערבית, ביוזמה פרטית של כמה חב"דניקים מצפון הארץ (ולא ביוזמה רשמית של התנועה), שבהם נקראו ערביי ישראל לשמור את מצוות בני נח, אבל גם היוזמה הזאת כבר דעכה.

פונטנה מספר שבארה"ב ישנן גם קבוצות נוצריות, בעלות רקע פרוטסטנטי פונדמנטליסטי, "בעיקר בג'ורג'יה ובטנסי", שהחלו ביוזמתן לשמור את מצוות בני נח. במונחים כמותיים, זו תופעה זניחה - יש הסבורים שהיא נולדה בעיקר בהשפעת כניסתו של האלף החדש - אבל הכיוון הרוחני שהיא מייצגת, כמו גם כיוונם של הראב"א וסגל בעקבותיו, מעורר לפחות עניין אינטלקטואלי רב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו