בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הם היו 313,

אנקה גרופינסקה, עיתונאית פולנייה, צוללת לעומק פרשת מרד גטו ורשה, מתעדת את אחרוני הלוחמים, מנסה לענות על שאלות בלתי פתורות (כמה הם היו?) וחושפת טינות ויריבויות פנימיות. מעולם לא נראה המרד המיתולוגי אנושי כל כך

תגובות

מרד גטו ורשה נכנס להיסטוריה כאחד הסמלים הגדולים, אם לא הגדול מכולם, למאבק יהודי הירואי נגד הנאצים. אבל כפי שקורה פעמים רבות, הסמל האפיל על האנשים שמאחוריו: מי הם היו, מה היו קורות חייהם, עמדותיהם הפוליטיות, מניעיהם? הלוחמים - מלבד יוצאי דופן מעטים, ובראשם מפקד המרד, מרדכי אנילביץ - נותרו חסרי שמות ופנים. אפילו שאלה עובדתית פשוטה - כמה הם היו - נותרה ללא תשובה בדוקה זה כ-60 שנים. עד שבאה עיתונאית פולנייה, אנקה גרופינסקה, והחליטה לתקן את המעוות.

בימים אלה יצא לאור בעברית ספרה של גרופינסקה "סחור סחור: שיחות עם לוחמים בגטו ורשה" (בתרגום יונת ואלכסנדר סנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת מפה). אלו שיחות שנערכו על פני כעשר שנים עם עשרה מאחרוני הנשארים בחיים מאותו מרד. כמה מהם מתו מאז שיצאה לאור המהדורה הראשונה של הספר בפולנית.

מדברי השורדים מצטיירת תמונה מרתקת ובמידה רבה נטולת הילה של חיי היום-יום של המאבק, שגיבוריו מתעקשים להישאר אנושיים ומסרבים להפוך את עצמם לאגדה. "חשבתי על עצמי ועל איך אמות", אומר שמחה רותם (קאז'יק) לגרופינסקה. "לא רציתי להיחנק בתא-גזים. קל יותר למות בקרב. זה פשוט מהר יותר. כל אותם דיבורים: המרד היה למען ההיסטוריה, העם, הכבוד היהודי וכולי - משכנעים אותי מעט מאוד. כל אותן מלים יפות לעצרות חגיגיות. מי חשב אז על זה?"

ותיקי הלוחמים מגטו ורשה לא הסתירו מגרופינסקה מחלוקות ומחדלים מימי המרד. למשל אותו מקרה ב-9 במאי, כשקבוצה של שורדים מן הקרבות הגיעה בתעלות ביוב לרחוב פרוסטה, מחוץ לגטו, ונאלצה לחכות שם כיממה עד שיאורגנו משאיות להובלתם מן המקום. כאשר הגיעה משאית, יצאו אליה 32 מן הלוחמים. שניים מבני שיחה של גרופינסקה, שמחה רותם ומארק אדלמן, נטלו על עצמם את האחריות להורות למשאית לצאת לדרך. אחר כך התברר כי בתעלות נותרו מאחור עוד כ-15 לוחמים. כאשר באה קבוצה לחלצם, נהרגו כולם - הלוחמים והמחלצים - על ידי הגרמנים.

יש גם הרבה מחלוקות זיכרון, לפעמים על עובדות בסיסיות כמו מקומות, תאריכים, שמות. וגם טינות ישנות, שלא התבררו בשיחות בין הלוחמים לבין עצמם, לא מיד לאחר המרד, ולא בשנים שעברו מאז. למשל, טענות על כיתתיות פוליטית, עד כדי כך שלפעמים דאגו לוחמים להביא לקבורה רק חללים שהיו חבריהם לתנועה.

חלום על מרד אחר

גרופינסקה אינה יהודייה. היא אף חשה נפגעת במידת מה כשהיא נשאלת למוצאה, בעקבות הוצאת ספרה בעברית. אך היא חיה די זמן בישראל, ואף מדברת עברית, כדי לדעת שצריך להציג לישראלים תעודת זהות, ולבסס את הזכות לעסוק בשואה וביהודים - בעיקר אם את פולנייה.

היא נולדה בקושאלין, בצפון פולין, ב-1956, בת יחידה להורים שחזרו מברית המועצות לפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. היא זוכרת מילדותה שסבתה היתה הולכת לכנסייה, אבל באותה מידה היא זוכרת את סיפוריה של אותה סבתא על ידידיה היהודים מלפני המלחמה.

כשהיתה בת 15, בבית הספר התיכון, חלמה אנקה בעלת הנפש הרומנטית (כמו הרבה פולנים) "להיות קשרית בעת המרד הוארשאי, לשאת תרמיל על הגב, להעביר מסרים מדירת מסתור אחת לשנייה, מבריקדה אחת לשנייה". אלא שהמרד שהיא מתכוונת אליו אינו המרד המפורסם של גטו ורשה. היא חלמה על מרד אחר, שבפולין הוא מפורסם אף יותר.

המרד של גטו ורשה החל בערב פסח, 19 באפריל 1943. הגרמנים דיכאו אותו באכזריות, רוב הלוחמים נהרגו, ורבבות יהודים שנלכדו בשטח הגטו נורו במקום או נשלחו למחנות השמדה. ההתנגדות המאורגנת בגטו פסקה באמצע מאי, אם כי יהודים חמושים המשיכו להסתתר בין החורבות עוד כמה חודשים. באוגוסט 1944, כאשר הצבא הסובייטי כבר התקדם מערבה בתוך שטח פולין, פרץ המרד הפולני של ורשה.

בהתקוממות השתתפו כ-20 אלף לוחמים, רובם חברי AK ("ארמיה קראיובה", צבא הארץ, בתרגום), ארגון מחתרתי שקיבל את הוראותיו מן הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. אליהם הצטרפו גם שרידי הלוחמים היהודים שעדיין הסתתרו בעיר; אחד מהם, יורק גרסברג, שסיפורו מוזכר בספרה של גרופינסקה, יצא ממחבואו עם הנשק שבידו ורצה להצטרף למרד, אבל נעצר על ידי אנשי AK שחשדו כי הוא מרגל גרמני והוציאוהו להורג בו-במקום.

המרד הפולני דוכא על ידי הגרמנים באכזריות לא פחותה מזאת שהיתה מנת חלקם של יהודי הגטו. כ-200 אלף מתושביה האזרחיים של ורשה נהרגו בקרבות או בהוצאות להורג המוניות. מי שלא נהרג הוגלה מן העיר; רבבות נשלחו למחנות עבודה בתחומי הרייך. הגרמנים, בכוונה גמורה וביעילות, הרסו את ורשה עד היסוד. הצבא הסובייטי, שיחידות החלוץ שלו נמצאו מן הצד השני של נהר הוויסלה, צפה במתרחש מבלי להתערב, עד ינואר 1945, כששיחרר את העיר. את ה"איחור" הזה מתקשים הפולנים לסלוח לרוסים עד היום.

בוגרי מערכת החינוך הישראלית, אם אינם היסטוריונים, אינם יודעים על המרד הזה. אם שמעו עליו, אינם יודעים פרטים על ממדיו ועל מספר קורבנותיו. מאחר שהפולנים מרדו "לא בגלל מה שהנאצים עשו ליהודים", סיפורם לא זכה להיכלל בזיכרון הקיבוצי הישראלי. כך נפל קורבן והושכח גם סיפורם המרגש של שרידי הארגון היהודי הלוחם - ובהם יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, שמחה רותם ומארק אדלמן - שהגיחו מן המחתרת כדי להצטרף להתקוממות, קיבלו לאחריותם בריקדה וזכו לכבוד ולהערכה מן האוכלוסייה הפולנית.

משוחחת עם יהודים

בתחילת שנות השמונים היתה כבר גרופינסקה בוגרת לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטה בפוזנן, עם בעל, דירה וחתול. היא לימדה אנגלית בבית ספר תיכון, וכמו הרבה צעירים פולנים היתה מעורבת בפעילות המחתרתית שהתפתחה תחת כנפיה ההולכות ומתרחבות של תנועת "סולידריות". בעלה ישב במאסר. היא עצמה נעצרה פעמיים על ידי המשטרה. ב-1981, בימי המשטר הצבאי בפולין, נקראה להנהלת בית הספר התיכון שבו לימדה ושם נמסר לה שעבודתה תופסק, בגלל "השפעתה השלילית על הנוער". היא המשיכה לעסוק בהוראת אנגלית באופן פרטי, והיתה מעורבת בפעילות בלתי חוקית: היא ייסדה והוציאה לאור בפוזנן כתב-עת מחתרתי שנקרא "זמן תרבות", ערכה וכתבה בכתבי-עת מחתרתיים, תירגמה עבורם מאנגלית, חילקה כרוזים.

כך נתקלה בפרסום "רפואה אל-אנושית", זיכרונות מבית החולים לילדים בגטו ורשה, שנכתב על ידי ד"ר עדינה בלאדי-שווייגר, והופץ בכתב עת מחתרתי של רופאים פולנים. גרופינסקה ידעה כבר אז על המרד של גטו ורשה, שהיה גם הוא למוקד עניין של מתנגדי המשטר הקומוניסטי בשנות השמונים. היא נפגשה עם בלאדי-שווייגר, ושמעה ממנה את כל סיפורה.

אחר כך כתבה בלאדי-שווייגר נוסח מפורט יותר של זיכרונותיה, שפורסם בהוצאה פולנית גולה בפאריס וראה אור בספר באנגלית, תחת הכותרת I Remember Nothing More (אני לא זוכרת יותר דבר). "מי שרוצה לדעת באיזה עולם אנו חיים, חייב לקרוא את הטקסט הזה", כתב אחד מקוראי הספר, סופר פולני, לא יהודי. הסיפור המלא לא תורגם לעברית; חלקו ראה אור בעברית בחוברת ג' של "עדות", ינואר 1989.

זהו סיפור על רפואה בתנאים של רעב, מגפות, ללא תרופות, בלי תנאים, ובכל זאת תוך מאבק על ניהול מסודר של בית חולים, רישום גיליונות מחלה, עזרה לסובלים. בית החולים היה ליד האומשלאגפלאץ, הרחבה שבה ריכזו הנאצים את היהודים המיועדים לגירוש אל מחנות ההשמדה. חלק נורא בסיפורה של בלאדי-שווייגר הוא החיים עם הזיכרון של מעשיה שלה: כשהגרמנים החלו לחסל את בית החולים (כלומר לירות בחולים ולזרוק אותם מן החלונות), היא ואחת האחיות הישקו במורפיום את הילדים המעטים שעוד נותרו בחיים, כדי לחסוך מהם את הסבל שבמוות.

בלאדי-שווייגר היתה אחת מבנות שיחתה של גרופינסקה בספר "סחור סחור". בשיחה היא מספרת על המצעד של ינוש קורצ'אק והילדים, שבו צפתה מחלון בית החולים וזיהתה את חברתה בין המחנכים שליוו את ההולכים למוות: "אסתרקה - חברתי מבית הספר - סטפה, נתקה..." גרופינסקה קוטעת אותה בשאלה: "נתקה היתה צעירה?" ובלאדי-שווייגר עונה: "צעירה? לא, בגילי, בת עשרים וכמה". "ובכן, היתה צעירה!", "לא, כצעירה נחשבה אז בחורה בת שש-עשרה". לא רק היא, רוב הלוחמים היו צעירים, כמעט נערים; "אנחנו היינו בני שבע-עשרה, שמונה-עשרה", אומרת מאשה גלייטמן-פוטרמילך בשיחה אחרת.

את מארק אדלמן זכתה גרופינסקה להכיר דרך בלאדי-שווייגר, שהתיידדה איתו עוד בימים שבהם עבדו יחד בבית החולים בגטו, שם היה סניטר. אדלמן, קרדיולוג בבית חולים בלודז', היה בשנות השמונים מעין "גורו" של רבים מאנשי סולידריות, בזכות מעמדו המוסרי כאחד ממפקדי המרד היהודי בגטו, ובזכות התנגדותו למשטר הקומוניסטי. גרופינסקה מספרת שבמובן מסוים אדלמן "אימץ" אותה, ומבחינתה זו היתה ראשיתה של דרך אישית שכמעט אין ממנה חזרה.

בזכות קשריו של אדלמן בסולידריות היא נשלחה מטעם התנועה ב-1986 לארצות הברית. כששבה לפולין אחרי חצי שנה ידעה שהיא רוצה לבקר בישראל, מדינת היהודים. היא הגישה בקשות אחדות לדרכון, שכולן נדחו על ידי השלטונות. ב-1988, כשיאצק קורון, מראשי סולידריות, קיבל דרכון לביקור בישראל, הלכה גרופינסקה לתחנת המשטרה בפוזנן, ו"עשתה סקנדל". עד היום היא לא יודעת למה השלטונות חזרו בהם מהתנגדותם ונענו לבקשתה.

היא שהתה כאן כתשעה חודשים ב-1989, המשיכה לשוחח עם יהודים (אשתו לשעבר של אדלמן, ד"ר אלה מרגוליס, שהיתה בעצמה רופאה באותו בית חולים בגטו, מציגה את גרופינסקה היום כך: "זוהי אנקה, שזה עשרים שנה משוחחת עם יהודים שעדיין חיים"), וידעה שהיא חייבת לחזור לכאן. היא התגרשה, עזבה את פוזנן ועברה בגפה לורשה. כשחודשו היחסים הדיפלומטיים בין פולין לישראל ב-1991, אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי, היא מונתה לנספחת התרבות הראשונה בתל אביב.

היא הגיעה לכאן בעיצומה של מלחמת המפרץ, והרגישה בבית. אחרי סיום תפקידה נשארה כאן עד 1997, נישאה לאדם רוז'נסקי, יהודי פולני, וחזרה לפולין כדי לגדל שם את בנה, מתוך הבנה שפולנית היא השפה היחידה שבה תוכל להיות אם. לפני שלוש שנים יצא בפולין ספרה "הכי קשה לפגוש את לילית" (סיפורי נשים חסידיות), שנמכר ב-15 אלף עותקים.

הנופלים על משמרתם

המהדורה הראשונה של "סחור סחור" יצאה לאור בפולין ב-1991, והיא עצמה לא ידעה - בהיותה בישראל - עד כמה הפך הספר שם לספר פולחן. במהדורה העברית שלו היא כותבת: "שנים רבות אני סובבת סביב השואה. שנים רבות אני רושמת אותה וכותבת עליה. בישראל שאלו אותי לעתים קרובות למה אני עושה זאת, והתשובה שנתתי לא הצליחה לשכנע אותם. ובכל זאת, היא תשובתי: כי זו גם ההיסטוריה שלי. זו ההיסטוריה של היהודים ושל הפולנים, זו ההיסטוריה של כל אחד שגר קילומטרים ספורים מאומשלגפלאץ, ולכן זו גם ההיסטוריה שלי. ואנשים כמוני יש בפולין הרבה".

מקריאה ומשיחות עם אדלמן ידעה גרופינסקה, כי אחת השאלות שלא ניתן עליהן מענה היא "כמה חברים מנה הארגון היהודי הלוחם". אדלמן טען תמיד שהם היו 220. בספרי ההיסטוריה מצאה גרופינסקה את המספרים 500-450. באינטרנט אפשר למצוא הערכות של 750 ואפילו 1,000. באנציקלופדיה של השואה, בערך שכתב פרופ' ישראל גוטמן, לא מצוין מספר הלוחמים. כששאלה את אדלמן על מה הוא מבסס את הערכתו כי הם היו 220, הוא נזכר שאחרי נפילת הגטו, ביוני או ביולי 1943, הם ישבו - אדלמן, צוקרמן וצביה לובטקין - בדירת מסתור ברחוב קומיטטובה 4, והעלו מזיכרונם את רשימת חברי הארגון שנספו בגטו.

הם מנו 222 שמות, ולצד כל שם ציינו את ההשתייכות הארגונית: D פירושו "דרור - החלוץ", B - בונד, SH - השומר הצעיר, A - עקיבא, G - גורדוניה. הקומוניסטים, חברי PPR - מפלגת הפועלים הפולנית - צוינו בתיאור "אגודות השמאל". הרשימה לא נחתמה על ידם, ובתחתיתה נוספה הערת ההסתייגות "הרשימה הזאת אינה מלאה, מחמת חוסר ידיעות על שאר חברי הארגון היהודי הלוחם".

גרופינסקה שאלה, "היכן הרשימה כיום?". אדלמן זכר במעומעם שהיא הועברה עוד ב-1943 לממשלה הגולה בלונדון במיקרופילם. ואכן, שם, בארכיון פולין המחתרתית, היא מצאה אותה. אחר כך מצאה את תרגומה לאנגלית בארכיון של קיבוץ לוחמי הגטאות, שם היתה מונחת כמסמך שאיש לא ידע עליו. היא נטלה את הרשימה ועיבדה אותה, השוותה שמות, זיהתה כינויים, ניפתה שמות לא שייכים (למשל, 12 חברי "החלוץ" שנהרגו עוד ב-1942 בהרובישוב, שלושה חברי הארגון היהודי הלוחם מקרקוב), והוסיפה את שמותיהם של אלה שהצליחו להיחלץ מהגטו, כשהיא מסתמכת על ספרים ועל זיכרונם של האנשים שנותרו עדיין בחיים. בסך הכל היא מנתה 246 חברים של הקבוצות הלוחמות במרד של אפריל 1943, ועוד 28 שמות של קשרים יהודים בצד הארי, 11 שמות של קשרים פולנים, ועוד 20 שמות של חברי הארגון שנספו במרד הראשון, בינואר 1943. יחד - 313 חברי הארגון היהודי הלוחם בורשה, עם פירוט של שיבוצם בקבוצות הלוחמות השונות ושמות מפקדיהן.

הרשימה המעובדת, ובה שמות, ביוגרפיות, ואם יש גם צילומים - תראה אור החודש בפולין, כספר בהוצאת "ודווניצתוו ליטרצקיה" (ההוצאה הספרותית) בקרקוב. הספר ייקרא "הקראת הרשימה". גרופינסקה מציינת שייתכן שאף "הקראת הרשימה" שלה אינה שלמה, ואולי אף לא מדויקת. "אינני יודעת, אולי כבר אי אפשר לקרוא את הרשימה המלאה של השמות האלה".

משפט הסתייגות זה מקפל אמת מורכבת מאוד. בהקדמתה הקצרה לספר כותבת גרופינסקה, כי בינואר 1945 בא לורשה ראש "ועדת הגולה", מלך ניישטט, שבידיו היתה הרשימה הלונדונית. אדלמן זוכר שניישטט ישב אתו, עם צוקרמן ועם קאז'יק בבית מלון בורשה ודן איתם על הרכב הרשימה. את ממצאיו, בצד הרבה מסמכים אחרים, פירסם בספר "חורבן ומרד של יהודי ורשה", שראה אור כבר ב-1946 בעברית וגם ביידיש מטעם "ועדת הגולה", בהוצאת הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית. בספר מובאות תעודות על המרד והחורבן, ובסופו רשימת ביוגרפיות של "הנופלים על משמרתם", המבוססת על הרשימה הלונדונית (הללו מסומנים בספר בכוכבית) ועל רשימת 320 דמויות בולטות של "פאר יהדות פולין" שליקט עמנואל רינגלבלום לפני שהוצא להורג על ידי הנאצים על חורבות הגטו.

"אחר כך הרשימה הלונדונית נשכחה", כותבת גרופינסקה בהקדמה לספרה. חנה יבלונקה (בספרה "אחים זרים, ניצולי שואה במדינת ישראל 52-48", יד בן צבי ובן גוריון, 1994) כותבת על ניישטט: "ראש 'ועד הגולה', שמיד לאחר המלחמה כתב ספר בשם 'חורבן ומרד יהודי ורשה', הוסמך לתת אישורים על עברם הקרבי של לוחמי הגטאות והפרטיזנים".

"לא קל היה לזהות את השמות", כתב ניישטט בספרו. "אלמלא היה הוועד היהודי הלאומי בפולין מוסיף ומציין בשעתו בצד כל שם ברשימת ה-219 את הארגון שאליו השתייך האיש - דבר שעורר בשעתו רוגז לא-מובן בחוגים מסוימים - לא היינו מצליחים מעולם לזהות את הרוב הגדול של האנשים".

נשכחה או הושכחה

ניישטט היה חבר מפלגת פועלי-ציון שמאל. מאחורי אותו "רוגז לא מובן בחוגים מסוימים" רחשה יריבות מפלגתית עזה, שמקשה עד היום לעמוד על חקר האמת. עד היום אין הסכמה על נסיבות הקמתו של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), וממילא על המועד שבו הוקם. במשך 1942 התנהלו כמה מגעים בין נציגי מפלגות ותנועות נוער להקמת ארגון כזה, בתוך ויכוחים על ייעודו: האם עליו להנהיג את המוני היהודים בפריצה אל מחוץ לגטו, כפי שטענו הקומוניסטים, או להילחם בתוך הגטו, כפי שטענו תנועות הנוער הציוניות. חברי הבונד, תנועת הפועלים היהודית האנטי-ציונית, גרסו באותה תקופה שאין להתארגן למרד נפרד בגטו, אלא להתארגן בשיתוף פעולה עם המחתרות הפולניות.

עד לפתיחת "האקציה הגדולה" בגטו, ביולי 1942, ההתארגנות הראשונית הזאת לא התגבשה לכלל ארגון לוחם של ממש. רק בזמן האקציה, בעוד מאות אלפי יהודים משולחים למחנה ההשמדה טרבלינקה, הקימו את אי"ל נציגי "החלוץ" ותנועות הנוער הציוניות שהיו מסונפות אליו: השומר הצעיר, דרור ועקיבא. במחצית השנייה של אוגוסט נורתה הירייה הראשונה של הארגון - ניסיון התנקשות במפקד המשטרה היהודית, יוסף שרינסקי. באוקטובר 1942 הוקמה מסגרת פוליטית-רעיונית מתאמת, הוועד היהודי הלאומי, שאיפשרה את הצטרפות הבונד, אך הקומוניסטים היהודים נותרו עדיין בחוץ, ואילו לאנשי בית"ר היה ארגון משלהם, ZZW (הארגון הצבאי היהודי).

ב-1943 היה אי"ל מורכב מ-22 קבוצות, שבכל אחת מהן 20-12 לוחמים. הללו התחלקו בהתאם להשתייכותם הפוליטית: 5 קבוצות של דרור-החלוץ, 4 השומר הצעיר, 4 בונד, 4 "אגודות השמאל" (קומוניסטים), 1 גורדוניה, 1 עקיבא, 1 הנוער הציוני, 1 פועלי ציון, 1 פועלי ציון שמאל. החלוקה הפוליטית-כיתתית הזאת (אנילביץ', איש השומר הצעיר, למשל, עמד על כך שחברי תנועת "הצופים" שביקשו להצטרף לאי"ל יצטרפו כיחידים, ולא בקבוצה) המשיכה לתת את אותותיה עם תום המלחמה. את הרשימה הלונדונית הרכיבו אנשי החלוץ והבונד.

זה היה הבסיס לאותו "רוגז לא מובן", ומכאן השאלה אם הרשימה של ניישטט נשכחה או הושכחה, וגם השאלה בידי מי נמצא הזיכרון של מה שקרה: בידי אנשי השומר הצעיר והחלוץ, שעסקו בשנים שאחרי המלחמה בכתיבת ההיסטוריה של השואה והמרד ובעיצוב אותו זיכרון, או בידי אנשי הבונד שנותרו בפולין ולא האמינו בעתיד הציוני. בעיקר עורר מארק אדלמן, איש הבונד שנשאר לחיות בפולין, את רוגזם של היסטוריוני השואה, וגם של אחיו ללחימה, בהתבטאויותיו - הן על מה שקרה במרד, והן בביקורתו על מדינת ישראל ומדיניותה.

ניסוחיו של אדלמן, גם בספר הזה של גרופינסקה, בוטים וחד משמעיים, מתריסים ומבטלים את בני שיחו או את בני הפלוגתא שלו. בהקדמה ל"סחור סחור" כותבת גרופינסקה: "אדלמן כועס על גבהות הלב, על הטיפשות, על חוסר ההבנה. הוא כועס על העולם של בני האדם, על כל החסרונות של העולם הזה. והכעס הזה, כפי שאני מבינה אותו, הוא דרך להביע צער, כאב, לפעמים ייאוש. כאשר הוא זועק: 'אף אחד לא מבין כלום! את לא מבינה כלום!' - צריך לשמוע את כאבו ולא את כעסו".

על האינטרפרטציה הציונית של המרד, ובעיקר על הלכי הרוחות בזמן המרד, אומר אדלמן ב"סחור סחור": "זאת לא אמת שהציונים היוו אז איזו פורמציה. הם באמת לא התקיימו בתור קבוצה פוליטית. הם היו חיילים, צופים, בני אדם, ידידים וכן הלאה. לא היו כל אותם הבדלים בינינו. זה קרה אחר כך. אבל זה כבר עניין אחר". באופן פרדוקסלי, דווקא השיוך הארגוני של האנשים ברשימת ה-219 שפירסם ניישטט ב-1946, שמנע אולי את העיסוק בה עד היום, הקל במידת מה את מלאכת זיהוי השמות.

כל זה עוד מבלי לגעת בעובדת קיומו של הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) וחלקו במרד. ב-1943, בעת ההכנות למרד, היתה לפחות פגישה אחת בין ראשי שני הארגונים, שהסתיימה ב"נפנופי אקדחים הדדיים". אחת המחלוקות היתה על כך שאנשי אצ"י דאגו להכין דרכי מילוט מן הגטו; מנהיגי אי"ל חשדו שבכוונתם של אנשי אצ"י להימלט במקום להילחם, וחששו גם מכך שכמה מאנשיהם יתפתו ללכת בעקבותיהם. במציאות, אנשי אי"ל המעטים שניצלו, ניצלו הודות לדרכי מעבר בתעלות הביוב שמצאו יריביהם הפוליטייים.

אדלמן, המאשר את קיום הפגישה עם הרוויזיוניסטים בשיחה השנייה עמו ב"סחור סחור", ואף נוקב בשמו של אחד ממפקדיהם, (פאוול) פרנקל, עדיין לא מכיר בקיומו של אצ"י כארגון לגיטימי: הוא קורא להם "כנופיית סבלים, מבריחים וגנבים". אנשי אצ"י לא הותירו אחריהם כמעט שום תיעוד, בוודאי לא תיעוד מאז, ושמותיהם אינם נמנים בספרה המתוכנן של גרופינסקה. "שום היסטוריה לא רצתה לכתוב על רוויזיוניסטים יהודים בגטו ורשה", היא כותבת ב"סחור סחור" (זה לא מדויק; סיפורם מופיע בספרו של חיים לזר ליטאי, "מצדה של וארשה", שיצא לאור לראשונה ב-1963). והיו גם לוחמים "עצמאים", יחידים או קבוצות קטנות, ששום מפלגה או תנועה לא טרחה לאסוף את שמותיהם ולספר את סיפורם.

וכל זה אינו מביא עדיין בחשבון את העובדה הבעייתית מכל: הארגון היהודי הלוחם פעל בכמה מעגלים. היה המעגל המרכזי, של הקבוצות הלוחמות ממש, עם מעט הנשק שהיה, שהרשימה הלונדונית היא בהחלט בסיס לשחזורו. אבל היו גם חברי תנועות נוער ופעילי מפלגות שחיו בקרב שארית האוכלוסייה ה"אזרחית" בגטו ולא השתתפו בלחימה בפועל, בעיקר משום שלא היה להם נשק. אבל יחד עם אותה אוכלוסייה, כ-30 אלף נפש, הם הסתתרו מפני הנאצים עד שנתפסו והועברו למחנות ההשמדה. גם הם - אלה ששרדו - חשים עצמם במידה לא קטנה של צדק כמי שלחמו בגטו על חייהם וכבודם.

הרשימה אינה מלאה

מה החשיבות בעבודתה של גרופינסקה? למה חשוב לחזור לאותו מסמך, שנכתב מהזיכרון בתנאים של אחרי החורבן במקום מסתור בורשה? האם חשוב לדעת שהיו בארגון היהודי הלוחם 313 חברים, ולא 220, ומי בדיוק הם היו? פרופ' ישראל גוטמן, אחד ההיסטוריונים המרכזיים של השואה והלחימה בגטו ורשה, שבעצמו היה בגטו בזמן המרד, אומר שזהו מסמך בעל חשיבות היסטורית, שלמעשה לא טופל על ידי היסטוריונים. הוא מספר שידע על קיומו, אך לא ראה אותו במו עיניו; למיטב ידיעתו, בארכיון יד ושם אין עותק של המסמך. עכשיו חושש גוטמן שמא קוראים והיסטוריונים ידלגו על הערתה המסתייגת של גרופינסקה כי "הרשימה אינה מלאה", והיא תיתפס כ"מסמך סופי", בעוד שלדעתו אין כל אפשרות להגיע ל"מסמך סופי" כזה.

גם ד"ר אלי צור, היועץ המדעי של ארכיון גבעת חביבה (של השומר הצעיר), אומר שזהו מסמך בעל חשיבות היסטורית, אכן "מקור ראשון" - כהגדרת גרופינסקה - למידע על אירועי אפריל-מאי 1943 בגטו ורשה, שלא זכה לעיבוד היסטורי, בעיקר בזמנים שבהם עוד אפשר היה לשאול אנשים, אם אפשר בכלל להסתמך על זיכרון במקרים כאלה. צור מעריך שמספר הלוחמים שאליו הגיעה גרופינסקה סביר, אם כי הרשימה כנראה עוד לא מלאה. והוא מסכים שאותם לוחמים אלמונים זכאים שיהיו להם שמות ופנים, וביוגרפיות. הדבר מקבל עכשיו משנה חשיבות, משום שבאפריל 2003 ימלאו 60 שנה למרד.

עבודתה של גרופינסקה על ספר זה היא אחת ההוכחות לכך שזה לא רק סיפור יהודי או ישראלי, אלא גם פולני, מעבר למשקעים ההיסטוריים והאישיים. גם בביקורה האחרון בישראל, בפגישות חברתיות מקריות, היא מצאה קשרים נוספים אל אנשים שהם עצמם, או קרוביהם, הם שמות ברשימה. בהקדמה לספר היא כותבת שכמה מקוראי כתב היד שאלו אותה כיצד כתבה את הספר, ומדוע כך ולא אחרת, אבל "לא שאלו אותי למה כתבתי את הספר הזה". ועל כך היא עונה: "כתבתי את 'הקראת הרשימה' כי חשבתי שמלבדי איש אינו יכול לכתוב את הספר הזה, והספר הזה חייב להיכתב". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו