בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נחמן, אני והמלחמה הבאה

בתחילת מלחמת המפרץ נשלח אוריאל בן עמי, סרן מיל' במחלקת היסטוריה, להיצמד לנחמן שי ולתעד את תפקוד דובר צה"ל בזמן חירום. משך 42 יום היה עד לאלתור הגדול ביותר בהיסטוריה התקשורתית של הצבא, שבמהלכו נהייתה מדינה שלמה תלויה באדם אחד. מה יקרה בפעם הבאה?

תגובות

"בשתיים וכמה דקות כשהמלחמה מתחילה אני בבית במבשרת ירושלים. אחרי כל הטלטולים שטולטלנו בימים האחרונים נסעתי באותו יום הביתה ובשתיים וכמה דקות התחיל הטלפון לצלצל צלצולים קטועים ומשונים, כשבסופו של דבר מסרה לי מפיקה של גלי צה"ל של הרדיו המשותף שנפלו טילים, והם רוצים להודיע ואם אני יודע מה להגיד. טילפנתי לענף קישור לעיתונות, מצאתי בטלפון כבר בהלה די גדולה. צילצלתי ללשכת הרמטכ"ל, שאלתי איפה הרמטכ"ל, אמרו לי הרמטכ"ל בדרך. צילצלתי שוב לעק"ל, אמרתי מה אתם יודעים? - אנחנו לא יודעים שום דבר בינתיים. בינתיים צילצלו שוב מקול ישראל, אמרתי להם תנו לי כמה דקות, אני מוכרח לבדוק את זה. התלבשתי, טיפלתי במשפחה, קראתי לנהג ואחרי רבע שעה-עשרים דקות יצאתי מירושלים לתל אביב... נסענו, עברנו ליד אתר שבו נפל טיל, ראיתי טיל, לא נעים לראות בלילה להבה כזאת".

(קטע מעדותו של נחמן שי, דובר צה"ל בעת מלחמת המפרץ, על אירועי ליל הטילים הראשון. הדברים הוקלטו ב-2 ביוני 91' במסגרת התחקיר שנערך מטעם מחלקת ההיסטוריה של צה"ל).

אוריאל בן עמי נמאס. 42 ימים ולילות במהלך החורף הסוער של 91' היה צמוד לדובר צה"ל נחמן שי, מניח לו לנפשו רק ברגעים אינטימיים במיוחד. במהלך התקופה הזו החליף בטייפ הקטן שלו יותר משבעים קלטות ומילא ברשמיו אין ספור פנקסים. בן עמי, קצין במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, המשיך לעבוד גם אחרי שהחיים חזרו למסלולם: הוא תיחקר והקליט את עדויותיהם של כל שדרי הטלוויזיה והרדיו שעשו במלאכת "האולפן המשותף", רזי ברקאי ורפי רשף, חיים זיסוביץ' ומיכה פרידמן, ואת כל בעלי התפקידים הרלוונטיים בצה"ל, כולל הרמטכ"ל דן שומרון. הכל במסגרת מחקר מקיף שאמור היה לחבר תחת הכותרת "צה"ל והתקשורת במלחמת המפרץ".

אבל העבודה מעולם לא נכתבה. חומר הגלם מעלה אבק במרתפי מחלקת ההיסטוריה בקריה. המפקד שהזמין את המחקר, אל"מ בני מיכלסון, פרש מזמן, ומחליפיו לא ששו להוציאו לאור. לטענתם, מסיבות מקצועיות; לטענת בן עמי, משיקולים זרים, כמו סכסוכים אישיים ופוליטיקה פנים צבאית. לפני כשנתיים סופר במוסף זה על המחלוקת בין בן עמי למפקדיו. אז הוא עוד היה אופטימי, אלא שמאז דבר לא זז ובן עמי הפסיק להאמין שמחקרו יראה אי פעם אור, בוודאי לא במסגרת צה"ל. העובדה שאותה יחידה שהעדיפה לגנוז את פירות עבודתו העניקה לו דרגת רב סרן בעקבות הצטיינותו במלחמת המפרץ, לא מנחמת אותו. לטעמו, מדובר בחומרים חשובים ורלוונטיים גם היום מכדי שייגנזו, בעיקר לנוכח האפשרות שישראל תותקף שוב בטילים וצה"ל יצטרך שוב לנהל מלחמה שהמיקרופון והמצלמה הם כלי נשק מרכזיים בה.

בן עמי, בן 47, היה בחורף 91' כתב שטחים ב"על המשמר" וסרן במילואים במחלקת היסטוריה. שבוע לפני שישראל נכנסה לחדר האטום, התארח בערב ראיונות בירושלים. המראיין, נחום ברנע, הזמין אותו לשוחח על ספר שפירסם אז, שעסק בבני הדור השני למייסדי ארגון "השומר". בן עמי היה המרואיין השלישי באותו ערב. הראשון היה דובר צה"ל, נחמן שי, שהבטיח לברנע שצה"ל ומדינת ישראל מוכנים היטב למתקפה עיראקית אפשרית. כשהסתיימו הראיונות נפרדו בן עמי ושי לשלום. הם הכירו מהתקופה בה עבדו זה מול זה, שי כיועץ התקשורת של שר הביטחון ובן עמי ככתב שטחים. הם לא העלו בדעתם שישובו וייפגשו כעבור מספר ימים, אחרי שיתברר כי ההבטחות הרגועות של דובר צה"ל קרסו יחד עם המטח העיראקי הראשון.

את ליל הטילים הראשון בילה בן עמי עם משפחתו בביתם בירושלים. גם בלילה השלישי, מוצאי שבת, נחתו טילים. בסביבות חצות ניתן אות הארגעה. בעוד בן עמי מחלץ את בתו הפעוטה מהממ"ט ואת בנו מהברדס הפסיווי, צילצל הטלפון. על הקו היה ראש מחלקת היסטוריה, אל"מ מיכלסון. "מתרחשת כאן מלחמה הזויה", אמר, "לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים. נחמן שי מנהל את המלחמה מהבור. אני רוצה שתיצמד אליו, אל תעזוב אותו לרגע, תתעד הכל". בן עמי שאל מתי הוא מתחיל. "ברגע זה", אמר מיכלסון.

למחרת בבוקר עלה בן עמי על מדים, תפס טרמפים לתל אביב והתייצב בלשכת דובר צה"ל בקריה. "היתה שם המולה נוראית", הוא נזכר, "כבר אז אפשר היה להרגיש שיושב שם אליל בהתהוות. אנשים פשוט עלו אליו לרגל. היה שם תור ארוך של עיתונאים שנכנסו אליו לשיחות רקע אישיות. הודעתי לחבצלת, הרל"שית שלו, שהגעתי, אבל שום דבר לא התקדם. ישבתי על הספסל ליד דלת הלשכה. בינתיים המשיכו להגיע כל מיני מפורסמים, למשל, חיים טופול שבא מניו יורק להזדהות והתיישב לידי על הספסל.

"בערך בארבע הרשיתי לעצמי להכניס ראש בדלת ולומר לנחמן שאני מחכה. באחת בלילה אני רואה אותו יוצא סוף סוף. אמרתי לו 'נחמן, אני עוד פה'. הוא הסתכל עלי בתימהון ושאל מה אני בעצם עושה שם. הסברתי לו את המשימה שלי והבטחתי שאם ייתן לי לעשות את תפקידי אעשה הכל לתת לו מקסימום פרטיות. הוא לא חשב הרבה, אמר 'בסדר, תבוא מחר בשמונה', והלך לישון בבור, במיטה של שר הביטחון ארנס. לי היתה הזכות להישאר לישון בחדר צמוד ללשכה שלו, בתוך שק שינה על מיטת שדה חורקת".

בששת השבועות הבאים נהפכה הלשכה מחדר השינה למרכז חייו של ההיסטוריון החדש. רוב הדיונים והפעילויות של דובר צה"ל נערכו בה, עם גיחות לבסיס הקריה שממוקם מעבר לרחוב קפלן. כשנפלו טילים היו הגיחות מהירות במיוחד. בן עמי: "ברגע שהיתה אזעקה היינו פותחים בריצה מטורפת מהלשכה לבור, שם תמיד היתה צפיפות ומהומה גדולה. בדרך היינו חולפים על פני מקלחות הטיהור שהיו מסודרות בשורות על המדשאות של הקריה, והייתי חוטף צמרמורת, במיוחד בגלל שאנחנו בעצמנו לא חבשנו מסיכות. קיבלנו אמנם ערכות צהובות מיוחדות כמו אלה שקיבלו כוחות ההצלה, אבל הן נשארו בלשכה. בימים הראשונים היינו רצים עם הערכה תלויה על הכתף, אחר כך אפילו זה לא".

למה בעצם לא חבשתם מסיכות?

"הרבה פעמים שאלתי את עצמי את השאלה הזו. תהיתי אם זה היה חלק מהסמוך הישראלי הטיפוסי, או פשוט משום שאי אפשר לרוץ ולדבר בטלפון עם מסיכה. לא יכולתי גם להימנע מהמחשבה שאולי נחמן ידע על המסיכות דברים שאני לא ידעתי. מצד שני שמתי לב שבכל פעם שהוא דיבר עם המשפחה בטלפון הוא וידא בדאגה שהבת הקטנה שלו לובשת מסיכה ונשמעת להוראות".

בתום המלחמה גברו חשדותיו של בן עמי אחרי שזאב שיף פירסם ב"הארץ" את הידיעה המרעישה על כך שחלק גדול מהמסיכות היו פגומות. בשיחת התחקיר שערך עם שי החליט בן עמי לשים את הדברים על השולחן:

בן עמי: "שנינו במלחמה הזו רצנו בלי מסיכות".

שי: "זה לא אומר כלום".

בן עמי: "ידעת יותר ממני?"

שי: "לא. אני עד היום חושב שהמסיכות היו בסדר".

בן עמי: "אז למה רצת בלי מסיכה? אני רצתי בלי מסיכה כי אתה רצת בלי מסיכה".

שי: "לא היה לי זמן. גם לא הייתי צריך. יצאנו (לכיוון הבור. א"ל) לפני שהטילים נחתו".

בהמשך התחקיר שי מתייחס שוב לנושא החדר האטום והמסיכות: "לא היה אף פעם אחת שמישהו השמיע ספיקות לגבי המסיכות. אף פעם לא. להיפך. היה לנו אמון מלא במסיכות, ואפילו היה שלב שישבתי בלילה הראשון או השני בבור ולידי ישב רלף שיין, שהוא ראש המחלקה לאמצעים מיוחדים במפא"ת (מינהלת פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות. א"ל), והוא המוח החושב מאחורי התפיסה. אלוף משנה. אמרתי לו, תגיד לי המסיכות האלה הן חיוניות? הוא אמר לי תשמע, החדר מספיק. לא צריך את המסיכות. אם החדר אטום כמו שצריך הוא נותן הגנה מספקת. מסיכות זה תוספת הגנה. הוא נתן לי את הפרופורציות של אחד לעשר, אחד לעשר. בין המסיכה לחדר אחד לעשר, בין החדר החוצה אחד לעשר".

מה זה "נחש צפע"?

כמה ימים אחרי תחילת המלחמה העבירו דובר צה"ל והמתעד הצמוד שלו את משכנם למלון הילטון, שם הוקם בינתיים מרכז התקשורת לעיתונות הזרה (השבוע הודיעה סי-אן-אן שבמקרה של מתקפת טילים היא שוב תציב מצלמות על גג המלון). בדרך כלל הם זכו לשינה חטופה בת שעתיים-שלוש, ומיד עם הישמע אזעקה זינקו מהמיטה ודהרו אל הבור, מרחק שלוש דקות נסיעה פרועה. בן עמי המשיך לתעד את המתרחש, ובד בבד החל לחקור את אירועי הלילה הראשון, זה שכבר אז נחרט בזיכרון הקולקטיווי כ"ליל הברקים והרעמים", בהשראת דברי ההרגעה המופרכים של מיכה פרידמן וצבי לידר מאולפן הרדיו המשותף.

שרשרת הטעויות החלה כבר כשמלאכי חזקיה הקריא את חדשות השעה שתיים, שנקטעו, כזכור, על ידי צפצופים משונים שבעקבותיהם חזר ואמר קול מסתורי "נחש צפע". לאנשי הרדיו לא היה מושג מה פירוש הדברים. חזקיה המשיך להקריא את החדשות בנחת ולאחר סיום המהדורה ניגש לנזוף בטכנאים על התקלה הטכנית; באולפן בתל אביב, אליו עבר השידור מיד לאחר סיום המהדורה, אמר מיכה פרידמן: "כאן האולפן המשולב של קול ישראל וגלי צה"ל. שתיים ושלוש דקות. כמונו שמעתם 'נחש צפע'. את פירוש המלים האלו מבין מי שצריך להבין".

פרידמן היה אופטימי. גם מי "שצריך היה להבין" לא ידע מהי הסיסמה שהשתלטה לפתע על תדרי הרדיו של ישראל. "נחש צפע" היה בעצם האות למפעילי הצופרים ללחוץ על כפתור האזעקה, אלא שהמידע החשוב הזה לא הגיע לאנשים שהיו מוכרחים להיחשף אליו בתוקף תפקידם. כך זה נשמע בשיחה בין שי לבן עמי, חודשיים לאחר המלחמה:

בן עמי: "אנחנו מדברים על ליל שבת, 18 בינואר".

שי: "נכון. הרמטכ"ל סיכם שהוא יוצא לראות את מרכז הפעילות של מחוז דן, ואז כשירדנו למטה לתוך המכוניות פתאום היה נחש צפע. דבר שאף אחד מאיתנו לא ידע ולא שמע לפי דעתי, אז בפעם הראשונה".

בן עמי: "קריינים בקול ישראל נדהמו בדיעבד לשמוע, כמו שאני נדהמתי, שאיש בעצם, כולל הרמטכ"ל ואתה וזאביק ליבנה (עוזר ראש אג"מ בעת המלחמה. א"ל) לא ידעתם מה זה הנחש צפע הזה".

שי: "נכון... ברור שלא ידענו, כי אם היינו יודעים היינו מיידעים אותם. היה קצר בין אג"מ מבצעים לבינינו... אני יודע שאני לא ידעתי. רון (סא"ל רון קרומר, ראש ענף קישור לעיתונות בדובר צה"ל. א"ל) שתפקידו לארגן את ערכות החרום של כלי התקשורת האלה לא ידע על כך דבר... ישנו שם אחד עומרי, אל"מ באג"מ מבצעים, הוא טוען שזה כתוב איפשהו בפקודות, לא יודע, אני לא ראיתי אף פעם דבר כזה. לא ידענו גם על אפשרות שלהם לפרוץ לשידור ולהפריע לשידור של קול ישראל ולומר את הדברים האלה".

הפקירו את פרידמן

אחרי המבוכה הראשונית, המתינו השדרים פרידמן ולידר להוראות. דווקא היו הוראות: במשרדי הרדיו המתין קובץ שהוכן מבעוד מועד, עם הנחיות לציבור שהשדרים צריכים להקריא בכל מיני תרחישים. האגדה מספרת שהחוברת נותרה נעולה באותו לילה בכספת הרדיו, ושמישהו נסע הביתה עם המפתחות. אבל גם אם החוברת היתה זמינה, עדיין התמונה לא היתה שלמה: היה צורך במישהו שינחה את השדרים על פי איזה מהתרחישים המופיעים בחוברת עליהם לפעול. והטלפון המיוחל הזה לא הגיע.

ההוראות היו אמורות להגיע ממשרדי ענף קישור לעיתונות בדובר צה"ל. ראש הענף היה אמור לקבל את המידע מאגף המבצעים בבור ולהעבירו לכלי התקשורת. על פי מחקרו של בן עמי, השרשרת נקרעה כבר בחוליה הראשונה - הקשר בין הבור לבין משרדי עק"ל. על הסיבות לכך יש לפחות שתי גרסאות. החמ"ל של עק"ל שכן בבית סוקולוב בתל אביב, בחדרים לא ממוגנים. על פי אחת הטענות, משנשמעו הדי נפילות הטילים, נאלצו המפקדים לעסוק בהרגעת החיילים והחיילות, שחשבו שמדובר במתקפה כימית. על פי גרסה אחרת, הבלגן התחיל דווקא בבור - מישהו שם שכח את ההנחיות המוקדמות וניסה ליצור קשר ישיר עם אולפן הרדיו המשותף. לתומו, סבר שהאולפן ממוקם בירושלים.

את הרשומון הזה כמעט בלתי אפשרי לפצח, משום שהלילה ההוא נותר מיותם מתיעוד כתוב. איש לא דאג למלא את יומן המבצעים. בתחקיר שנערך באפריל 91' בלשכת שי, אמר אל"מ אריה תיכון, נציג דו"צ בבור בליל הטילים הראשון: "אלף ואחד דברים פחות חשובים עשינו באותו לילה, ורק יומן מבצעים לא פתחנו. וכך קורה שבנוגע להתקפה הראשונה של הטילים כל מה שאנחנו אומרים הוא מתוך הזיכרון".

ההמשך ידוע: בהיעדר הנחיות מוסמכות פנו אנשי הרדיו לחפש תשובות בכוחות עצמם. ענת שחורי, חיילת בת 19, העירה את שי מעט לאחר נפילת הטילים, אבל הוא עדיין לא ידע דבר. בשיחות הבאות עם הנציגים השונים של מערכת הביטחון קיבלו אנשי הרדיו שורה של הוראות סותרות, מ"אסור לומר דבר מטעמי צנזורה" ועד הודעה כמעט רשמית על נפילתם של טילים כימיים. כשאיתרו את אורי מנוס, ראש הג"א, התנפלו עליו כמוצאי שלל רב. סוף סוף תת אלוף חי ונושם. הוא עלה על הקו, והחל לענות לשאלות מאזינים מבוהלים. אשה מחדרה שאלה מה לעשות אם הבת שלה מקיאה בממ"ט. מנוס, מוקף המולה, בקושי שמע, וכל הסצינה הרדיופונית הזו רק ליבתה את אווירת הפאניקה שאיפיינה את השידור.

אוריאל בן עמי זועם עד היום על העוול שנעשה, לדבריו, למיכה פרידמן: "אחרי יומיים התחילו לרדת עליו בעיתונים בנבזות גדולה על עניין הרעמים והברקים, אבל לדעתי, אחרי אינספור האזנות לשידור מאותו לילה ובדיקה של מה שהוביל למצב הזה, מגיע לו צל"ש. הוא החזיק את השידור באוויר כמעט חמישים דקות כשהכל מסביב קורס ואיש לא מנחה אותו מה לומר. דרך הזכוכית הוא ראה שבחדר הבקרה אנשים בוכים בהיסטריה מתחת לשולחנות, ולמרות זאת המשיך לשדר בקור רוח יחסי. הוא פשוט הופקר".

לפאניקה באולפנים תרמה העובדה שהם לא היו ממוגנים מפני מתקפה כימית. "זה לא יאומן", אומר בן עמי, "אבל מלכתחילה השידור נעשה מתל אביב ולא מירושלים כי הנחת העבודה היתה שירושלים היא מקום מסוכן יותר". בשלב מסוים סיפרה הכתבת הצבאית כרמלה מנשה לחבריה ברדיו, שעל פי מקורותיה נחתו טילים כימיים באזור הסינרמה, מרחק יריקה מהקריה. מקור המידע המוטעה היה, ככל הנראה, בחמישה שוטרים שהתעלפו לאחר ששמעו בקשר על נחיתת טילים, והובלו במהירות למיון של ביה"ח בילינסון. הם היו משוכנעים שנפגעו משאיפת גזים, ובהתאם להנחיות עברו מקלחות טיהור. מכאן היתה הדרך קצרה להיווצרות שמועות זוועה.

גם באולפן התל אביבי השתררה בהלה, ובדיוק אז גילה פרידמן שהוא שכח את הערכה שלו בבית. בשלב מסוים חבש לידר את המסיכה שלו, אבל הקול שיצא ממנה היה נורא, ולאחר מספר דקות הוא הסיר אותה. בן עמי אומר שבעת מתקפת טילים השידור חייב להיעשות מאולפן ממוגן: "אי אפשר לשדר עם מסיכה ומצד שני אי אפשר לשדר כשאתה חש סכנה לחייך. שלא לדבר על מה שעלול לקרות עם שדר חס וחלילה ייפגע בשידור חי".

נחמן כוכב עליון

אל תוך הוואקום של הלילה הראשון פרץ ב-2:48 קולו הרגוע של נחמן שי. כשעלה לראשונה לשידור ידע רק מעט יותר, אם בכלל, ממיליוני מאזיניו. תחילה דיבר מהדרך לתל אביב באמצעות טלפון נייד, מצרך נדיר באותם ימים. שום דבר ממה שאמר באותם רגעים, כולל "שתו מים" המיתולוגי, לא היה מתוכנן. הוא פשוט הבין שמישהו צריך להגיד משהו, ושאין אף אחד שיעשה את זה יותר טוב ממנו.

מה שהחל כאלתור נהפך במהירות לנוהל קבוע, על אף שכלליו מעולם לא נכתבו בשום מקום. בן עמי: "אחרי נפילת טיל, היינו מגיעים לבור ונכנסים למצפ"ע (מצפה הפיקוד העליון). שם כבר המתינו מאיר דגן, אז ראש חטיבת המבצעים, אמנון ליפקין שהיה ראש אמ"ן ודני רוטשילד, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן. אלה בעצם האנשים שעשו את המלחמה, כשגם לאל"מ משה אבן חן, ראש ממד"ה (מרכז מדעי ההתנהגות) היה תפקיד חשוב בגלל הממד הפסיכולוגי של המלחמה.

"מצפ"ע הוא הלב של המערכת, החדר שאליו מגיעים כל העדכונים מהשטח. נחמן ישב עם שני טלפונים, אחד מחובר ישירות לאולפן הרדיו המשותף והשני לאולפן הטלוויזיה. דן שומרון עמד וקיבל את הדיווחים, שני מסכי ענק של סי-אן-אן תלויים מעל ראשו, ונחמן נצמד אליו. ברגע ששומרון היה מקבל מידע מוסמך על מקום נפילת הטיל, הוא היה מסתכל במפות, מאתר את האזור, ואומר לנחמן את מי אפשר לשחרר מהמסיכות והחדרים. נחמן היה קולט ממנו את המידע, מתקשר מיד לרדיו - קודם כל רדיו - ומודיע את מי אפשר לשחרר. אחר כך הגיע תור הטלוויזיה".

בשלב מוקדם למדי כבר היה ברור שנחמן שי נהפך לגיבור התקופה. בן עמי ראה אותו מקבל אחריות שאחרים נמלטו ממנה, אבל בד בבד השקיף בספקנות על הגלוריפיקציה המוגזמת והיה ער לסכנה בכך שגורל הרגעתה של מדינה שלמה מונח על כתפיו של אדם אחד. אין לו תשובה נחרצת לשאלה אם ההתפתחות היתה ספונטנית, או, כפי שרבים טענו במהלך ובעיקר אחרי המלחמה, ששי תיכנן אותה מראש. גם השיחה שנערכה ביניהם ביוני 91' לא שופכת אור על התעלומה:

שי: "הרמטכ"ל ושר הביטחון החליטו ערב המלחמה שלא יהיה מסביר לאומי אחד. היו כל מיני הצעות, האחרונה שבהם, אולי הכי אטרקטיווית, היתה שיוסי שריד ובני בגין ישתפו פעולה כצמד מסבירים. הרמטכ"ל ושר הביטחון לא אהבו את ההצעה הזו... אז הוחלט לרדת מהעניין הזה לחלוטין. נשארנו והחלטנו שנסביר אנחנו".

עד מהרה נהפך ה"אנחנו" ל"אני". בן עמי עקב בתימהון אחרי התהוותה של ה"נחמניה", מונח שטבע לא אחר מחתן השמחה עצמו. הארץ נמלאה סטיקרים עם הבקשה "ינוחמן בעלי" ובפורים הרחובות הוצפו בדוברי צה"ל קטנים. בן עמי היה משועשע לראות את סגן הרמטכ"ל אהוד ברק מגניב לכיוונו של דובר צה"ל עט ופתק ומבקש "חתימה בשביל הבת", ואיך ראש לשכת העיתונות הממשלתית, יוסי אולמרט, מגיח לילה אחד עם בקשה דומה. "לפני המלחמה התקבל נחמן בחשד גדול במטכ"ל", הוא אומר, "הוא הגיע מהאזרחות בדרגת סמל וקיבל דרגות ייצוג של תת אלוף. האלופים התייחסו אליו כמעט כמו אל גיס חמישי. עד סוף המלחמה הכל השתנה".

בהפוגות הספורות מהמשימה שלו, גילה בן עמי שגם הוא זקוק לשירותיו של המרגיע הלאומי: "כולנו פעלנו מתוך הנחה לא מבוססת שטילים יפלו רק בלילה. הדחקנו את העובדה שבשבת הראשונה נפל מטח בשבע בבוקר. באחת השבתות החלטתי שאני יכול לחטוף הפסקה קצרה ונסעתי לירושלים למשפחה. לקחתי את הילדים שלי ל'מי ומי' לאכול חומוס, ופתאום אזעקה. כמו כולם עשיתי דברים מיותרים לגמרי, אמרתי להם להתכופף, או משהו כזה, ונצמדתי לרדיו. הקריינים דיברו כרגיל, ופתאום אני מבין שגם אני מחכה לנחמן. אבל נחמן התעכב ואני מתחיל להזיע. מה קרה? בבת אחת הרגשתי כמה הקול שלו, הסמכות שלו, הפכו להיות משמעותיים למי שחווה את המלחמה הזו דרך הרדיו".

לצד ההצלחה הזאת סבור בן עמי שהמודל של מסביר לאומי אחד טומן לא מעט סכנות. הוא לא היה היחיד שחשב כך: "היתה כל הזמן הרגשה שהכל עומד על הכתפיים של איש אחד, והרבה בכירים שהסתובבו ושאלו בלחש מה יקרה אם פתאום תהיה לנחמן שפעת. הרי אומה שלמה היתה נכנסת להיסטריה. התלות בו הפכה ללא בריאה. הרדיו והטלוויזיה רדפו אחריו 24 שעות ביממה, כל הזמן רצו לשמוע את הקול שלו ולשאול שאלות".

מישהו דיבר איתו על זה?

"ארנון צוקרמן, שגויס על ידי נחמן לשמש כצוות החשיבה שלו יחד עם דן פתיר, אמר לו שזה מסוכן. לדעתי הוא היה קשוב להם במהלך המלחמה יותר מלכל אחד אחר. הם אלה שהגו את הרעיון לבטל את אזעקות הארגעה, כי הגיעו למסקנה שהרבה אנשים נבהלים מהן. במקום האזעקה היה נחמן מודיע שאפשר להוריד מסיכות ולצאת מהחדרים. בעניין התלות בו הוא הקשיב להערות, לא בהכרח אהב, וכמו שאנחנו יודעים המשיך לעשות מה שעשה".

במהלך המלחמה לא העז בן עמי לשוחח עם שי על הנושא ("פחדתי"), אבל בשיחת התחקיר הוא ביקש ממנו להתייחס לעניין. שי הסכים איתו שמדובר ב"אימפרוביזציה שפעלה": "היא לא נעשתה בהתאם לקווי החשיבה של הצבא. הצבא לא רגיל לעבוד כך. צבא רגיל לעשות עבודות מסודרות, והוא בכלל לא בנוי על תרגולות שמבוססות על אנשים. התרגולות מבוססות על פק"לים ולא על כך שפתאום מתייצב מישהו, שאולי הגיע ואולי לא, אולי הוא נתקע בדרך ואולי שבר רגל, ועד שהוא לא מגיע לא מתחילים להודיע את ההודעות. וזה מה שקרה. חוץ מההודעה הראשונה, כל היתר באו עם הכניסה שלי".

בן עמי שאל אם הנושא עלה לדיון במהלך המלחמה. שי השיב: "כל הזמן מילאו לי את הראש בשאלה מה יקרה אם לא תוכל, מה יקרה אם לא תעשה. אז קודם כל חידדו בי את המוטיווציה כמובן לעשות את זה. בי"ת, בנינו את מערכת הגיבוי, את הפלאפון שלקחתי לכל מקום, את ענף הקישור שמעדכן אותי. כל הזמן הייתי בתקשורת כך שדבר כזה פשוט לא יכול היה לקרות... חשבנו מיום ליום ומטיל לטיל. רק אחרי שבוע-עשרה ימים אנשים התחילו להעיר את שימת לבי. ארנון צוקרמן דיבר איתי, צוות החשיבה דיבר איתי, דן פתיר דיבר איתי. די, אפילו הרגיזו אותי הדברים האלה".

בן עמי אומר כי לפחות כלפי חוץ קיבל שי את התהילה באיפוק. "אני משער שהיא גם הסבה לו סיפוק מסוים". אבל גלי האהדה לשי עוררו, כצפוי, לא מעט קנאה בצמרת הצבא. אחרי שחלף ההלם הראשוני הסתייגו רבים מהמונופול הכמעט מוחלט של דובר צה"ל על הופעות בתקשורת. בן עמי למד באותם ימים דבר או שניים על טיבם של גנרלים: "בשלבים הראשונים הוא השתלט על הוואקום שאחרים לא היו מוכנים לקחת עליו אחריות. בישיבות אפשר היה לראות שאנשים - חלקם אפילו אמרו זאת במפורש - מקפידים להיזהר, לא לקחת אחריות, מכינים את עצמם לוועדת החקירה שתבוא אחרי המלחמה. במקביל, היה קשה להם לראות את הפריחה של נחמן. אנסח זאת כך: עד כדי כך היה חשוב להם לכסות את התחת, שהם היו מוכנים לשלם תמורת זה מחיר כבד מאוד - שהתהילה תיפול בחלקו של מישהו אחר".

אבל ככל שהימים נקפו גברה התסיסה במטכ"ל. האלופים רצו טלוויזיה. אהוד ברק, סגן הרמטכ"ל, התראיין לראשונה לטלוויזיה מקץ שלושה שבועות למלחמה, וקצר שבחים על הופעתו. מאחרי גבו של שי הועלו טענות שרק בגללו ברק לא פגש את הציבור מוקדם יותר. בן עמי: "הסמכות שלו לעלות לשידור מתי שהוא רוצה, באיזה עניין שהוא רוצה, היתה בלתי מוגבלת, והוענקה לו על ידי הרמטכ"ל. כל אלוף או בעל תפקיד אחר היה צריך לעבור תהליך ארוך לפני שהיה מקבל אישור. נחמן היה מעל זה. היו מתקשרים אליו לנייד כל היום וכל הלילה, ומתי שרק התחשק לו הוא היה מדבר".

המלחמה לא שיפרה את דעתו של בן עמי גם על עמיתיו למקצוע, העיתונאים: "אני לא רוצה להתייפייף, אבל היו מצבים שהתביישתי בשביל קולגות שלי. יום אחד, באחד התדרוכים בהילטון, ניגשת אלי עיתונאית ומפצירה בי 'נו, יש לך איזה לכלוכים על נחמן בשבילי?' אבל מה שבאמת קומם אותי היה הוויכוחים האינסופיים בין אנשי רשת ב' וגל"צ על איחוד הרשתות. לאיחוד הזה יש יתרונות וחסרונות, ומקובל עלי שצריך להתווכח עליו כל עוד נשארים על פסים עקרוניים. אבל כמעט בכל הדיונים שנכחתי בהם, הטיעונים היו בנוסח 'קול ישראל זקנים, כבדים ומסורבלים והמוסיקה שלהם לא מתאימה'. כשהיית שואל אותם אם המוסיקה היא הדבר הכי חשוב כרגע הם היו עונים ברצינות תהומית ש'מוסיקה היא מרכיב משמעותי דווקא בזמנים כאלה'. מהצד השני הטיעונים היו הפוכים: 'גלי צה"ל צעירים, ילדים, חסרי ניסיון'. היו גם המון ויכוחים על המשמרות, כל שדר רצה לעשות משמרת ארוכה יותר כדי שאצלו ייפלו טילים בשידור חי, זה נראה כאילו הם פשוט משוועים לטילים".

את החוויה המיוחדת שעברה עליו במלחמת המפרץ מסכם בן עמי כ"בית ספר מרתק לתקשורת. דווקא כמי שהיה אז עיתונאי, הרגשתי שניתנה לי זכות גדולה לשתוק במשך כמה שבועות. לא הייתי צריך לכתוב או להביע את דעתי, אלא רק לתעד ולהתרשם. זה היה בשבילי סוג של התנקות". אחרי המלחמה בן עמי לא חזר למקצועו הקודם, והיום הוא בעל משרד לייעוץ תקשורתי. זכרונותיו מהווים בשנים האחרונות בסיס להרצאות אותן הוא מעביר בפני סטודנטים לתקשורת. כאזרח, הוא אומר, הדברים שראה אז מקרוב לא תורמים לשקט הנפשי שלו: "ראיתי איך שום דבר ממה שהוכן - והיו שמונה חודשים להתכונן - לא התממש ברגע האמת. בשורה התחתונה, הייתי קורא למלחמה הזו 'מלחמת רבי נחמן בעל הנס'. כמודל מערכתי, זו היתה התנהלות של מדינת חאפ לאפ. כמודל חד פעמי, זה היה אלתור שהצליח". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו