בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפקט החממה

אנשי הצריך-לעשות-משהו מתחילים להתארגן ולקרוא תיגר על הקונסנזוס הפטריוטי. אחת הקבוצות המפתיעות מתכנסת בחממה של אביטל גבע בעין שמר. בכירים לשעבר בשב"כ ובצה"ל מדברים שם בקול רם על נסיגה חד צדדית לגבולות 67' ועל הורדת כל ההתנחלויות

תגובות

התחושה הרווחת בציבור בשנתיים האחרונות היא שהשמאל נאלם דום ושרוב השמאלנים לשעבר, תומכי הסכמי אוסלו וחסידי סיום הכיבוש, איפסנו את השקפת עולמם ועלו על מדים ביום שבו פרצה אינתיפאדת אל-אקצה. פיגועי הטרור הקשים איחדו את השורות. "חומת מגן", "דרך נחושה", כיבוש המוקטעה וההכרזה שערפאת לא רלוונטי נהנו מתמיכה ציבורית גורפת. קולות המחאה הרפים נבלעו ברעם תופי הפטריוטיות.

בחודשים האחרונים נשמעים קולות חדשים-ישנים. עשרות קבוצות שונות, חלקן קיקיוניות וחלקן מאורגנות היטב, מגבשות אלטרנטיווה אידיאולוגית להשקפת העולם של ממשלת שרון. הבולטות ביניהן הן "המועצה לשלום וביטחון", קבוצת "ישראל אחרת", הקבוצה שמקיפה את עמי איילון, קבוצת עובדים סוציאלים למען שלום, קבוצת היום השביעי, וקבוצות נוספות הנושאות שמות כמו "האם החמישית", "החץ", "שורת האזרחים", "קדימה", "קו ירוק", "פורום מנהיגות צעירות", "דרך ערך" ועוד.

אחת הקבוצות המסקרנות ביותר, שעדיין לא נחשפה לציבור, מתגבשת סביב החממה של אביטל גבע בקיבוץ עין-שמר, ומכנה עצמה "קבוצת החממה". סיסמאותיה מוכרות: הפסקת הכיבוש, חזרה לגבולות 67' עם תיקונים קלים, פינוי התנחלויות, חתירה להסכמי שלום ויצירת יחסי שכנות נורמליים עם המדינה הפלשתינית, תוך בניית כלכלה וחברה בריאה משני צידי הגבול אשר יפחיתו את המוטיווציה למעשי איבה.

ההפתעה אינה בעמדות אלא בדוברים. רבים מהם בעלי עבר ביטחוני עשיר, שלא היו מזוהים עד כה כ"שמאלנים" או כ"יונים". אליק רון, מוקי בצר, גברי גורן ומאיר בר מסיירת מטכ"ל, עמוס גורן, יוסי חן וחנן ויטלס מהשב"כ וקצינים בכירים במילואים כמו תא"ל (מיל') גיורא ענבר, אל"מ (מיל') יובל דביר ואל"מ (מיל') אורי זכאי. שאיפתם המוצהרת היא לגבש את כל הקבוצות החוץ-פרלמנטריות ולרתום את כל האנרגיה המתבזבזת בינתיים בשיחות מוכרחים-לעשות-משהו וככה-אי-אפשר-להמשיך לפעילות שתשנה את עתיד המדינה. לא במקרה מוזכר מוטי אשכנזי כדמות מופת.

יוצאים למרתון

סיר גדול עומד על האש ובתוכו מבעבע מרק עוף פולני למהדרין עם חתיכות גזר, פטרוזיליה, בצל ושאר ירקות. אביטל גבע מוזג לצלחות ואומר שעד שהמרק לא יחליק לגרון ולא יחמם את הלבבות, אף אחד לא יתחיל לדבר.

כך מתחיל עוד מפגש, אחד מיני רבים, של קבוצת החממה. בכל יום שישי בצהריים מאז פברואר השנה רוחשת החממה המפורסמת של גבע, שייצג את ישראל בביאנלה של 93' בוונציה. "בבחירות הבאות", אומר גברי גורן, אחד הפעילים המרכזיים, "כולם, כל המפלגות יחזרו אחרינו כמו משוגעים ויתחרו מי המפלגה הראשונה שתרוץ על המצע שלנו".

האומנם?

למראית עין הם נראים כמו מבוגרים שחזרו לימי תנועת הנוער, וגאים להרגיש שוב נאיווים כמו בתקופת התום שלפני מלחמת ששת הימים. אבל זהו רושם מטעה. כולם מנוסים מאוד בתחומם וגם אם הם מתנסחים בנימוס ובעברית תקנית, הם משחררים זעם עצום. רובם בני 50 פלוס, ממעמד בינוני-גבוה, מסודרים בחיים, אקדמאים, אנשי עסקים. בסך הכל רשומים בחממה כ-80 חברים. לפגישות מגיעים הרבה פחות.

אחרי המרק מגיע קומקום רותח עם תה ואחריו קפה ועוגה וגבע, שהוא קצת ביישן, מסביר שבחממה מתכוננים לריצה ארוכה מאוד. "אני מתכונן עכשיו לריצה ארוכה של ארבעים שנה", הוא אומר. חברים אחרים בחממה מעדיפים לא להתחייב על משך הריצה או על אורכה: 42 קילומטר. מרתון. לכולם ברור שזה לא יהיה ספרינט קצר.

המפגשים החלו באחד מימי השישי של חודש פברואר השנה. ד"ר גברי גורן מגבעת עדה, מומחה למחשבים שהיה יועץ ראשי למדענית של משרד התעשייה והמסחר ושותף בקרן הון סיכון AIG-אוריון, התחיל לגלגל את כדור הצמר: "אני רוב הזמן משתדל לבצע הוראות, אז כשחנה אשתי נתנה לי הוראה להתחיל לעשות משהו, אני עושה. אנחנו בבית כל הזמן מדברים שאי אפשר יותר להמשיך ככה, ויום אחד ישבנו בבית קפה, כאן בצומת על יד מחנה 80, ואז חנה אמרה 'בוא נקפוץ לאביטל ונראה, אולי נוכל ביחד לעשות משהו'. באנו אליו וגם הוא מיד קנה את הרעיון שצריך לעשות משהו ואמר 'אתם תביאו שבעה חברים ואני אביא שבעה חברים ונצא לדרך'. כמה ימים אחרי זה התקיימה הפגישה הראשונה".

קובי הוברמן מגבעת עדה, סמנכ"ל בכיר בחברת נייס, הצטרף אחרי שקיבל טלפון מגורן לחו"ל. "גברי התקשר ואמר שחנה אמרה לו להתחיל לעשות משהו ושנפגשים ביום שישי אצל אביטל, מאז אני כאן. עכשיו הגיעה העת לספר מה אנחנו עושים כי יש עוד רבים כמונו שלא משלימים עם המציאות ומחפשים אפיקים לפעולה כדי שהמדינה תהיה יותר טובה ויותר צודקת".

עמוס גורן מפרדס חנה השכנה, יועץ בנושאי אבטחה ומודיעין, ששירת ביחידה לאבטחת אישים בשב"כ ובמוסד, היה פעיל במסגרות ציבוריות שונות מאז פרש לגימלאות מהשב"כ ב-94'. הוא בא לחממה כדי להילחם בתופעת ההתקרנפות בחברה הישראלית, "שמוביל הקרנף הראשי עם העור העבה. לי אין עור עבה. אני מוכן להקריב דברים ולהילחם בעד מה שאני מאמין, ואעשה כל פעולה חוקית ודמוקרטית כדי לשנות את האווירה בישראל, להביא לשינוי בשיח הציבורי באמצעות תנועה עממית, שתחבר גופים שונים ביחד".

את אליק רון, תקוות הימין עד לאחרונה, מייצגת בינתיים אשתו ענת. רון נמצא עדיין בחופשת שחרור ולכן לא מזדהה באופן גלוי, הגם שהשינוי בעמדותיו כבר נפרש בהרחבה בכתבת שער במוסף "סופשבוע" של מעריב. בעוד חמישה חודשים, כשיהיה משוחרר ממדים וממסקנות ועדת אור יישמע קולו באופן חד וברור. ענת רון באה לחממה בעקבות כמה חברים ששירתו ביחד עם בעלה בסיירת מטכ"ל (גברי גורן, מאיר בר מקיבוץ עין כרמל ומוקי בצר מתמרת, הזכור כגיבור מבצע אנטבה). היא עוסקת באיכות סביבה ואקולוגיה, מלמדת במכללות אזוריות בכרמיאל ובגליל המערבי ומעבירה השתלמויות במפעלי תעשייה. "מה שקורה היום מקומם אותי עד כדי כך שאני פשוט לא אוהבת את המדינה", היא אומרת ומשתמשת בדוגמאות מתחום התמחותה להמחשה: "את עבודת המאסטר עשיתי על מתנחלים. צדפה שעברה מים סוף ועשתה קולוניזציה בים התיכון, במקום שבו כבר היתה צדפה אחרת, דומה לה. במקרה כזה מתקיימת דחיקה תחרותית. המתנחלים החדשים מתרבים מהר ובכוח ומגרשים את מי שמסביבם. כשבודקים כיצד משתקם בטבע שטח אדמה בעקבות שריפה, מגלים שקודם מגיעים מינים אופורטוניסטים, במקרים רבים עשבים שוטים, שמתרבים מהר ומכשירים את השטח למינים גדולים ומאריכי חיים שמתפתחים לאט. בסוף מגיעה חברת הקליימקס, העילית, האלונים והארזים. בארץ ישראל קרה ההיפך. בהתחלה הגיעה חברת הקליימקס, הסבים והסבתות שלנו, ומה שצמח מתחת, אלה העשבים השוטים. לכן אני מיואשת, כי אני לא רואה סוף טוב לסיפור. שלא כמו בטבע, הקבוצות הקטנות אצלנו מכתיבות סדר יום לאומי והעם, בעיוורון גדול, ממשיך לתמוך בזה".

רון השתתפה בשבוע שעבר בשיירה שאירגנה תנועת "החץ" (הפרדה חד צדדית): "הייתי במכונית עם שתי חברות ובחור אחד עשה לנו סימנים שהוא רוצה משהו, כשפתחתי את החלון הוא צעק 'יה שרמוטות, איך אתן לא מתביישות?'". רון לא מתביישת. היא וחברים מהחממה כבר עמדו פעמיים עם שלטים מול לשכתו של שר הביטחון בתל אביב ותבעו ממנו להוריד לאלתר התנחלויות בלתי חוקיות. בין ההפגנה הראשונה לשנייה, שהתקיימה ביום שישי לפני שבועיים, ניסה בנימין בן אליעזר לשכנע אותם באמצעות מסרים, שליחים אישיים ושיחות טלפון, לא להפגין. הוברמן: "העניין עם שר הביטחון הוא הוכחה לכך שגופים קטנים עם מסר ממוקד יכולים להזיז מערכות אדירות או לגרום להם לשנות את דרכי הפעולה. ככה זה התחיל אחרי מלחמת יום הכיפורים עם מוטי אשכנזי, אבל רק ב-77' נראו תוצאות המעשה".

עמוס גורן: "התשובה שלנו לפואד היתה שאנחנו מוכנים לדחות את ההפגנה בתנאי שהוא יקדיש 20 דקות מזמנו לשיחה עם הנציגים שלנו, ויסביר למה הוא מבקש את הדחייה, ואם נשתכנע מהסבריו, נדון על כך בפגישה הבאה בפורום רחב. אנחנו מדברים על שר ביטחון של מדינת ישראל שמייצג מוסד שהיה עד היום קדוש. אני תקופה ארוכה הייתי אחראי על ביטחונם של שרי ביטחון, כולל דיין, פרס, ויצמן. אלה אנשים ששולחים את הילדים שלנו לקרב ובשמם אנחנו יוצאים למלחמה, ושר הביטחון הזה משקר לנו, ולא מוכן להגיד את האמת בפרצוף על ההתנחלויות הלא חוקיות, ולכן, כאנשים ששירתו הרבה שנים את המערכת, היה לנו חשוב לדבר איתו ולשמוע את זה ממנו. אבל הוא לא מצא זמן להיפגש איתנו, אז קיימנו את ההפגנה כמתוכנן".

הזנב מכשכש בכלב

גם תת-אלוף (מי"ל) גיורא ענבר, שהשתחרר לפני שלוש וחצי שנים משירות בצבא, חבר פעיל בחממה, עמד בשמש מול משרד הביטחון. ברקורד הצבאי של ענבר 25 שנים של פעילות קרבית. הוא היה מפקד סיירת שלדג שעליה, בין היתר, פיקד לפניו מוקי בצר שהקים אותה, ואחריו אליק רון ("אני החזרתי אותו לצבא"). בסוף שירותו הצבאי היה ענבר מפקד עוצבת לבנון ומפקד אוגדה בצפון. היום הוא מנכ"ל של חברת פוינטר העוסקת בטכנולוגיה מתקדמת לאיתור. "חשבתי שאחרי 25 שנה, אחרי שהיו תקופות שבאתי הביתה פעם בשבועיים, אני יכול לנוח ולא לעמוד בשמש, אבל העסק מתפספס לנו בין האצבעות. אני לא זוכר תקופה כל כך קשה. הזנב מכשכש בכלב ולא הכלב בזנב. זאת הדקה ה-99. הרבה חבר'ה שלי אומרים 'מה אתה צריך את זה? ואני אומר, עובדה שבין ההפגנה הראשונה לשנייה אדון שר הביטחון השקיע מאמצים, שלח שליחים, התקשר לאביטל אישית כדי שלא נפגין. זה אומר שזה מפריע לו, ושאנחנו נמשיך להפגין. בפעם הבאה יעמדו איתי אליק רון, אסף חפץ ומוקי בצר. כאבא לארבעה ילדים, שאני רוצה שיחיו במדינה דמוקרטית ויהודית, אני חייב לעשות משהו, ולא כפעילות פוליטית. לכן החממה נראית לי בדיוק המקום המתאים. יש עכשיו עדה שלמה של מלעיזים שאומרת שהאינתיפדה פרצה בגלל היציאה מלבנון. זאת שטות בלתי רגילה. כאיש צבא מיליטנטי, על פניו, אני אומר שהאינתיפדה התחילה בגלל הכיבוש, שהתחיל לפני 35 שנה, ולא בגלל לבנון. נהפוך הוא. שיא ההרתעה למדינה זה שהיא מחליטה מה טוב לה ובהתאם לכך מסיגה את הכוחות שלה. מאז שיצאנו מלבנון הגבול שקט. מישהו לא מבין את ההבדל? אנחנו בגבול לגיטימי, כל העולם מכיר בו. ככה צריך להיות בכל המדינה. וגם אם הסיכוי נראה רחוק, אני מרגיש חובה לעשות הכל כדי לקדם את הסיכוי הזה. ברגע שיבוא מנהיג פוליטי ויגיד 'רבותי, המצע שלי הוא הורדת התנחלויות, גדר הפרדה, סיום הכיבוש' אני הולך איתו, גם אם זה יהיה אריק שרון, כי זה הדבר הכי חשוב. לכן צריכים להיות מוכנים לוותר קצת על הכבוד ולעמוד בשמש באמצע הרחוב".

גם עמוס גורן עמד עם האחרים בשמש. לתפישתו, מעל להתנחלויות הבלתי חוקיות מתנוסס דגל שחור. ענת רון: "יש תנועה הולכת וגדלה של סרבני שטחים והמדינה מתייחסת אליהם כאל פושעים ומושיבה אותם בבתי כלא כי הם עוברים על החוק, אבל המדינה בעצמה, בציניות אדירה ובצביעות נוראה, עוברת על החוק כי היא מבקשת מהסרבנים שישמרו על דבר לא חוקי".

מה מייחד אתכם משאר הקבוצות?

גברי גורן: "החלטנו שאנחנו רוצים לפעול במסגרת חוץ פרלמנטרית, להקים תנועה עממית שתביא בהדרגה לשינוי במדיניות הממשלה וליציאה מהשטחים. בשלב הבא נכנס העניין של שיתוף פעולה עם גופים אחרים".

חנה גורן, עובדת בהנהלת חשבונות במאפייה בפארק התעשייה בקיסריה: "הרבה פעמים שואלים אותנו מה קבוצה קטנה של אנשים שלא מייצגת אף אחד יכולה לעשות. אומרים שאין לנו סיכוי, שזו התרפיה שלנו. ואני רואה אנשים שיושבים בבית ואומרים 'המצב נורא ואיום, אבל אין מה לעשות, אין סיכוי שמשהו ישתנה', ואני חושבת שהמסר הוא שכל אחד יכול לקום בבוקר ולעשות את המהפכה. זה מה שאנחנו עושים, וכשהילדים או הנכדים שלנו ישאלו בעוד 10 או 20 שנה 'איפה הייתם בימים הנוראים האלה? מה עשיתם?' נוכל לתת להם תשובה. באחת הפגישות כאן היה מתן וילנאי והוא קיבל מקלחת איומה, ועובדה שאחרי מספר שבועות הוא היה הראשון שתמך במצנע. אז אולי יש לנו בזה חלק".

הוברמן: "פגשנו כאן הרבה קבוצות שדורשות שינוי מהותי בחברה ובפוליטיקה הישראלית, שמה שמחבר ביניהן היא ההתפכחות וההבנה של מגבלות הכוח שלנו. אני מאמין שהיום יש כבר פוטנציאל ביקוע של החומה הזאת והמנהיגים בסוף גם יראו את זה. זה יחלחל, ויגרום לאנשים במפלגות השונות להציג עמדות ברורות: איך מסיימים את הכיבוש ואיך מגיעים לפתרון מדיני. אנחנו לא מייצגים מפלגה אחת, יש כאן אנשים שמצביעים למפלגות שונות. זה גם יגיע לתחום החברתי, הכלכלי ולחינוך. זה יהיה מסע ארוך לשינוי והבראת המדינה. ברור לנו שהדורות הצעירים לא ישלימו עם המצב הקיים ולא יקבלו את העובדה שזה בלתי ניתן לשינוי".

גברי גורן מדבר בזהירות מדודה על הצלחת המהלך ומזכיר לכולם של'ציונות הקטסטרופה' יש תמיד סיכוי גדול יותר, "אבל כמו שחנה אמרה קודם, גם כשהיאוש מכרסם זאת לא סיבה להרים ידיים. מצד שני, כל הקבוצות פועלות כחצי שנה, פחות או יותר, וכבר רואים בציבור שינוי בטרמינולוגיה. נושא גדר ההפרדה, שתי מדינות לשני עמים, נמצאים במרכז הדיון הציבורי וברור שזה לא קרה מעצמו. זה לחץ עממי מצטבר מלמטה".

נירה כהן מעין-שמר באה לחממה כדי להתמודד עם תחושות של בדידות: "צריך להכיר בזה שחלק גדול מהעם לא איתנו, ולי נורא חשוב לדעת שאני לא לבד. לא רק שאני אוהדת הפועל תל-אביב, לא רק שאני קיבוצניקית, אני גם אשה וגם שמאלנית. אבל גם בלילה השלישי של מלחמת לבנון, כשעדה, אשתו של אביטל ואני, יצאנו לכתוב כתובות על הבתים שבין צומת כרכור לצומת חדרה 'שרון מלאך המוות של החיילים' ו'שרון מוביל לאסון', היינו לבד. שתי נשים בחושך שהרגישו שלא מספרים לעם אמת. לקח 18 שנה עד שכולם הצטרפו אלינו".

בני שוורץ מקיבוץ מענית מאשים במחדל גם את העם: "אין דבר כזה שיש לנו בעיית מנהיגות והעם בסדר. עובדה שעדיין רבים מזוהים איתנו ותומכים בנו אבל מפחדים להיחשף. לכל אחד יש תירוץ למה הוא נשאר בבית. ההצלחה של התנועות האלה תהיה כשהאנשים יגידו 'לעזאזל כל האינטרסים, בואו נגיד אמת ונקום ונציל את העם הזה', שלתפישתי הולך לכליה וחורבן. זה יכול להיות כמו מוטי אשכנזי, שפתאום זה תפש, ויכול להיות שאנחנו לא מסוגלים לתפוס מנהיגות וכל אחד יתקרנף סביב הפרנסה שלו ויפחד. אם העם היה תופש מנהיגות הוא היה מעיף את שרון לכל הרוחות כמו שעשו לברק ולביבי וכמו שעשו אחרי מלחמת יום כיפור כשאמרו 'די נמאס כבר מכל המפא"יניקים' והעלו את בגין לשלטון".

יהודה טאובמן מבנימינה, מורה ליהדות בבית הספר התיכון האזורי "מבואות עירון" בעין-שמר ומנחה בבתי מדרש של חילונים ודתיים, היה בעצמו דתי עד שסיים את שירותו הצבאי. "השינוי יחול כשכל אדם בישראל יפנים שהוא משלם את המחיר שקבעו הרב לוינגר, זמביש (זאב חבר) וחנן פורת. האזרח הולך למילואים כי חנן פורת קרא לו ומשלם מסים כי חנן פורת צריך את הכסף הזה. זו בעצם מלחמה בין שתי דתות. לשני הצדדים לא כל כך איכפת מהעולם הזה, לא למתנחלים שלנו ולא למתאבדים הפנאטים שלהם. אותם קיצונים גוררים אחריהם שני עמים. אנחנו לא עצרנו את המתנחלים וערפאת לא עצר את המתאבדים. השאלה מתי יבין האיש משדרות שהוא נלחם ומשלם בשביל מלחמת הקודש של זמביש, ושכל מיליארד דולר לכביש עוקף עוקף תפוח חסרים בירוחם".

עמוס גורן: "הממשלה מובילה קו שבו הציבור הישראלי חייב לשתף פעולה כי אנחנו במלחמה ואם אני מתנגד אני לא פטריוט. זה קו שכל הזמן מגביר את המלחמה בפלשתינאים וכל גורם מתון מיד מסלקים אותו מהדרך. זה יישבר רק כשנעבור את הקו אדום".

איפה עובר הקו האדום?

"קטסטרופה איומה ונוראה, שאחריה האנשים יבינו שהאדם הכי קיצוני לא מצליח לפתור את הבעיות, וכל כמה שמגבירים את המלחמה, הטרור גובר, וכשזה יגיע למשבר בינלאומי או לאומי, הציבור יבין שזה קו פרשת המים ואז יבואו 400 אלף לכיכר רבין להפגין, וזה יהיה הדלק שלנו. אנחנו או-טו-טו על הקו הזה".

כולנו טעינו

גברי גורן מחפש מסר חיובי ומוצא אותו בדמותו של מוקי בצר שמסמל, כנגד כל הנסחפים ימינה, את "האנשים הרצינים שאנחנו פוגשים כאן ושהולכים בכיוון ההפוך". מוקי בצר שפרש ב-86' מהצבא, מגדיר את עצמו כתומך נלהב ברעיון. הרקורד הפוליטי שלו נע מרפ"י, שלומציון, התחיה, צומת ועד תמיכה ברבין ופרס ותמיכה חד פעמית, לדבריו, באהוד ברק. בכל מקרה, הוא מבקש להדגיש, תמיד יצביע נגד בנימין נתניהו. את רוב האנשים בחממה הוא מכיר עשרות שנים מהצבא. "אנחנו כבר בני 60-50 שאיכפת להם ממה שקורה, אנשים מודאגים בעלי רקורד של עשייה בדופק של המדינה. חווינו מלחמות, איבדנו חברים, יש לנו שם ילדים, הבן שלי היה בסיירת מטכ"ל. טעינו כולנו באופן אישי, וגם המנהיגות טעתה באופן ברור לגמרי לאורך השנים. התקשורת הסתירה מעם ישראל את העובדה שמ-68' עד יום כיפור התקיימו מפגשים בין המלך חוסיין והמנהיגים שלנו במטרה להגיע להסכם שלום. זו החמצה נוראה. ב-71' סאדאת רצה לנהל איתנו מגעים וגולדה דחתה את זה על הסף. איזה מחיר שילמנו? האסון הכי נורא שקרה לנו. עד היום אנחנו מושפעים מזה. היא גם אמרה שאין עם פלשתיני ואנחנו היינו צעירים, שירתנו במסגרות צבאיות, ולא היה לנו ראש להתמודד עם זה".

מה אתה משליך מזה על מה שקורה היום?

"החבורה הזאת בחממה לא יכולה לשבת ולקטר ביום שישי כמו שעושים אחרים, הם רוצים לחשוב ביחד ולהוציא מזה רעיונות שדרכם אפשר להשפיע ולמצוא פתרון איך מפסיקים את ההתכתשות של שני העמים".

והפתרון הוא לצאת מהשטחים?

"בוודאי. כשאומרים היום 'ימין' מתכוונים בעצם לממשלות המערך-עבודה שנכנסו לשטחים מנוה אטי"ב בצפון ועד אופירה בדרום. רבין, גולדה ופרס. הם טעו, רימו את עצמם וגם אותנו. אמרו שהשטחים הם פיקדון לשלום אבל כשהגיעו חוסיין וסאדאת הם לא סיפרו לעם אלא המשיכו להתיישב ולפתח את השטח. מי שמיישב לא מתכוון להחזיר. היום אנחנו יודעים שמלחמת ששת הימים היתה סטיית תקן שזרעה את המלחמות הבאות, וכל מלחמה שבאה אחריה היתה נוראה מקודמתה. וכאן מתחילה הבעיה של כל האנשים שיושבים בבית ומקטרים. אריק שרון מכיר את כולנו. אני הייתי מ"מ צעיר בששת הימים תחת האוגדה שלו ומ"פ ותיק ביום כיפור תחת האוגדה שלו. במקומו הייתי קורא לנציגים מהחממה לחוות השקמים ומתחבט ביחד איתם. אבל אין לו זמן כי בחצי הראשון של היום הוא חושב איך לעבור את ביבי ובחצי השני איך לעבור את ערפאת".

אביטל גבע מציע התבוננות מעט יותר אופטימית: "אני מאמין שכמו שעלינו ממצרים וזה לקח 40 שנה, גם היציאה מהשטחים תיקח 40 שנה, השאלה מתי מתחילים לספור. נכון שרוב האנשים כאן יהיו אז בני מאה, אבל אני לא בלחץ. כל האימפריות בעולם וכל הארגונים הגדולים בעולם נפלו מבפנים, אז גם מהצפרדע הענקית שבלענו, מהשטחים, ניפרד בסוף. אנחנו צריכים הרבה אוויר כי זה מסע ארוך שאי אפשר לזרז אותו, זה כמו שלמישהו יש חום והוא לוקח כדור ונדמה לו שהחום יירד, אבל הגוף בעצם עוד חולה. זה בכלל לא חשוב מה יהיה בבחירות הבאות וגם לא באלה שאחר כך. התהליכים האלה יגיעו להבשלה. יותר ויותר אנשים מבינים לאן הדברים הולכים, אבל הרבה פחות מוכנים לקום מהכורסה. זה לא פופולרי. שרון שם את הבולדוזרים קדימה וברגע האחרון הוא לא עשה איזה טעות, אבל טעות תקרה, זה בטוח. זה חייב להיות, ברגע שהכוח השתלט על המוח ועל העצבים של כולנו.

"לא סתם הפכנו להיות אחת המדינות הגרועות במתמטיקה. כבר התחילו במחקר לבדוק את הקשר בין בולדוזרים למתמטיקה. ילדים מגיל צעיר רואים בטלוויזיה איך במחי יד אפשר להרוס ולמחוק את הבית של המנהיג של האויב שלנו, אז זה משפיע על תפישת המציאות שלהם. אני בטוח שהרבה יותר אנשים יבינו עכשיו את הקשר בין הבולדוזרים לכלכלה ולמתמטיקה. האנשים האלה והבולדוזרים מרמים את כל המדינה. זאת האשמה העיקרית בירידה שלנו במתמטיקה. מורידים התנחלויות בלילה, ואחר כך מעלים אותן, ובאותו זמן יושבים אצל ראש הממשלה בלשכה וקורצים אחד לשני. ככה אנחנו מחנכים את הבנים שלנו? ואם פואד באמת רוצה להוריד את ההתנחלויות, אין לו שום כוח כשכל החבורה שם נגדו. אנחנו נטפלנו אליו כי חשבנו שנדחוף אותו לדבר אמת".

גם מאיר בר, כמו מוקי בצר, רואה את מלחמת ששת הימים כהתחלה של ירידה מהפסים. "עד 67' המדינה היתה בהתגבשות ופתאום קרתה איזה תאונה והמדינה תפסה כיוון לא נכון, כמו איזה מוטציה. כל סדר היום השתנה. במקום להתעסק בבניית חברה חדשה, התחלנו להתעסק בשטחים. ממשלות ישראל התייחסו לפלשתינאים כמו לשטיח שאפשר לדרוך עליו. פתאום השטיח קם ואומר 'אני לא מסכים שתדרכו עלי', ואף אחד לא מבין מה קרה פתאום. אני קושר לכיבוש את כל החוליים שלנו, את השחתת המידות, את העדר המוסריות".

אל"מ (מי"ל) יובל דביר מקיבוץ מסילות היה במשך שלוש שנים מפקד רצועת עזה. הוא פינה את ימית ואת פיתחת רפיח ובתפקידו האחרון בצה"ל היה מפקד מתקן אדם. "יצא לי לראות את הצד המכוער של הכיבוש", הוא אומר, "אנחנו המדינה היחידה בעולם ששולטת על אזרחים שלה בטנקים". המודעות שצריך לצאת מהשטחים התגבשה אצלו רק אחרי השחרור, ב-93'. "כשהייתי מ"פ החזקתי את הנשק על המותן והניצרה היתה פתוחה. כשנעשיתי מח"ט הרובה עלה על הכתף וסגרתי את הניצרה. התחלתי לחשוב לפני שאני יורה".

יוסי חן מנופית שליד טבעון, היה ראש מרחב צפון בשב"כ עד לפני שנתיים וחצי. מלבד פעילותו בחממה, הוא חבר בקבוצה נוספת מעמק יזרעאל שמטרותיה דומות, פעיל בהתנדבות בקרן לשיתוף פעולה של רון פונדק ויאיר הירשפלד ועוסק (בשיתוף פעולה עם חלק מאנשי התנועה האיסלאמית בפלג הדרומי) בשימור אתרים היסטוריים נוצריים ומוסלמיים.

"מבחינתי, אם לא תתממש היפרדות בהסכם, הדרך היחידה שצריך ללכת בה היא היפרדות חד צדדית. זאת השקפה שהתגבשה אצלי במשך השנים. עד השחרור לא דיברתי על זה, עכשיו מטריד אותי באיזה מדינה אני רוצה לחיות. הביטחון הוא לא הפרמטר היחיד. סוגיית הגדר עלתה בזמן שהייתי בשירות, עוד ב-95' ואני חושב שאם אז היו עושים משהו, ייתכן שתהליך אוסלו היה מתקדם טוב יותר. אז לא הבעתי את דעתי, מטבע הדברים".

האם גדר תעצור את הטרור?

"לדעתי תוריד אותו למינימום. לתפישתי גדר זה גם הגבול שאליו צריך לחזור, גבול 67'. ואם לא נשים גבולות ונמשיך לשלוט בפלשתינאים, או שלא נהיה מדינה יהודית דמוקרטית או שתהיה כאן מדינת אפרטהייד. גם אנשי ימין ודתיים מבינים בדמוגרפיה. אני חושש שלילדים שלנו לא יהיה מה לעשות פה".

חנן ויטלס מבית שערים פרש מהשב"כ ב-95'. הוא היה אחראי על שיקום סוכנים (משת"פים). מאז הוא הקים ומנהל את "אוגדנים", חברה לשירותי גניזה. "אצלי הכל התחיל מתחושת זעם פנימית שאי אפשר ככה להמשיך יותר. הבנתי שאין לנו מה לעשות אלא לפעול, באופן חד צדדי, ליציאה מהשטחים. בחודשים הראשונים אחרי ששרון נבחר, עוד היתה לי תקווה שהוא יגלה את המפא"יניק שבו ויעשה מהלך לטובת כולנו. אחרי אובדן הדרך של השנתיים האחרונות, הבנתי שאין סיכוי שזה יקרה. כמה לגימות צריך לשתות מכוס התה כדי לגלות ששמו לך מלח במקום סוכר? היום אני חבר במרכז המועצה לשלום וביטחון והחלטתי לגבש בעמק קבוצה לא פוליטית שתפעל למען רעיון ההפרדה החד צדדית, והתקשרתי לאליק רון, והוא אמר לי 'בדיוק מדברים על זה בחממה, בוא תראה מה קורה שם', וככה הצטרפתי אליהם. הבנתי שעיקר העשייה זה לא לשבת ביחד ולשכנע את המשוכנעים אלא לצאת לשטח ולשכנע את הלא משוכנעים. אני עושה את זה בדוכני החתמה, הפגנות, חוגי בית. הרגשתי שהפוליטיקה שלנו מתנהלת היום על ציר הדמים בגלל המתנחלים והחרדים, שהם אנטי ציונים ומחזיקים את המדינה בביצים, ואני החלטתי שצריך לשבור את ציר הדמים הזה. היו בהיסטוריה שלנו קבוצות לחץ קטנות שהצליחו: אמהות נגד שתיקה, ארבע אמהות, גוש אמונים שהצליח לכפות את ההתנחלות על ממשלות ישראל, ולכן כולנו החלטנו לפעול כתנועה חוץ פרלמנטרית. אלינו לקבוצה הגיעו אנשים שהצביעו שרון ועכשיו אומרים שנוכחו לדעת שהפתרון של היפרדות הוא הנכון ובבחירות הבאות יצביעו למפלגה שתלך על הרעיון הזה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו