בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההפי אנד כלול במחיר הכרטיס

בניגוד לטרגדיה קולנועית או אופראית, שיכולה להסתיים בכל מיני דרכים, לסוף טוב יש משמעות אחת ויחידה - איחוד האוהבים. כך בקולנוע, באופרה ובתיאטרון

תגובות

לקראת סופו של המחזה המוסיקלי "אופרה בגרוש" מאת ברטולט ברכט, נידון מקי סכינאי - סרסור, רוצח, רמאי ובן אדם שלילי באופן כללי - למוות בתלייה. מוקף בנשותיו החוקיות והלא-חוקיות הוא נושא נאום פרידה מהחיים, מתובל בשיר, והחבל מונח על צווארו. אבל אז מלך הקבצנים, פיצ'ם, שפעל למען הסגרתו למשטרה, פונה אל הקהל ומסביר שאף שתלייתו של מקי היא "הדבר הנוצרי שיש לעשותו", הוא לא ייתלה, מפני שסוף כזה עשוי לפגוע ברגשות הקהל. במקום זאת, וגם משום שזו אופרה, מסביר פיצ'ם, יגיע מיד פרש על סוס להציל את מקי. וכמובטח מביא הפרש כתב חנינה מהמלכה, בצירוף תואר אבירות וטירה, פירותיה של ירושה בלתי צפויה.

כדי שלא נחמיץ את האירוניה שבסוף הטוב והפתאומי הזה, מציינת גברת פיצ'ם שהחיים היו נחמדים יותר אילו תמיד אפשר היה לצפות למושיעים על סוס. ברכט מכוון את חציו אל הקהל הבורגני שאוהב את האסקפיזם המוסרני של סופים טובים - ובחוצפתו מעניק את הסוף הטוב לגיבור לא מוסרי מכל בחינה שהיא. כלומר, מכל הבחינות, פרט לזו הבידורית גרידא, זה סוף רע במסווה של סוף טוב.

בהפקה החדשה של תיאטרון גשר, בבימויו של אדולף שפירו, השליח על הסוס מוקרן כסרט אילם על קיר חשוף מאחורי הבימה, ולרגע קט השחקנים בהצגה נהפכים בעצמם לצופים בסרט, משתתפים בחוויית המתח - האם השליח יספיק להגיע בזמן?

ההצלה של הרגע האחרון, לא אחת על גבי סוס דוהר, היתה מסימני ההיכר הבולטים של סרטי דייוויד וורק גריפית האמריקאי, שנחשב לאבי אמנות הקולנוע. ב-1928, שנת הבכורה של "אופרה בגרוש" בגרמניה (והשנה הלפני-אחרונה של הסרט האילם), הקריירה של גריפית כבר היתה מאחוריו, אבל האופן שבו מספרים סיפור קולנועי לא השתנה הרבה מאז.

הדגים זאת רוברט אלטמן בסרטו "השחקן" (1992), סאטירה ארסית על תעשיית הקולנוע ההוליוודית. בסרט שבתוך הסרט ג'וליה רוברטס עומדת לפני הוצאה להורג, והיא כבר מתחילה לנשום את הגז הרעיל כשברוס ויליס פורץ אל תוך החדר האטום ונושא אותה בזרועותיו. בעודה מחייכת את החיוך המפורסם שלה היא שואלת: "למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" - קריצה מודעת לכך שגם היא וגם הצופים יודעים שבמחיר הכרטיס נכללת הבטחה לסוף טוב. כי בין גריפית ל"סוף הוליוודי" של וודי אלן ניכס לעצמו הקולנוע, האמנות של המאה העשרים, את ה"דאוס אקס מכינה" (האל מן המכונה), מושג שנולד בדרמטורגיה של יוון העתיקה, והפכו ל"הפי אנד" הגורף.

בחירתו של שפירו לנצל את שבירת האשליה התיאטרונית שבטקסט ולעבור לסרט בסגנון הוליוודי מוקדם מכוונת לכך שגם ברכט קרוב לוודאי שאב את השראתו משם. כי בניגוד לדברי פיצ'ם, אופרות לא פעם דווקא מסתיימות בכי רע, ובכללן האופרות הכבירות של וגנר, ש"אופרה בגרוש" העממית והדיסוננטית של ברכט וקורט וייל יצאה נגדן. כלומר, קהל הצופים באופרה, בניגוד לקהל צופי הקולנוע ב-1928, היה מוכן ומזומן לסוף רע.

בבחירתו לעבור לא רק למדיום אחר, אלא גם לטכנולוגיה אחרת (הקולנוע נולד כהמצאה טכנולוגית), שפירו אף חוזר למובן המקורי, המילולי, של המושג הלטיני דאוס אקס מכינה, שתיאר את הופעתה של דמות אלוהית על מנוף ברגע קריטי במחזה, כשנראה שאין עוד פתרון אחר. אוריפידס עשה שימוש נרחב בתחבולה הדרמטית הזאת בטרגדיות שלו, ובן תקופתו, אריסטופנס, מיהר לגחך עליה בקומדיות שלו, כי הפארודיה מאז ומעולם היתה ז'אנר זריז.

גם מרק טוויין כתב סיפור פארודי ב-1870 שעניינו האילוץ האבסורדי של הסוף הטוב. ב"רומנסה ימי-ביניימית איומה ונוראה" הוא רוקח עלילה מפותלת על בתו של דוכס, שגודלה כבן כדי שתוכל לרשת את המלוכה. סדרה של אירועים קיצוניים מסבכת אותה בסיטואציה ללא מוצא: אם תמשיך להעמיד פני גבר היא תוצא להורג באשמת שווא של אונס. אם תחשוף את זהותה - היא תוצא להורג משום שעל פי חוקי המדינה לאשה אסור לשבת על כס המלכות. טוויין נעצר בנקודה זו בסיפור ופונה אל הקורא באלו המלים: "המשכו של סיפור מותח ורב אירועים זה לא יימצא כאן או בכל מקום אחר, לא עתה ולא בעתיד. האמת היא שהכנסתי את הגיבור (או הגיבורה) שלי לתסבוכת כזו, שאינני יודע איך להוציא אותו (או אותה) משם, ולכן אני מנקה את ידי מהעסק... חשבתי שזה יהיה קל לפתור את התסבוכת, אבל עכשיו זה נראה אחרת".

מה שמובלע בהרמת הידיים המעושה הזאת הוא הדרישה לסוף טוב. טוויין כמו אומר לנו שדאוס אקס מכינה הוא מתחת לכבודו כאמן הסיפור. הוא יכול, כמובן, להוביל את הסיפור אל סופו ההגיוני במותה של הגיבורה בצורה זו או אחרת, אבל במסגרת הז'אנר המוכרז בכותרת, ובכלל, זה נתפש כחטא הנורא מכולם. ולכן, כדי לא לתסכל את הקורא בסוף עצוב, הוא מעדיף לתסכל אותו בסוף פתוח, השב ומחדד את ההגמוניה של הסוף הטוב.

"אמריקה היא אומה של סופים טובים", אמר בציניות מסוימת דור שארי, מנכ"ל מ-ג'-מ בשנות החמישים, שנודע דווקא בהפקת סרטים ריאליסטיים שסתרו את אופיו של האולפן הנוצץ. אף שגריפית למד את מלאכתו מצ'רלס דיקנס, הזיהוי של סופים טובים עם קולנוע דווקא, ובאופן ספציפי עם הקולנוע ההוליוודי האסקפיסטי, הוא מיידי ובינלאומי. צירוף המלים באנגלית, Happy End, אף נקלט כמושג עצמאי בשפות שונות. באתר Internet Movie Data Base, למשל, רשומים יותר מעשרה סרטים ששמם המקורי הוא Happy End, אשר נוצרו בארצות כמו יוגוסלוויה, צ'כיה, שוודיה, גרמניה, אוסטריה וגם דרום קוריאה.

"הפי אנד" היה גם שמו של מחזה מוסיקלי שברכט ווייל הוזמנו לכתוב שנה אחרי "אופרה בגרוש". בניסיון לרכוב על ההצלחה ההיא, ברכט חזר לספר בקריצה על מעלליהם הרומנטיים של פושעים שמתכננים לשדוד בנק, עד שמיסיונרית מצבא הישע נכנסת להם בין הגלגלים. באירוניה אגרסיווית של יוצר שנלהב לגלות את כתבי מרקס, ההפי אנד בערב הפתיחה של ההצגה התגלם בפמפלט קומוניסטי ששלפה השחקנית הראשית הלן וייגל, אשתו של ברכט באותה תקופה. "לשדוד בנק זה לא פשע בהשוואה להיותך בעליו של בנק! העולם שייך לכולנו - בואו נצעד יחדיו ונעשה אותו שלנו!" היא קראה בקול.

יש גרסאות שונות בקשר ללידתו של הסיום הזה. מספרים שברכט כתב אותו בהפסקה בלחצם של חברי המפלגה, וגם שזו היתה יוזמתה הפרטית של וייגל. בכל אופן, הקהל והמבקרים סירבו לקבל הפי אנד שכזה, שלא התאים להתרוצצות העליזה והסנטימנטלית שקדמה לו. המחזה ירד מהבימה בתוך יומיים ולא שב אליה בחייהם של ברכט ווייל. וכן, המחזה (בלי הבונוס הקומוניסטי) זכה בהפי אנד של תחייה מחודשת על בימות העולם.

השלכה של סוף טוב במובנו הקולנועי על התיאטרון אינה בלעדית לברכט. בסרט "שייקספיר מאוהב", כשבעל התיאטרון פיליפ הנסלו אומר לוויל שייקספיר הצעיר: "תן לנו פיראטים, ליצנים והפי אנד, או שנשלח אותך בחזרה לאשתך בסטרטפורד", זה נתפש כאנאכרוניזם מכוון, מהסוג האופייני למחזאי-תסריטאי טום סטופארד. ואמנם, "שייקספיר מאוהב" עיצב את הביזנס של התיאטרון האליזבתני כאילו היה הוליווד שעל התמזה. כזכור, שייקספיר עסוק בסרט בכתיבת הטרגדיה "רומיאו ויוליה", שזכתה בסוף שהוא לא אחד מן השמחים בתרבות המערב, משום שהשליח על הסוס (עם המכתב שמסביר לרומיאו שיוליה לא מתה) איחר את המועד.

בניגוד לטרגדיה שיכולה להסתיים בדרכים שונות (ולא תמיד זה תלוי בסוס), להפי אנד הקולנועי יש משמעות אחת ויחידה - איחוד האוהבים. לניצחון של רוקי לא היה כל משמעות אלמלא אדריאן רצה אל בין זרועותיו ואמרה לו שהיא אוהבת אותו.

משמעותו, או חוסר משמעותו, של הסוף הטוב הקולנועי, נוסחה בדיוק קורע לב בסרט המוסיקלי "מטריות שרבורג" של ז'ק דמי מ-1964. כשקתרין דנב הצעירה מלווה את אהובה גי לתחנת הרכבת, היא שרה בשכנוע מלא, שאם הוא יעזוב אותה היא תמות משברון לב. אבל הוא נאלץ להתגייס לצבא, ועם הזמן פצע הפרידה מחלים, והיא מתחתנת עם גבר יפה ועשיר שאוהב אותה ויכול להעניק לה את החיים הבורגניים שהיא חפצה בהם. וכשגי חוזר מהצבא הוא מתגבר על הנטישה בעזרתה של נערה יפה שאוהבת אותו ותומכת בו. בסוף הסרט שני האוהבים לשעבר, עכשיו נשואים באושר לבני זוג שמתאימים להם, נפגשים לרגע בתחנת דלק, ואין להם מה להגיד זה לזו. ובעודם נפרדים לנצח וחוזרים אל בני זוגם, הצופים ממררים בבכי בלתי נשלט אל מול ההכרה המאכזבת כל כך, שלא מתים מאהבה. מה שעל פי כל אמות מידה אנושיות מציאותיות הוא סוף טוב לכולם, זכור כאחד הסופים העצובים ביותר בקולנוע.ולנוע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו