בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לכתוב כדי לחיות

לפני כשבוע יצא לאור בקולומביה הספר החדש של גבריאל גרסיה מארקס, "לחיות כדי לספר על כך". מחלת הסרטן שבה לקה דירבנה אותו לסכם בספר את חייו

תגובות

לגבריאל גרסיה מארקס, בן 75, תמיד היתה משמעת עצמית. השכם בבוקר נהג להתיישב מול המחשב, ולצקת לתוכו את המלים הפיוטיות והמאגיות שהצליחו לתאר ולהגדיר את אמריקה הלטינית. הוא עדיין עושה זאת, אלא שבשנים האחרונות הוא עושה זאת בקנאות גדולה עוד יותר.

ב-1999 נודע לגרסיה מארקס כי לקה בסרטן. גרסיה מארקס הקולומביאני, חתן פרס נובל לספרות (1982) ואחד הסופרים החשובים באמריקה הלטינית, הקדיש עצמו מאז בעיקר לכתיבה. "צימצמתי את הקשרים עם ידידי למינימום, ניתקתי את הטלפון", סיפר לעיתון הקולומביאני "אל טיימפו", "נסגרתי בחדר וכתבתי כל יום, ללא הפסקה".

לאחר שלוש שנים יצא לאור הכרך הראשון של הספר "לחיות כדי לספר על כך". אלה זיכרונותיו של הסופר: סיפור חדור רגש, מריר לעתים, על השנים הראשונות בחייו. חלק גדול מהאירועים מתרחשים בארקטקה, עיירה בצפון קולומביה, שלמרות עוניה ובידודה היו בה מסתורין וקסם שהעניקו לסופר השראה. קוראים רבים כבר יודעים שעל הכפר המנומנם הזה מבוססת מקונדו, העיירה הבדיונית שבה חיה משפחת בואנדיה הגדולה והפנטסטית ב"מאה שנים של בדידות", יצירת המופת שכתב ב-1967.

הספר עב הכרס (579 עמודים), בהוצאת נורמה הקולומביאנית, יצא החודש בקולומביה, בחלקים נרחבים של אמריקה הלטינית ובספרד. ייתכן שעד סוף השנה יראה אור גם בגרמנית, הולנדית ואיטלקית. בארצות הברית ייצא התרגום האנגלי בסוף השנה הבאה. "הספר הוא רומן, אבל יש בו תיעוד של חיי הסופר ודיווח על אירועים בקולומביה ב-50 השנים האחרונות", אומר רוברטו פומבו, עורך המהדורה המקסיקאית של "קמביו", מגזין החדשות הקולומביאני של שוחרי גרסיה מארקס.

מארקס לא הרבה לדבר על הספר החדש ומיעט להתראיין, בין השאר, אומרים חבריו, משום שלא נוח לו לדבר על מחלתו. השתיקה הזאת הניבה בקרב החוגים הספרותיים תלי תלים של השערות. חסידיו של גרסיה מארקס תהו באיזה סגנון ייכתב הספר וכיצד תהיה היצירה בנויה. "אנשים פשוט רוצים לדעת על האיש הזה - זה הרי הקסם של מקונדו", אומר ג'רלד מרטין, המשלים בימים אלה כתיבת ביוגרפיה על גרסיה מארקס. "כולם מכירים את האיש הזה, אך אין לאיש מושג איך הוא יספר את הסיפור".

הספר, כפי שעולה מקריאה מוקדמת, כתוב בסגנון ישיר, עיתונאי, ויש בו כמה נגיעות של הריאליזם המאגי המאפיין את רוב יצירתו של גרסיה מארקס. הספר עוסק בחייו עד לאמצע שנות ה-50, כאשר בנם הבכור של הרוקח ומפעילת הטלגרף הפסיק את לימודיו בבית הספר למשפטים והתחיל לעבוד כעיתונאי. הוא הושפע מההיסטוריה המשתוללת סביבו, וחווה את התקופה הכאוטית של ה"בוגוטאצו", המהומות שפרצו בבירת קולומביה ב-1948, אחרי רצח הפוליטיקאי חורחה אליסר גאיטן. "דומני שהתחוור לי", כותב גרסיה מארקס, "כי באותו יום, 9 באפריל 1948, התחילה קולומביה את המאה ה-20".

גרסיה מארקס נעשה כתב בעיתונים בערי החוף קרטגנה וברנקייה: עולם של עורכים שבעי ניסיון, שבאמתחתם עצות מועילות לסופר צעיר ונוח להתרשם, ושל קבוצת חברים ספרותיים הנוהגים לפקוד באר ושמו לה קואווה, שם הם משוחחים על סופרים כמו ויליאם פוקנר, דניאל דפו או ג'יימס ג'ויס. באותה תקופה הבין גרסיה מארקס שהוא יכול להיות רק סופר, "החלטתי שאכתוב רומן ראשון - או אמות". ואכן, הכרך הראשון מסתיים כאשר גרסיה מארקס מפרסם את ספרו הראשון, "סופת עלים", ויוצא לאירופה ככתב העיתון.

לפחות שני כרכים נוספים בביוגרפיה צפויים להופיע. הראשון יגיע ל-1982, השנה שבה זכה גרסיה מארקס בפרס נובל, והשני יעסוק בקשריו עם אישים כמו פידל קסטרו, ביל קלינטון ופרנסואה מיטראן.

מבחינתו של גרסיה מארקס, הכתיבה איפשרה לו לשוב ולעסוק בילדותו, ובתוך כך לפזר את המיתוסים והאי דיוקים הקשורים בו. "הוא רצה לספר איך גדל אצל סבא שלו במקום קטן ונידח, שעם זאת היה קסום", אומר מרטין. "הוא חיכה לזה זמן רב, ועכשיו נראה לו שהעיתוי מתאים".

כפי שהיה כשכתב ספרים קודמים, גרסיה מארקס נזקק לצבא של קרובי משפחה, חברים ולפעמים גם עיתונאים, שעזרו לו לאסוף את העובדות והפרטים הדרושים לשחזור האירועים. "צריך לתפוש רשמים, זיכרונות, ללכת לחברים ומכרים, להשוות הצהרות עם הזיכרון", אמר גרסיה מארקס השנה.

חיימה אבלו, ידידו של הסופר, וחיימה גרסיה מארקס, אחד מאחיו, מספרים שכתבו דו"חות מפורטים לגרסיה מארקס, אף על פי שהפרטים האזוטריים מילאו רק תפקיד שולי בסיפור העלילה. "גבו, כמו עיתונאי טוב, תמיד אוסף מידע רב ומשתמש רק בחלק קטן ממנו", מסביר אבלו, ראש הקרן שהקים גרסיה מארקס כדי להכשיר עיתונאים צעירים בקרטנגה.

גרסיה מארקס חזר וקרא טורי עיתונים ישנים שכתב, רומנים ישנים שלו וגם ספרים עליו ועל משפחתו, כמו ספר הראיונות עם שבט גרסיה מארקס שערכה סילוויה גאלוויס. הוא ריאיין עשרות אנשים, רבים מהם קרובי משפחה. "לפעמים, כשהוא התקשר ושאל על פרט כלשהו, היתה לי הרגשה שהוא פשוט רוצה את הפרשנות שלנו, את זווית הראייה שלנו", אומר חיימה גרסיה מארקס, בן 62.

לא במפתיע, אחד ממוקדי העניין העיקריים של הסופר היה ארקטקה, שיצאו לה מוניטין של מקום עמוס בדמויות עתירות דמיון וגחמה, בעלות כישרון דיבור ואהבה לסיפורים. "זה משהו שהאנשים כאן נולדים אתו", מסביר רובינסון מלפורד, סופר ומורה לספרות המתגורר בעיירה. "אנחנו יושבים עם הילדים ומספרים להם סיפורים על אבות אבותינו. אנחנו מספרים להם את המיתוסים והאגדות של חופי הים הקאריבי".

גרסיה מארקס, שמתאושש בביתו שבמקסיקו סיטי מטיפולים כימותרפיים שקיבל, ידוע בעיסוק האובססיווי שלו במוות - יש יאמרו בפחדו מפניו. רוב ספריו נפתחים במוות או בנושא הקשור בו. סירובו להשתתף בלוויות נהפך כבר לאגדה, ומותם של אנשים קרובים - שניים מאחיו ואמו מתו בתקופה שבה כתב את זיכרונותיו - משפיע עליו עמוקות. דומה שסיפורי מוות העסיקו אותו מאוד גם בצעירותו. בספרו הוא כותב על הגופה הראשונה שראה: גבר שנורה למוות כשניסה לפרוץ לבית, "חיזיון שרדף אותי במשך שנים רבות". "אני לא פוחד מהמוות", אמר פעם, "אני זועם עליו". לדברי גוסטבו טאטיס, עיתונאי מעיר החוף קרטגנה, גרסיה מארקס אמר לו בעבר: "הבעיה של המוות היא שהוא נמשך לנצח".

אין פלא איפוא שרבים שיערו שההחלטה של גרסיה מארקס להעלות את זיכרונותיו על הכתב נובעת מהחשש שבקרוב ימות. הוא אוהב להיות קרוב למוקדי העוצמה, הוא ידידם של מנהיגים, הוא שתה עם מורדים ועם דיפלומטים, ואפילו מילא תפקיד מאחורי הקלעים בשיחות השלום בקולומביה. אך בזמן הכתיבה כפה על עצמו להישאר בבית ולקצץ בעבודה העיתונאית, שלדבריו היא אהבתו המקצועית הראשונה.

ואולם אנשים המכירים את גרסיה מארקס מספרים שכבר בצעירותו חשב לספר על ילדותו ועל ההיסטוריה הסוערת של קולומביה. אירועים מציאותיים, חלקם אישיים, שזורים בספריו הבדיוניים. סיפור החיזור של הוריו העניק את ההשראה ל"אהבה בימי כולרה", ורצח בעיירה קטנה שימש מודל ל"כרוניקה של מוות ידוע מראש".

כמה חברים אמרו שהסרטן פשוט דירבן את גרסיה מארקס לגשת לעבודה. אחד מידידיו של הסופר אומר שאולי ראה בכתיבה דרך להתמודד עם המחלה. "המוטיווציה שלו נמצאת בכותרת הספר", סבור אבלו, "לחיות כדי לספר על כך, הוא כאילו מצהיר שהיה כדאי לחיות את החיים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו