בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אגדת חייו העצמאיים של יוסל רקובר

אמונתו באלוהים לא נפגמה למרות האסונות שפקדו אותו, גאוותו ביהדותו לא נפגעה. לא אחת פורסם הסיפור עליו כמסמך אותנטי, שנמצא בחורבות הגטו. אפילו צבי קוליץ, מחבר "פנייתו של יוסל רקובר לאלוהים", שמת באחרונה, לא הצליח למנוע זאת

תגובות

"באחת החורבות בגטו ורשה, מוסתרת, תחובה בתוך בקבוק קטן, בין מצבורי אבנים מפויחות ועצמות אדם, נמצאה הצוואה הזאת, שיהודי ושמו יוסל רקובר כתבה בשעות האחרונות של הגטו". כך נפתח סיפור צוואתו של יוסל רקובר מטרנופול, חסיד גור, שאיבד את אשתו וששת ילדיו בשואה, השתתף במרד בוורשה, וכתב את דבריו האחרונים לפני ששפך על גופו בקבוק בנזין והצית את עצמו.

בצוואה בא רקובר חשבון עם אלוהים: "דווקא מפני שאתה כה גדול ואני כה קטן, אני מפציר בך, אני מזהיר אותך, למען שמך: חדל להבליט את גדולתך על ידי התרת דמם של חפים מפשע... אל תמתח יותר מדי את החבל, כי הוא עוד עלול חלילה להיקרע. הניסיון שבו העמדת אותנו קשה כל כך, כבד כל כך מנשוא, שאתה צריך, אתה חייב, לסלוח לאלה מעמך שבענותם ובחמתם פנו לך עורף".

הוא מדבר בצוואה על גאוותו ביהדותו ("לא למרות יחס העולם כלפינו, אלא דווקא בגללו. הייתי בוש ונכלם להשתייך לעמים ההם, אלה שהולידו וגידלו את הרשעים האחראים לפשעים הנעשים עכשיו נגדנו"); על שמחתו בנקמה, ולו המועטה, שנקם בגרמנים בימי המרד ("עד היום לא הבנתי אל-נכון את המאמר התלמודי ולפיו יש בנקמה קדושה, מפני שהיא מוזכרת בין שני שמות האל: 'גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר: אל נקמות אדוני!'"); מתנגד לאלה המצדיקים את הדין ומסבירים אותו בחטאים שונים ומשונים ("אני מאמין כי באומרנו 'ראויים אנו למכות שניחתו עלינו', הרינו מחרפים את עצמנו ומחללים בזאת את השם המפורש 'יהודי', וחילול השם 'יהודי' כמוהו כחילול השם המפורש 'אלוהים'").

אבל עיקרו של המסמך הוא עמידה עיקשת על עצם האמונה באלוהים, שלא נפגמה למרות כל האסונות: "אני מאמין באלוהי ישראל, אף על פי שהוא עצמו עשה הכל כדי שלא אאמין בו. אני מאמין בחוקיו, אף על פי שאיני יכול להצדיק את מעשיו. יחסי אליו שוב אינו יחס של עבד כלפי אדונו, אלא של תלמיד כלפי רבו. אני מרכין ראשי מול גדולתו, אך לא אנשק את השבט שבו הוא מלקה אותי. אני אוהב אותו, אבל את תורתו אני אוהב יותר. וגם אילו התאכזבתי ממנו, את תורתו הייתי מקיים. אלוהים הוא דת, אבל תורתו היא אורח חיים, וככל שאנו מתים יותר למען אורח החיים הזה, כן גדלה נצחיותו".

הצוואה של יוסל רקובר, שהסעירה רבים ברחבי העולם, איננה מסמך אותנטי. כתב אותה העיתונאי, הקולנוען ומפיק התיאטרון צבי קוליץ כסיפור לגיליון יום הכיפורים תש"ז (1946) של העיתון היידי בבואנוס איירס, "יידישע צייטונג". קוליץ, שנולד בליטא ונמלט ממנה לאיטליה ואחר כך לארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם השנייה, לא חווה כלל את מוראות השואה על בשרו. הוא שהה אז בארגנטינה כשליח המפלגה הרוויזיוניסטית, וכנואם מוכשר גם התבקש לכתוב משהו לעיתון. זמן קצר קודם לכן התגלו בוורשה כדי החלב שבהם הוסתר יומן הגטו ומסמכים חשובים שכתב ואסף עמנואל רינגלבלום, והדבר העניק לקוליץ את ההשראה. לילה אחד בבית המלון כתב את הסיפור הקצר שנקרא במקור "פנייתו של יוסל רקובר אל אלוהים". קוליץ, איש רב-מעללים, מת באחרונה בניו יורק.

העיתונאי הגרמני פאול באדה ערך תחקיר גדול על קוליץ וגלגולי סיפורו בעיתון "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" לפני כתשע שנים וחצי, לציון יובל החמישים למרד גטו ורשה. בכתבה סיפר באדה, קתולי מאמין, שהוא עצמו הגיע לסיפור בעקבות חבר שהביא לו את היצירה והציג אותה במלים "הנה לך מישהו שלאמונה יש עדיין פשר בעיניו". מאז נהפך באדה למעריץ של קוליץ ולידידו הקרוב. לא כבר, בשיחה מרומא, שם הוא משמש כתב ה"די ולט" (לאחר שהיה כתב העיתון בירושלים), סיפר שהיה משוחח עם קוליץ מדי שבוע, וכי אף בילו כמה חופשות משותפות.

בעיתון היידי התפרסם הסיפור ב-1946 כמסמך בדיוני, וניתן קרדיט למחברו. אבל כמה שנים אחר כך, ב-1953, שלח מישהו מבואנוס איירס את הסיפור לכתב העת היידי בתל אביב "די גאלדענע קייט" (שרשרת הזהב), ללא ציון העובדה שמדובר בסיפור בדוי, ואף ללא השורות הראשונות המספרות את סיפור מציאתו (שוודאי לא יכלו להיכתב על ידי "יוסל רקובר" עצמו). לפיכך פורסם הסיפור כמסמך אותנטי, שנמצא בחורבות הגטו. עורך הרבעון, המשורר היידי הנודע (יוצא גטו וילנה) אברהם סוצקובר, אמר לימים: "הדבר (הצוואה, י"ש) כה זיעזע אותנו, הוא נראה כה אותנטי, שלא חשבנו על שום בדיקות ואימותים".

"קיבלתי את הטקסט הזה והדפסתי אותו בלי לחשוב הרבה", אמר סוצקובר השבוע. "זה עשה רושם גדול. אנשים חשבו שמדובר בטקסט אותנטי וכך גם אני חשבתי".

כך החלה אגדת חייו העצמאיים של "יוסל רקובר". פרסומה בעיתון יידי חשוב, על ידי משורר בולט מניצולי השואה, ודאי תרם אף הוא לאמינות הגרסה העצמאית הזאת. קוליץ דווקא טרח להגיב, כשידע על פרסומים כאלה, ולהדגיש את בעלותו על הסיפור, אבל האגדה כבר היתה חזקה, לפחות בחלק מהמקרים, גם ממנו. כך, למשל, גם עיתונו של סוצקובר, שקוליץ שלח לו מכתב הבהרה, לא טרח להדפיס את התיקון. בינואר 1955, בעקבות סוצקובר, שודר הסיפור ברדיו ברלין החופשית, שוב כ"מסמך שהתגלה", וכעבור חודשיים פורסם כך גם בפאריס. קוליץ טרח להגיב, ואז שודר הסיפור שוב בברלין והוצג המחבר האמיתי.

בפאריס, לעומת זאת, ניתח חוקר השואה מיכאל בורוביץ את הטקסט שתואר כאותנטי והוכיח שלא היה יכול להיכתב על ידי אותו "יוסל רקובר" (אחת הטענות שמעלים כנגד האותנטיות של הטקסט היא שבני 43, כפי שמתואר רקובר בצוואה, כלל לא השתתפו במרד, וכל משתתפיו גם היו חברים בקבוצות מאורגנות, ולא בפעולות אינדיווידואליות, כפי שרקובר מתאר את פעולתו). לפיכך הגדיר בורוביץ את הטקסט "זיוף". הסופר חיים באר חזר על הטענה הזאת במאמר ב"הארץ, ספרים" לפני תשע שנים, והאשים את קוליץ באחריות לזיוף. אחיינו של קוליץ, איש העסקים דוד קוליץ, העמיד אז את באר על טעותו, הבהיר לו שקוליץ הקפיד תמיד להדגיש שמדובר בסיפור בדיוני, ואף הפגיש ביניהם. כתוצאה מכך פירסם באר מאמר תיקון.

בארה"ב הוכנסו קטעים מן "הצוואה" לכמה סידורי תפילה, אורתודוקסיים ורפורמיים גם יחד. קוליץ עצמו סיפר לבאדה ששמע כי באחד מבתי הכנסת הקונסרווטיוויים בניו יורק הוצג הטקסט ביום הכיפורים על ידי שחקן שתיאר את הצוואה לפני המתפללים כמסמך אותנטי. כמה מתפללים ניגשו אל רב הקהילה, ואמרו לו כי הם יודעים שמדובר במסמך בדיוני, ואף מכירים את המחבר, "והוא השיב להם שהוא יודע, אבל הטקסט מרגש יותר כך".

הפרופ' ואן-בק, חוקר בשיקאגו, הקדיש ספר שלם לסיפור שבו טען בביטחון גמור כי היצירה המקורית נכתבה בכלל באנגלית, וכי גרסת היידיש אינה אלא תרגום מאוחר, שבו הוסיף המתרגם קטעים משלו. כה חזקה היתה האגדה, עד שב-1968, כשפורסם הטקסט בכתב עת בניו יורק, וכבר היה ברור שמדובר בטקסט ספרותי, נוספה לו הערת שוליים שהבהירה כי אף על פי שאין מדובר במסמך אותנטי "אכן היה בוורשה יוסל רקובר אחד שנספה בלהבות", שגורלו נודע לסופר ונתן לו את ההשראה ליצירה - טענה שלא היתה לה כמובן שום אחיזה במציאות.

בספר לימוד לשיעורי דת בגרמניה הופיעו, עוד לפני שנים אחדות, קטעים מן הצוואה שהוצגו גם שם כמסמך אותנטי, ואליהם צורפה שאלה מנחה: "אפיין את האמונה הבאה לידי ביטוי בטקסט זה. השווה אותה עם הטענות שמפנה איוואן קרמזוב לאלוהים (בספר "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, י"ש). האם יוסל רקובר הוא איוב מודרני?"

בארץ אומץ הסיפור (שוב, בגרסתו ה"אותנטית") בעיקר על ידי אנשי הציונות הדתית, שראו בו ביטוי להתמודדות עם שאלות האמונה שעוררה השואה. בעקבות הפרסום אצל סוצקובר תורגם הסיפור והופיע (בגרסה מקוצצת) בביטאון בני-עקיבא עוד ב-1955. לפרסום גדול במיוחד הוא זכה כשנכלל בספר "אני מאמין: עדויות על חייהם ומותם של אנשי אמונה בימי השואה", בהוצאת מוסד הרב קוק מ-1965. בשנותיו הראשונות של "גוש אמונים" הוא נחשב שוב למסמך פופולרי בין אנשי ה"גוש". אבל גם בכתב העת "שדמות" של התנועה הקיבוצית הוא נדפס ב-1971 כמסמך אותנטי. רק לפני כשנתיים שוב הופיע הסיפור, בתרגום חדש לעברית (של עדה פלדור) בגרסה מלאה, בהוצאה לאור של משרד הביטחון, הפעם כבר בשמו של צבי קוליץ והכותרת המחודשת "יוסל רקובר מדבר אל אלוהים". למהדורה הזאת נוספו גם תחקירו של פאול באדה וכמה מאמרי הגות שנכתבו בעקבות הספר במשך השנים, מאת הפילוסוף היהודי-הצרפתי עמנואל לוינס, המסאי היהודי-האמריקאי ליאון ויזלטיר ונשיא ה"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק, הרב נורמן לאם.

ואמנם, בין בגרסתו האותנטית ובין בגרסתו הבדויה, הותיר סיפורו של יוסל רקובר רושם רב על הוגים ואנשי רוח בכל המחצית השנייה של המאה העשרים. הסופר תומאס מאן, שנתקל בגרסה האותנטית בימים האחרונים לחייו, עוד הספיק להגדיר אותו במכתב כ"טקסט מסעיר, דתי ואישי". הסופר יצחק בשביס-זינגר, שנשאל פעם על עמדתו כלפי משמעות השואה, אמר שהוא חושב עליה "בדיוק כמו יוסל רקובר". לפילוסוף לוינס, שנתקל בטקסט כשהוא אמנם מזוהה כסיפור אבל מיוחס ל"מחבר אלמוני", דווקא לא הפריעה כלל העובדה שמדובר בטקסט בדיוני. הוא הגדיר אותו כ"טקסט אמיתי כמו שרק סיפור יכול להיות".

הפילוסוף היהודי ג'ורג' סטיינר קבע בעקבות "יוסל רקובר" ואמונתו הבלתי מנוצחת באלוהים, כי היהודים הם "חולי אלוהים", בדיוק כשם שאחרים הם חולי געגוע או חולי אהבה. המשורר הגרמני וולף בירמן כתב: "מאז שנודע לי שהתפילה האחרונה הזאת לא נכתבה באותיות של דם בשעת המוות, אלא בדיו, בידי סופר חי וקיים, אני מעריץ יותר את הטקסט הגאוני הזה, שנמנה לדעתי עם הטובות שביצירות הספרות העולמית".

סיפור חייו של קוליץ עצמו היה ססגוני ומרתק, אף מעבר לפרשת "יוסל רקובר". הוא נולד בעיר אליטה שבליטא, כבנו של הרב המקומי. לימים יצר משחק מלים על שם עיירתו ואמר עליה בגאווה: "ליטא לא היתה מדינה, ליטא היתה אליטה. בעיר הקטנה הזאת חיו 6,000 יהודים ואף לא אחד מהם עם הארץ". אפילו על שנת הולדתו יש מחלוקת: באדה רשם מפיו שנולד ב-1919. האחיין דוד קוליץ גורס שנולד ב-1912. מכל מקום, עוד בהיותו בן 14 מת אביו הנערץ ממחלת הסוכרת, וקוליץ עזב את משפחתו לכיוון ארץ ישראל. דוד קוליץ אומר שעוד בליטא הזדהה עם חוגי תנועת בית"ר.

בדרך לארץ ישראל עצר לשנים אחדות באיטליה, שם למד היסטוריה באוניברסיטת פירנצה וגם ימאות בבית הספר לקציני ים שהקימה בית"ר. בעקבות השנים באיטליה כתב ספר הלל למוסוליני, שאותו הגדיר "אישיות שלמה וחזקה, בעלת עקביות מוחלטת וכוח רצון יחיד ומיוחד במינו... גבוה משכמו ומעלה מכל שאר מנהיגי אירופה". באדה מסביר זאת בכך ש"באותם ימים היה מוסוליני ידיד מובהק של התנועה הלאומית היהודית. הוא אמר ש'רומא הישנה הרסה את יהודה, ורומא החדשה תבנה אותה'".

קוליץ הגיע לארץ ישראל רק בתחילת מלחמת העולם, הצטרף לפעילות המפלגה הרוויזיוניסטית, וכך, בחשאי, לשורות האצ"ל ולמלחמתו בשלטון הבריטי. אחיו הבכור אליעזר נהרג ביולי 1941 בשירות חיל האוויר הבריטי (אח אחר מבין שמונת האחים הוא יצחק קוליץ, רבה הראשי של ירושלים). קוליץ נודע בשורות התנועה הרוויזיוניסטית בעיקר כנואם ומגייס כספים מחונן. בשליחות כזאת יצא לאחר תום המלחמה לארה"ב (שם, לדברי כמה מבני משפחתו, היה מעורב גם בגיוס הכספים לאוניית הנשק "אלטלנה") ולארגנטינה, שם כתב את "יוסל רקובר".

בשנות החמישים הוא נודע בעיקר כתסריטאי והמפיק של הסרט הישראלי הארוך הראשון, "גבעה 24 אינה עונה". לבאדה הסביר לימים שהצלחתו של הסרט היא שהשאירה אותו מאז בארה"ב; אשתו (השנייה) מתילדה טענה שהדבר נבע מחוסר יכולתה ללמוד עברית, אם כי שמועות שונות מדברות גם על מתח בינו לבין מנחם בגין ואכזבה מכך שלא הוצב בצמרת תנועת החירות (הוא היה מקורב ליריביו של בגין בתנועה הרוויזיוניסטית, הלל קוק ושמואל מרלין).

בניו יורק נהפך קוליץ גם למפיק תיאטרון, שהפיק, בין היתר, את המחזה "ממלא המקום", לפי ספרו של רולף הוכהוט, העוסק בשתיקת האפיפיור פיוס ה-12 בשואה. הוא פרש מעולם הבידור, לאחר כישלון הגרסה האנגלית שהפיק בברודווי למחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". אחיינו דוד, שהירבה לבקרו בניו יורק, מספר שביתו, ממש על הסנטרל פארק, נחשב במשך שנים רבות לאחד הסלונים התרבותיים היוקרתיים במנהטן.

ב-15 שנותיו האחרונות חזר קוליץ לעיסוק אינטנסיווי ביהדות. הוא הרצה ב"ישיבה יוניברסיטי", מעוזה של האורתודוקסיה המודרנית בניו יורק, בסוגיות של פילוסופיה יהודית, וכתב טור בנושאי יהדות גם בשבועון "ג'ואיש ויק". גם בחייו האישיים הקפיד יותר במצוות: הוא החל להניח תפילין מדי בוקר ושמר על מטבח כשר. אחותו רחל מרגליות אמרה לאחר מותו ש"בכל הגלגולים של חייו היה צבי מאמין גדול, וזה מה שאיפשר לו לכתוב את 'יוסל רקובר'".

ביום פטירתו מת בחיפה גם הרב ברוך רקובר, קרוב-משפחה רחוק שלו, שלדברי דוד קוליץ שם משפחתו היה מקור ההשראה לשמו של יוסל רקובר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו