בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התוקפים היו באים בשבת

אולי אלה היו המתנחלים ששחו בבריכת מי השתייה שלהם, אולי ילדיהם השואלים בפחד "מתי בא יום שבת". תושבי הכפר ינון, הסמוך להתנחלות איתמר, לא יכלו לשאת עוד את ההתנכלויות הבלתי פוסקות ונטשו את אדמתם

תגובות

ממכונית הרנו הישנה שנעצרה בחריקה באמצע השביל יצאו ארבעה חקלאים מבוהלים. "המתנחלים לא נתנו לנו להגיע למטע שלנו", הם אמרו לבני כפרם - עקרבה - שמסקו את זיתיהם בשולי השביל.

זה היה ביום שני בצהריים, ארבעה ימים לאחר שרוב תושבי הכפר השכן, ינון, נטשו את בתיהם. הם לא יכלו לשאת את התנכלויות המתנחלים.

נוסעי המכונית דחו את ההצעה להצטרף לשני צוותי עיתונאים, זר וישראלי, ולחזור למקום שבו לדבריהם "מתנחל חמוש על טרקטורון ועוד שלושה" איימו עליהם ברוביהם, לקחו מהם את מפתח המכונית והחזירו אותו רק לאחר שהורו להם לעזוב את המקום.

צוותי העיתונאים המשיכו לנסוע בשביל המתפתל לכיוון שכם, בין שדות וגבעות נטועות עצי זית ועצי שקד. באמצע השביל ניצב טרקטורון ולו מספר רישוי ישראלי (69-478-01). בטרקטורון היה צעיר ישראלי מזוקן, כובע בצבע חאקי לראשו, רובה על כתפו. בשדה שלצד השביל ישב צעיר נוסף בטרקטור (מספר רישוי ישראלי 37-000-57) רתום למחרשה. לצד הטרקטור הלכו שני צעירים, לראשם כיפות גדולות, אחד מהם חמוש ברובה.

"אסור לצלם", קפץ נהג אחד הטרקטורונים. "אני אומר לא לצלם. זהו שטח שלי פרטי, בית שלי לא תצלמו, לא ממותן ולא מעיניים". הוא סירב לענות אם הוא שמנע מתושבי עקרבה להגיע למטעם. "אני לא עונה לך. אני לא מדבר אתך", אמר. "השדה הוא שלי כל החיים, לא, 2,000 שנה, 5,000 ,3,000. מאז שהשם ברא את העולם". הוא וחברו החמוש הוציאו מכשירי קשר והחלו לדבר בהם.

עד מהרה הגיעו למקום פעילים של תעאיוש - שותפות יהודית ערבית של רבנים לזכויות אדם, פעילי סולידריות זרים וכמה מבעלי המטעים שבאזור. הם עצרו את כלי רכבם בשיירה מול הטרקטורון ונהגו החמוש. הפעילים והחקלאים החלו להרצות על זכות עובדי האדמה לעבד את חלקתם. נהג הטרקטורון הקשיב ובסוף אמר לפלשתינאים: "אתם אנשים מתים".

בינתיים גלש אל השדה טרקטורון נוסף (מספר רישוי ישראלי 76-52-124) מפסגת הר צפונית ועוד כמה ישראלים חובשי כיפות. הגיע גם ג'יפ צבאי, שנעצר לרוחב השביל. קצין בדרגת סרן יצא ממנו. הוא הסתודד עם נהג הטרקטורון, דיבר עם נציגי קבוצת תעאיוש והפלאחים הפלשתינאים שהתלוננו שאינם יכולים להגיע למטעיהם. "למה הוא חורש את האדמה שלי ואתה שותק לו, ולי אתה לא נותן למסוק זיתים?" התמרמר תושב עקרבה, אביו של צעיר שנפצע מירי ב-6 באוקטובר; כמה צעירים, לא רבים, יצאו לעבוד אז במטעם. קבוצה של אזרחים ישראלים חמושים הופיעה במרחק וירתה: האני בני מניה נהרג מהירי. המשטרה חוקרת את הטענות שישראלים רצחו אותו.

השדה שבו עבר הטרקטור הישראלי הוא בבעלות משפחת בושנאק שגרה בשכם. זה עשרות שנים היא מחכירה את השדה לתושבי עקרבה וינון. בשנתיים האחרונות, אומרים מעבדי האדמה, מנעו מהם הישראלים לזרוע כהרגלם חיטה בחלקה זו.

מוצאן של משפחות בושנאק הוא מבוסניה. הם היו חיילים בוסנים-מוסלמים שהובאו כתגבורת לצבא הטורקי בסוף המאה ה-19 והתיישבו בכמה מקומות בארץ, בהם ינון. אף שלא היו בני משפחה אחת הם אימצו שם משותף, המעיד על מקורם. כשעברו מינון לשכם החכירו את אדמותיהם לתושבי עקרבה, שהחלו בהדרגה לצאת מכפרם ולהתגורר גם בוואדי, במישור ובהר של ינון. דמי החכירה: תשלום בתבואה או בשמן או במזומן. כשלושה רבעים מ-16 אלף הדונמים של ינון הם אדמה מוחכרת. "יש אצלנו חוק שאוסר על מחכיר לסלק את מעבד האדמה", אומר אחד הכפריים מינון, שביום שני חיכה עם חבריו לגזר הדין, אם יוכלו למסוק או לא. הסרן הסביר כי "יש מקומות שבהם הם יכולים למסוק ויש מקומות שבהם לא. אלו הוראות הצבא - לא תביעות המתנחלים - וזאת כדי שלא יוכלו להתקרב ליישוב ולבצע פיגוע".

התנחלות איתמר שוכנת מצפון-מערב לעקרבה וינון. עם השנים הקימו אנשיה שלוחות על פסגות הגבעות וההרים. כמה קרוואנים על כל גבעה, מגדלי תצפית ומאגרי מים מקיפים את ינון ממזרח, מצפון וממערב. מטעי עקרבה וינון נושקים לגבולות המתרחבים-תמיד של איתמר.

הסרן סיפר כי חייליו אמרו למוסקי הזיתים שאסור להם לעבוד במטעים ש"משמאל" (מאות רבות של עצים בצדו הצפוני של השביל). מה ש"מימין" (מדרום) - מותר. "אנחנו נותנים להם למסוק ברוב המקומות", המשיך הסרן להסביר את מדיניות הצבא. "זהו גם האינטרס של הצבא. יש פה המון אנושיות. את יכולה לשאול. אפילו מאבטחים אותם". ומה בדבר הישראלים שעל הטרקטורון והטרקטור, שמנעו מהכפריים להגיע גם לצד ימין של השביל? "זה עניין אחר", אמר. "עניין למשטרה".

בינתיים הגיע למקום ג'יפ ובו רב סרן שביקש לדבר עם נציגי המוסקים ותומכיהם. למו"מ אתו נשלח הרב אריק אשרמן מ"רבנים לזכויות אדם". הוא חזר עם הצעה להסדר: "אם נעבוד בצד הדרומי, הם יפרידו בינינו לבין המתנחלים", אמר. "תפקידם לשמור עלינו אם עובדים בצד הזה". ועוד תנאי: את "הגבול" שסימן הטרקטורון מותר לעבור ברגל בלבד.

כפריי ינון ועקרבה החליטו לנצל את הזדמנות נוכחותם של פעילי תעאיוש ולמסוק, אף שהתנאים נראו להם משפילים ומפלים לרעה. הסגר מביא להתרוששות כלכלית וכעת כל ליטר שמן שמפיקים מהזיתים יקר מפז. "רק מכיוון שאתם פה הצבא מאפשר לנו לעבוד", העיר אחד מהם. "לולא הייתם פה, הצבא היה מורה לנו לקרוא למשטרה ובסופו של דבר פועל לפי דרישת המתנחלים".

"הייתם עדים לגרסה מרוככת של מה שאנחנו עוברים כבר חמש שנים", אמר אחר כך עבד אל לטיף בני ג'בר, ראש המועצה הכפרית של ינון. הוא ישב בפתח אחד הבתים שבעליהם עזבו, הילך ברחובות הדוממים ובין הבתים הנטושים עם פעילי תעאיוש שבאו ללון במקום, וסיפר את תולדות הנטישה של הכפר הקטן, הבנוי משלוש קבוצות בניינים במישור ובהר של ינון. "בחודשים האחרונים עזבו חלק מהתושבים את הכפר ועברו לעקרבה. לא יכלו לשאת עוד את הפחד. היינו 150 תושבים, בהדרגה ירד המספר ל-100, אחר כך ל-87. ביום שישי נשארו רק שמונה משפחות".

ככל שהבתים קרובים יותר לפסגות החולשות ולקרוואנים - מיהרו יושביהם לעזוב אותם. בתחילה הוא ובני כפר אחרים עוד התלוננו על תקיפות במשטרה, בבסיס המינהל האזרחי שבחווארה. "גרימת נזק לאדמות פרטיות, עקירת עצים", נרשם ב"אישור בדבר הגשת תלונה" מפברואר 1998, "פריצת דרך באדמה שבבעלותך", נכתב ביולי 1998. עם הזמן, הוא טוען, "ראינו שאין טעם בתלונות. אף אחד לא נחלץ לעזרתנו".

ישראלים חמושים נהגו לרדת עד בתי הכפר, למנוע מאנשים לגשת למטעיהם, להפחיד. לעתים נעלמו ראשי צאן. בשבת אחת בחודש יוני ישב עבד אל לטיף בני ג'בר עם אשתו וילדיו בפתח ביתו. "מי שתקפו אותנו בעבר רגילים שאנחנו מסתגרים בבתים. באותו יום הם ירדו מהגבעה ואמרו לי להיכנס לבית. אמרתי שאני אשב איפה שאני רוצה". הוא וכמה שכנים יידו אבנים לעבר הישראלים כדי להרחיקם. ישראלים נוספים ירדו מהגבעות, כמה מהם ירו באוויר, אמר.

עשרות מצעירי עקרבה מיהרו לכפר השכן כדי להושיט עזרה. גם הצבא והמינהל האזרחי הוזעקו כדי להפריד. דובר צה"ל אישר אז שהיתה "תקרית" וכי כוחות ביטחון הפרידו בין "הנצים".

ב-17 באפריל, באשון ליל, הציתו אלמונים את הבניין שבו מצוי הגנרטור החשמלי של הכפר: UNDP, סוכנות האו"ם לפיתוח, מימנה הצבת גנרטור שיספק חשמל לבתי הכפר וישאב מים מהבאר המקומית לשני מכלי מים גדולים שהוצבו על הצוק שבקצה הכפר, משם נמתחו צינורות לבתים.

התיקון אמור לעלות 17 אלף דולר, אך עד כה לא הובא גנרטור חדש. לדברי אחד התושבים, הובהר להם שגם הגנרטור החדש יישרף. מאז אפריל אין חשמל וגם לא מים זורמים בכפר. בסוף יולי הופלו גם מכלי המים, שהיו ממילא ריקים.

מאז אפריל תושבי הכפר יורדים למעיין וממלאים את הג'ריקנים במים שנקווים במאגר בטון שבנו. לפני תשעה ימים, ביום רביעי, יומיים לפני נטישת הכפר, הם גילו לתדהמתם שלושה ישראלים שוחים בבריכת מי השתייה שלהם. בשבועות האחרונים התנכלו ישראלים לפלאחים מעקרבה ומהכפרים שמצפון לאיתמר. "בכפר יודעים שהתוקפים פועלים בימי שבת וכל פעם במקום אחר", אמר עבד אל לטיף בני ג'בר. "הילדים שלנו שואלים בפחד את ההורים: 'מתי בא יום שבת'. העריכו שהפעם יגיע תורנו, ולכן האנשים שנותרו החליטו לעזוב ביום שישי שעבר".

משפחת נימר - האב שהוא מורה, אשתו ושמונת ילדיהם - עזבו את הבית עם רוב תושבי הכפר ביום שישי ולקחו עמם את צאנם. האם שבה למקום כעבור יומיים, עם שלושה מילדיה, בנה ובתה הגדולים וילדה בן השלוש. "חזרנו כששמענו שיש אנשים שבאו להגן עלינו", אמרה. "הרגשנו קצת ביטחון". האם, אום ניזאר, היתה צריכה להרגיע את בן השלוש שדוברי העברית שסביבו "אינם מתנחלים". הוא הביט בעיניים מפוחדות ולא הסכים לדבר. לדבריה, ארבעה ישראלים, בהם שניים חמושים, הקיפו את הבית כמה ימים לפני העזיבה, ירו באוויר ודרשו ממנה לפתוח את הדלת. "זו סדרה בהמשכים, הם באים כך שוב ושוב", אמרה. "מתי שיש איזה רעש בחוץ הילד אומר: 'המתנחלים באו'". הוא לא אומר "יהוד" - השם הנרדף לצבא הישראלי. "הצבא נורמלי, איננו מפחדים מהם", אמרה.

ממשטרת מחוז ש"י נמסר בתגובה, כי בכל תלונה של התושבים נפתחה חקירה וכי המשטרה פועלת לבירור נסיבות האירועים ולגילוי האמת בלי קשר לזהות המתלונן. למשטרה, נמסר עוד, לא נודע על כוונת התושבים לעזוב את בתיהם בשל אלימות המתנחלים.

בבית אבן אחד, שנבנה בתקופת השלטון הירדני, גרים שני האחים פאיק וראלב בני ג'בר, כבני 70. הם וילדיהם, 25 נפשות, סירבו לעזוב. וראלב בני ג'בר אמר: "כשראיתי את שכני עוזבים, הרגשתי את המוות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו