בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילדים כאן לא מבדילים מיהו דתי ומיהו חילוני

בית הספר "קשת", שהוקם בידי עמותת הורים מזכרון יעקב, הוא ניסיון ראשון להחיל את רעיון החינוך הדמוקרטי על אוכלוסייה מעורבת, חילונית-דתית. המתח המובנה ביוזמה החדשה, וכן ניסיונות משרד החינוך לבלום אותה, לא מצליחים לערער את ביטחון המייסדים בצדקת דרכם

תגובות

לפני כשבועיים נענה בית המשפט המחוזי בחיפה לבקשתה של עמותת הורים מזכרון יעקב ודחה את יישום צו הסגירה של בית הספר הדמוקרטי שהקימו, "קשת", עד לדיון בוועדת הערר של משרד החינוך בעניינו. בנימוקיו להחלטה כתב השופט גדעון גנות כי הליכי משרד החינוך מקשים שלא לצורך על קבוצות פרטיות היוזמות פתיחת בתי ספר חדשים. העמדה הברורה שביטא בית המשפט נתפשה בעיני עמותת ההורים כניצחון מוסרי, וכשלב נוסף בדרך להפיכת בתי הספר הדמוקרטיים לזרם מרכזי בחינוך.

קשת איננו רק עוד בית ספר דמוקרטי; זהו ניסיון ראשון להקים בית ספר דמוקרטי שבו לומדים זה לצד זה בני משפחות חילוניות ודתיות. בבית הספר, שנפתח השנה במבנה של בית ספר שדה "חוף הכרמל" שבקיבוץ מעגן מיכאל, לומדים 85 ילדים מגן חובה ועד כיתה ז', בכיתות דו-גילאיות; מתוכם 25 תלמידים באים מבתים דתיים. בית הספר שומר על כשרות, ובתוכנית הלימודים מוצאים קורסים בנושאי יהדות ודת, אך אין ניסיון ליצור במקום סימטריה בין המגזרים או להחליט מראש על הבדלה ברורה ביניהם. הבחירה של ההורים בקשת היתה בדיאלוג מתמיד ומפגש באמצע הדרך. בתוך כך נוצרה סביב בית הספר גם קהילה חדשה שמצהירה על זיקה ליהדות.

קשה למצוא חבורה נחושה ומלוכדת יותר מקבוצת ההורים מזכרון יעקב, שמקצתם עזבו את כל עיסוקיהם והקדישו להקמת בית הספר יותר משנה בטרם פתחו אותו. הרעיון להקים בית ספר חדש, מספרת המנהלת ענבר אביטל, צמח לפני כשנתיים משיחות אקראיות בין ההורים - שרובם ככולם תושבים חדשים בזכרון, דרי אזור הווילות החדש מצפון למושבה - בגן הילדים של בנה. מאז עבר הרעיון גלגולים שונים, עד לפתיחה השנה של בית הספר במתכונת המעורבת.

מכיוון שאביטל היתה פעילה בענייני חינוך וייעוץ ארגוני, באופן טבעי ההורים עירבו אותה בגישושי ההתחלה, אף שבנה לא היה בגיל הרלוונטי (היום הוא בן ארבע). בשלב מסוים החלו להתקיים מפגשים בערבים בבתים, במטרה לקדם את הרעיון. אז גם פנה אל אביטל השחקן משה איבגי, תושב זכרון יעקב ששני ילדיו הבוגרים למדו בבית הספר הדמוקרטי בחדרה ושחיפש מסגרת דומה לבתו הקטנה. עד מהרה הוא נהפך לרוח החיה במאמצים להקמת בית ספר דמוקרטי במושבה. משה לרנר, זכרונאי ותיק ופעיל במכון הדמוקרטי בחדרה, הצטרף אף הוא, כהורה וכמדריך. הוא סייע להורים בהקמת צוותי עבודה ובכל הכרוך בשלבים הפורמליים של הקמת בית ספר דמוקרטי. כיום הוא מחנך את שכבת הבוגרים, ו'-ז', שבה לומד בנו.

פנייה לכיוון היהודי

לרנר בן 50, שפניו וחיוכו מקרינים נדיבות ופתיחות, אומר בפשטות שבית הספר הוא מפעל חייו. אבל הוא לא קיבל עליו את ניהול המקום, אלא העדיף להתמקד בתחום שהוא מייחס לו לדבריו חשיבות עליונה במוסד חינוכי: היחסים בין המבוגרים לילדים. לרנר מעיד על עצמו שהוא "סוג של אוטודידקט". עד לפני 12 שנה היה חקלאי, בן לאחת המשפחות השורשיות בזכרון יעקב. לאחר 20 שנות עבודה במטעים החכיר את המשק והאדמות שלו והחל ללמד בבית הספר הדמוקרטי בחדרה. בשנים האחרונות הדריך עמותות הורים שרצו לפתוח בתי ספר ולימד במכון הדמוקרטי שהוקם ליד בית הספר.

משפט של לרנר, שצוטט לפני כשנה וחצי בכתבה במקומון של אזור זכרון, פגע בעצב רגיש אצל חמוטל אפרון, תושבת המקום. לרנר אמר שבית הספר העתיד לקום יהיה פתוח לילדים חילונים ודתיים כאחד. אפרון, שחובשת כיסוי ראש, חיפשה זה זמן רב מסגרת חינוכית פתוחה יותר לבנה, שלמד אז בבית ספר ממלכתי-דתי. היא פנתה ללרנר והצטרפה ללא היסוס לעמותת ההורים. אפרון היא חוזרת בתשובה, שעברה שלבים שונים וזרמים שונים בדרכה אל הדת. בעבר השתייכה לזרם ה"חבקוקי", פלג קטן של אנשים בציונות הדתית שהלכו לכיוון משיחיסטי ומיסטי וראו במשנת הרב קוק והשקפות חב"ד וברסלב את מקורותיהם הרוחניים. אך בשנים האחרונות חיפשה דרך משלה. הבחירה במגורים ביישוב מעורב כזכרון יעקב ולא בקהילה הומוגנית היתה חלק מחיפוש זה.

כך היו לרנר ואפרון למייצגי הקטבים בקהילה הקטנה שצמחה אט אט סביב בית הספר המתוכנן, והדיאלוג ביניהם סחף גם אחרים. בעקבות אפרון פנו לעמותת ההורים משפחות דתיות נוספות. חיזוק משמעותי לקבוצה הדתית היה מעברה של משפחת בן דוד מרמת הגולן לזכרון יעקב בעקבות בית הספר.

זה כמה שנים שהרעיון להקים בית ספר דתי פתוח ניקר במוחו של שמוליק בן דוד, עד לא מכבר מחנך בישיבה תיכונית ברמת הגולן. ילדיו למדו בבית הספר הדמוקרטי "כנף" ברמה, אך היותם מיעוט בבית הספר לא היה לרוחו. לאחר ניסיונות כושלים להריץ את הרעיון במקומות שונים, ובהם גם יישובים דתיים חדשים, הגיע בן דוד למסקנה ש"הציבור הדתי לא בשל כיום למסגרת פתוחה". הידיעות על הקמת קשת הגיעו בעיתוי מתאים מבחינתו, ולפני כמה חודשים הוא עקר עם משפחתו לזכרון יעקב. כיום הוא מלמד בבית הספר נושאים שונים ובהם קורס שכותרתו: "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק". בלהה בן דוד, אשתו, היא המחנכת של שכבת א'-ב'.

קל להבין מדוע הורי קשת החילונים רצו בבית הספר הדמוקרטי. אך מדוע רצו להכניס את ראשם גם לסבך הרגישויות של יחסי דתיים וחילונים? משיחה עם קבוצת הורים אפשר להבין, כי בעיניהם פתיחת השערים לפני אוכלוסייה דתית שירתה חיפוש אחר רוחניות, שנתנו עליו את הדעת רק כאשר הגיעה הפנייה של הדתיים. כאילו היה בכך מתן לגיטימציה להתקרבות ליהדות. כך למשל תמר רוזנבלום, תושבת זכרון ואדריכלית שאת שירותיה שכרו ההורים כדי לבדוק את מבנה בית הספר, החליטה לשלוח לקשת את בתה מאיה הלומדת בכיתה ג', לא מעט בשל הפנייה של בית הספר לכיוון היהודי, כדבריה. היא אומרת שעלתה לישראל מארצות הברית לפני כשש שנים במטרה למצוא בארץ סוג של חיים יהודיים פלורליסטיים, והתאכזבה. בקשת מצאה את מבוקשה.

האדריכלית ענת עצמון, שהתאומים שלה לומדים בכיתה א' בבית הספר, מספרת שגדלה בבית דתי. כיום היא אינה דתית, אך לדבריה גם אינה מגדירה את עצמה חילונית. "לא הייתי שולחת את ילדי לבית ספר ממלכתי-דתי, ולכן האופציה של קשת כל כך התאימה לי. הילדים כאן לא מבדילים מיהו דתי ומיהו חילוני. הם נפגשים עם הדת, אך מממד אחר", אומרת עצמון.

לפתור הכל בדיאלוג

אפרון מציגה סוג של חתירה לנורמליות. היא מדברת על מה שהיא מכנה "שלום בינינו". "דתיים וחילונים כמעט לא נפגשים, אולי רק בצבא. אני מאמינה שאם המפגש נעשה מגיל צעיר, הם יתרגלו לחיות ביחד", היא אומרת. בו בזמן היא מנסה לצמצם את המשקל של החריגות שלה, על רקע היותה דתית, ולדבר על המשותף. "העניין הדתי פחות עקרוני לי. יש בינינו הרבה מהמשותף בשאיפות שלנו לגבי הילדים. לבן שלי לא היה טוב בבית הספר", מספרת אפרון. "יכול להיות שלילדים אחרים המסגרת הרגילה מתאימה. הוא סבל שם. כיום הוא קם בבוקר ורוצה ללכת לבית הספר".

היו חששות רבים, הם לא מכחישים. במיוחד מצד החילונים, שדאגו בכל הקשור להשפעת המיעוט הדתי על אורח החיים בבית הספר. בשבוע שעבר, למשל, אחת האמהות ביקשה שיורידו שלט מעל הכיור באזור האכילה, המורה על נטילת ידיים לפני הארוחה. היא חששה שבנה יראה את השלט. אלה אולי הרגישויות שיצוצו בהמשך; כרגע ההורים מאמינים שאפשר לפתור הכל בדיאלוג. אחת הבעיות שיש למשל בבית ספר קשת הירושלמי (השם המשותף הוא עניין מקרי), שבו לומדים חילונים ודתיים, הוא המרמור הקבוע של הורים דתיים - במיוחד אלה שילדיהם לומדים בכיתות הגבוהות - על שאין מספיק לימודי קודש בבית הספר, ושילדיהם לא יהיו מוכנים כראוי להמשך לימודיהם במסגרות דתיות קונוונציונליות. "יש בעיה עם התכנים הדתיים", מודה אביטל, "אך אנחנו פועלים לתקן זאת".

בינתיים נראה שהדילמה המרכזית המטרידה את ההורים, חילונים ודתיים כאחד, היא רמת הלימודים בבית הספר - מה שמסגיר דחף הישגי שלא עולה בקנה אחד עם בתי ספר פתוחים. מכיוון שבמסגרת של בית ספר דמוקרטי אפשר לפתור את הדילמה הזאת בהצבעה, הוחלט להנהיג בקשת לימודי חובה בתחומים של מיומנויות יסוד, כגון עברית, מתמטיקה ותנ"ך, ובצדם לימודי בחירה, הכוללים בין השאר קורסים ביהדות. בן דוד ולרנר, שהיו בעד בחירה חופשית לגמרי לילדים, היו בדעת מיעוט. בן דוד סבור שכאשר מצמידים את הכותרת "לימודי חובה" לשיעורים, מפסידים את ההתעניינות הטבעית של הילדים. אך הוא מקווה שבהמשך הדרך ההורים יפנימו את מהות הרעיון של בית ספר דמוקרטי.

ואולם, בזמן שבית הספר עסוק בדילמות חינוכיות אמיתיות, כמו גבולות החופש, נראה שהבעיה הבוערת שלו עדיין לא נפתרה: משרד החינוך עדיין אינו מכיר בו. בתי הספר הדמוקרטיים נהפכו בשנים האחרונות ל"בון טון" של שכבת הורים מבוססים כלכלית, מודעים לזכויותיהם, שהציבו את איכות החינוך של ילדיהם בראש מעייניהם. משעה שבתי הספר הללו היו לתופעה שקשה להתעלם ממנה, למשרד החינוך יש אתם יחסים אמביוולנטיים. המתנגדים לבתי הספר הפרטיים טוענים שהם מספקים להורים המקימים אותם מסלול עוקף אינטגרציה. בתקופת כהונתו של יוסי שריד כשר החינוך הוא הכריז שיסגור אותם. ואולם, בפועל בתי הספר המשיכו להתקיים. צווי סגירה נשלחו, אך לא מומשו; ההורים ניצחו בערכאות המשפטיות ואף בוועדות הערר של משרד החינוך.

השנה נראה שמשרד החינוך שינה את גישתו - בשל אותם מאבקים של עמותות הורים - והקים ועדה מיוחדת שדנה בעניינם. הוועדה לבתי הספר הייחודיים החליטה לתת לבתי הספר הדמוקרטיים זכות קיום בתנאי שיעמדו בקריטריונים, ובהם למשל מספר מינימום של תלמידים (100-80) ומינימום תלמידים בכיתה (22). כמו כן הוועדה קבעה שבתי הספר הללו יוקמו באזורים שבהם הדבר אינו מדלדל את בתי הספר הקיימים, ורק כשקיים צורך אמיתי בקהילה. המשרד הודיע שיאמץ את המלצות הוועדה. ואכן, לדברי גנית וינשטין, מנהלת גף בתי ספר ניסויים, שעמדה בראש הוועדה, בתוך חודש ייצאו חוזרי מנכ"ל לכל בתי הספר, העיריות והמועצות האזוריות כדי שיפנימו את העקרונות לפתיחת בתי ספר חדשים (או הפיכת הקיימים לבעלי גוון ייחודי).

"עם כל הפתיחות של המשרד, לא כל אחד יכול לפתוח בית ספר", אומרת וינשטין. "בדרך כלל מדובר בהורים חזקים, ועלינו לדאוג להורים הפחות חזקים, כדי שלא יהיו כאלה שמקבלים פריווילגיות וכדי שיישמרו עקרונות האינטגרציה".

גם נגד קשת נטען כי שכר הלימוד הגבוה בבית הספר (1,200 שקלים לחודש) למעשה חוסם פניות של משפחות מעוטות יכולת ללמוד בו. עצמון דוחה את הביקורת, ומספרת על הרצון של ההורים להעביר את בית הספר לשכונת המצוקה שיכון דרום בזכרון ולקבל הכרה ממשרד החינוך, כך ששכר הלימוד יפחת בהרבה. אך בינתיים מועצת זכרון יושבת על הגדר וממתינה להחלטת המשרד.

"משפחות כמו שלנו לא מוצאות מענה במסגרות הקונוונציונליות", אומרת עצמון, "ולכן הוא צריך לאפשר לנו להתקיים". כאדם העוסק בחינוך, אומר בן דוד, הוא מאמין גדול בכלים של החינוך הדמוקרטי ככלי מפתח לחינוך וללמידה. אך היתרון בקשת, לדבריו, הוא שבית הספר הצהיר גם על מחויבות לערכים. "קשת מציג דגם חדש של חיים משותפים. הילדים שלנו יגדלו אחרת", אומר בן דוד. "לא רק המושגים שלהם על דתיים וחילונים יהיו אחרים אלא הם יפתחו מחויבות חברתית. בקשת מאמינים בזכות הפרט, אך גם במעורבות קהילתית ובעזרה לשכבות החלשות. זו הרוח המיוחדת שלנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו