בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמת האפורה, מאייכמן לרבין

האומה והמוות היסטוריה, זיכרון פוליטיקה

תגובות

עדית זרטל. הוצאת דביר, 315 עמ', 81 שקלים

זהו ספר על ניצול המוות ועל ניצול השואה לצורכי האידיאולוגיה והפוליטיקה בישראל, בעיקר בידי דוד בן-גוריון וחוגי הימין. כשסיימתי את קריאתו סיכמתי לעצמי שזה ספר נכון בעיקרו ואף חשוב, מעניין וכתוב היטב, ועל כן ראוי מאוד לקריאה.

כשחזרתי כעבור שבועות אחדים אל ההערות שרשמתי תוך כדי קריאה בשולי העמודים, מצאתי שהן מבטאות בעיקר אי הסכמה, בעיקר עם בחירת המלים של עדית זרטל. כמה מטיעוניה חד צדדיים מדי בעיני, עד כדי החמצת כמה מעיקריו של הסיפור.

כמי שהותקף לא פעם על דעותיו בעניין זה, יש לי תחושה משונה במקצת בבואי לטעון, כפי שטענו נגדי, שזרטל הקצינה את הצגת הדברים ללא צורך, בין היתר בניסוחים שיכולים אמנם להסתנן אל כתב יד אך לא צריכים להגיע אל המהדורה הסופית של ספר.

שוב ושוב רשמתי בשולי העמודים את המלים "למה לך?" למשל: למה לך לכתוב שאושוויץ היתה "לקלף האולטימטיווי של ישראל ביחסיה עם העולם" (עמ 17)? למה לך לכתוב "ששת הימים" במרכאות כפולות, כאילו ביטא שם זה מיתוס שהמציא איזה מנגנון תעמולה שלטוני. המלים "מלחמת ששת הימים" נייטרליות למדי, ולא מיתולוגיות יותר מהמלים "מלחמת יוני 1967", שזרטל מעדיפה (עמ' 137). ולמה לך להגיד שישראל שולחת את בניה "לתייר" באתרי מחנות ההשמדה? (עמ' 130).

בעמ' 231 כתוב: "בהכללה אפשר לומר שבעוד שבן-גוריון גילגל את השואה על הערבים, גילגל בגין את השואה על בן-גוריון". זה נכון לכל היותר במישור הגידוף, לא ברובד עמוק יותר. יחסו של בן-גוריון אל השואה מחייב דיון החורג מתחומי השימוש התעמולתי שעשה בה. דרך אגב, לא בגין השווה את בן-גוריון להיטלר אלא להיפך: בן-גוריון הרבה להשוות את בגין להיטלר. "למה לך" רשמתי לי איפוא גם במקרה הזה, ובמקום אחד רשמתי: "למה לך, בעיקר כשיש לך מה לומר?" כי יש לה.

בפרק הראשון זרטל כתבה על תל חי, מרד גטו ורשה וספינת הפליטים "אקסודוס" - שלושה כישלונות היסטוריים שהיו להגדות של גבורה והצלחה, אבני יסוד במיתוס הלאומי של ישראל. זרטל עצמה עסקה בכך בעבר וכמוה אחרים: יעל זרובבל שפירסמה - לפי שעה באנגלית בלבד - את הספר האולטימטיווי על המיתוס של תל חי, העמידה לצדו גם את המיתוס של מצדה. כל אלה דוגמאות לשימוש שהתנועה הציונית עשתה בהסטוריה לצרכיה האידיאולוגיים והפוליטיים. הערה משלימה: כל תנועה לאומית עושה כך, ולתנועה הציונית סיבה מיוחדת לעשות כך, שכן הטיעון העיקרי שלה מבוסס על פירוש מסוים של ההיסטוריה היהודית.

מכאן אל השואה. לדעת זרטל יש לשואה "חלק מכריע" בהקמתה של מדינת ישראל (עמ' 229). זה נכון לכל היותר במישור המאמצים הדיפלומטיים שעשתה התנועה הציונית בעיקר אחרי 1945. למעשה קמה מדינת ישראל כתוצאה מהמפעל הציוני ב-30 השנים שקדמו לשואה ואין מה שהנחית על הציונות מכה קשה יותר מהשמדת יהודי אירופה.

הטיעון העיקרי של זרטל הוא זה: ישראל עשתה בשואה שימוש חרושתי, המוני ומנותק מהקשרו, וכך גרמה לפיחות השואה ולזילותה, "תופעה שיש בה גם סממנים של סוג אחר, פרדוקסלי, של הכחשת השואה" (עמ' 17).

יש בזה משהו, אם גם לא עד "הכחשת השואה" (למה לך?). זרטל נימקה את דעתה בשפע רב של דוגמאות, המצדיקות את טענתה שהשואה נוצלה באורח ציני וצדקני לקידום האידיאולוגיה הציונית ומדיניותה של ישראל, כלפי חוץ וכלפי פנים כאחת.

בתוך כך סקרה זרטל את תולדותיו של החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם: כשנחקק לא חשב איש שישראל תצליח אי פעם לשים את ידה על פושעים נאצים של ממש. הכוונה היתה ליצור בסיס משפטי, שיאפשר להעמיד לדין יהודים שהועסקו בשירות הנאצים בתור חברי "יודנראטים", שוטרי גטאות, מנהלי עבודה במחנות הריכוז וכדומה.

זרטל סקרה בנימה ביקורתית את המשפטים שנערכו בישראל נגד גברים ונשים שמילאו תפקידי "קאפו". אהדתה נתונה בבירור לנאשמים, ואכן גם הם נמנים עם קורבנות הנאצים. לדברי זרטל, המשפטים האלה ביטאו את שאיפתה של החברה הישראלית "לטהר ולהיטהר ולעקור מתוכה את הדיבוק הממאיר של השואה" (עמ' 100). למעשה נערכו המשפטים האלה באי רצון בולט, במענה לדרישות נקם מצד ניצולי השואה עצמם. יותר משהם משקפים כוונה אידיאולוגית ופוליטית הם ממחישים את הקושי האמיתי לחיות לא רק עם זכר השואה, כי אם בעיקר עם ניצוליה.

באורח דומה זרטל שגתה - לדעתי - בתהייתה על המניעים שהביאו את היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, להעמיד לדין את מלכיאל גרינואלד, שפירסם האשמות קשות נגד עסקן יהודי הונגריה ומועמד מפא"י לכנסת, ישראל קסטנר. לדעתי אין לחפש את מניעיו ביחסה של ישראל אל השואה, ולא באיזו קונספירציה נסתרת וזדונית שיש לחשוף, כי אם בצרות מחשבתו של משפטן, יליד גרמניה, שלא השכיל לראות מראש לאילו תהומות המשפט הזה עלול לגרור את המדינה ואת מפלגת השלטון שבשירותה פעל. כהן פשוט שגה. את הספר החשוב בעניין זה כתב יחיעם ויץ; גם זיכרונותיו של שמואל תמיר, שיצאו באחרונה, ראויים בהקשר זה לקריאה. הם מוכיחים שלא פרקליט המדינה היה הדמגוג הראשי במשפט זה, כי אם דווקא הסניגור. השואה שימשה את תמיר להוקעת אותו הממסד שזרטל תוקפת בשל השימוש שעשה בשואה.

את משפט אייכמן תיארה זרטל, בצדק, כהפקת-ראווה. הוא נועד לצרכים מדיניים, פוליטיים, תעמולתיים ואידיאולוגיים. ספרה של חנה יבלונקה על המשפט ("מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן", 2001) מועיל בנושא זה יותר מספרה של זרטל, כי יש בו יותר מידע. זרטל לא העריכה כיאות את חשיבותו של המשפט כראשיתו של תהליך אותנטי של תראפיה קבוצתית לחברה שלמה, שעד אז התקשתה מאוד לחיות עם זכר השואה.

הפרקים על משפט אייכמן הביאו את זרטל לטיפול אוהד מאוד בהגותה של חנה ארנדט ובספרה המפורסם על המשפט. בתוך כך תרמה זרטל לנושא מסמך חשוב: תשובתה של ארנדט למכתב ששלח לה הפרופסור גרשום שלום בטרוניה על ספרה. זו היתה התכתבות כואבת בין שניים מיהודי גרמניה, שאחד מהם בחר בירושלים והאחרת בחרה בניו יורק. שלום, לא ממש תועמלן ציוני, כתב לארנדט בנימה פטרונית, כמעט כאב הנוזף בבתו הסוררת. שלום כעס בעיקר על הטון הקר שייחס לארנדט, כאילו מוצאה היהודי חייב אותה לאיזו חמלה שבטית. זה מכתב ידוע מאוד, שמרבים לצטטו כשכותבים על הפרשה הזאת.

ארנדט השיבה לשלום, אך תשובתה לא פורסמה עד כה בעברית. זרטל כללה בספרה מובאות ארוכות ממכתבה של ארנדט. ארנדט המשילה את התנועה הציונית אל "כמה מן המאפיינים הנוראים של הלאומנות הגרמנית", כלומר בעצם אל הנאציזם (עמ' 228). בתוך הצגה אוהדת כל כך של השקפת עולמה, חסרה לי התייחסות מפורשת של זרטל לעמדה הזאת. ספרה של ארנדט על משפט אייכמן אינו נקי ממשגים ומניסוחים אומללים, אך אצל זרטל ארנדט היא הפוזיטיב ואילו בן-גוריון הוא הנגטיב. בין השחור ללבן יש אמת אפורה, וזו חסרה לי בספר הזה.

זרטל מתרעמת בעיקר על השימוש שנעשה בשואה כדי להצדיק את מדיניותה של ישראל בסכסוך עם הערבים. זו טענה נכונה: הערבים זוהו עם הנאצים, ישראל זוהתה כקורבן חף מכל אחריות. זה נעשה במתכוון, כדי לגייס את הציבור סביב הממשלה ולהצדיק את עמדות היסוד שלה בסכסוך. נוח היה למדינה ולממשלותיה לעורר את הרושם שישראל צפויה לשואה שנייה. "השואה", כתבה זרטל, "שימשה את בן-גוריון גם במפעל החשאי שלו לפיתוח הנשק הסופי - פצצת גרעין ישראלית" (עמ' 143). הערה מאזנת: פרויקט דימונה אכן פותח בין היתר בהשפעת השואה, אך טראומת השואה לא נזקקה למכונת התעמולה של ממשלת בן-גוריון כדי לכפות על הישראלים עמדות פוליטיות ברוח הציונות והממשלה, וכן חרדות ושנאות: אלה מעוגנות באימי השואה עצמה, לא רק בניצולה לצרכים אידיאולוגיים ופוליטיים.

בהמשך ניסתה זרטל למתוח גשר בין משפט אייכמן למלחמת ששת הימים, ושוב כמו ביקשה לחשוף איזה קשר אפל שקשר השלטון נגד האמת. המלחמה אכן פרצה על רקע חרדת ההשמדה שאחזה בישראלים רבים ביוני 1967. החרדה הזאת לובתה ברדיו ובעיתונים, גם בעיתון "הארץ". תוצאות המלחמה הוכיחו שלא היה יסוד רציונלי לחרדה הזאת. אך גם במקום זה מתבקשת הערת השלמה: החרדה היתה אמיתית, שורשיה לא היו נעוצים רק במניפולציה תעמולתית, כי אם בטראומת השואה עצמה. השואה היתה עם השנים למרכיב מרכזי בין מרכיבי הזהות הישראלית. קשה מאוד להבחין בין רגשות שואה אותנטיים לבין נימוקי שואה מניפולטיוויים - אלה קיימים לצד אלה, ומי שמצליח להבחין ביניהם אוחז בידו מפתח ראשי להבנת החברה הישראלית.

זרטל התמקדה בניצול השואה לצורכי הציונות הבלתי פשרנית, בישראל של בן-גוריון ויורשיו וגם בידי הימין הפוליטי. האמת היא שהשואה היתה עם השנים לקוד מוסכם של רוע אולטימטיווי ומקור השראה לערכי מוסר אנושיים (לא רק בישראל); רבים מנצלים אותה, גם בישראל. על קירות הבתים במאה שערים בירושלים צלבי קרס מרוחים במחאה נגד הציונים. אלי אשד כלל בספרו "מטרזן ועד זבנג" (הוצאת בבל) פרק מאלף על ניצול מסחרי של השואה כפורנוגרפיה פופולרית בספרוני הסטאלאג הישראליים. ויש עוד נצלני שואה.

בספרה של זרטל חסר לי, יותר מכל, דיון בשימוש שנעשה בשואה לקידום העמדה ה"יונית", ההתנגדות לכיבוש בשטחים וגם הסירוב לשרת בשטחים. מה שעשה ישעיהו ליבוביץ עם השואה כשגידף את ה"יודו-נאצים" לא שונה ממה שביטאון המתנחלים "נקודה" עושה כשהוא משווה את המחבלים לנאצים.

זרטל מגוללת את סיפורה על האומה והמוות עד לרצח רבין. אך הסיפור הזה אינו מצטמצם בכך שמתנגדי מדיניות אוסלו השוו את רבין לקלגס אס-אס, כי אם גם נמשך בכך שהשמאל ניכס לו את הרצח הזה לקידום ההשקפה המדינית שלו. בתוך כך מעלים המיתוס של רבין לחלוטין את כל מה שהביא את השמאל לתקוף את רבין בעודו בחיים, לרבות דיכוי ה של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים.

מיתוס רבין גם מבטא לא אחת את הנטייה לפסול באורח גורף וכוללני את כל מה ש"מחנה השלום" מזהה עם "המחנה הלאומי", ובעיקר רבנים המואשמים, באורח כוללני מאוד, ב"הסתה". זה מזכיר את השימוש שעשתה מפא"י ברצח חיים ארלוזורוב, בשנות השלושים. מאז רצח רבין נולד מיתוס חדש ובמרכזו רחבעם זאבי. הוא שונה ממיתוס רבין בתוכנו, לא במהותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו