בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרומא לקונסטנטינופול

תולדות הקיסרות הרומית

תגובות

משה עמית. הוצאת מאגנס, 945 עמ', 177 שקלים

יובל שנים לאחר שפרופ' אביגדור צ'ריקובר, איש האוניברסיטה העברית וממניחי היסוד ללימודי העולם העתיק בארץ, הגה לראשונה את הרעיון להביא אל הקורא העברי חיבור מקיף של תולדות העולם הקלאסי, הושלמה המשימה. ספרו של פרופ' משה עמית על הקיסרות הרומית מצטרף לשלושת קודמיו בסדרה (משה עמית, "תולדות יוון הקלאסית", תשמ"ד; דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", תשמ"ג; ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", תש"ן - כולם בהוצאת מאגנס), ויחד עמם פורש לפני קהל קוראי העברית את קורותיו של העולם היווני והרומי משחר הציוויליזציה היוונית (האלף השני לפסה"נ) ועד למותו של הקיסר קונסטנטינוס (337 לסה"נ).

עמית פותח בנקודה שבה סיים שצמן את ספרו: ניצחונו של אוקטאוויאנוס על אנטוניוס וקליאופטרה (30 לפסה"נ), שהוצג בתעמולה הרומית כניצחון ה"מערב" על ה"מזרח", וייסוד הפרינקיפאט, אותו דגם של שלטון יחיד שפיתח אוקטאוויאנוס, תוך כדי שהוא מניח את היסודות לדפוסי הממשל שלאורם התנהלה האימפריה הרומית כמעט 200 שנה. אוקטאוויאנוס שם קץ לשנים ארוכות של מלחמות אזרחים עקובות מדם שהתחוללו בכל רחבי האימפריה מאז חצה יוליוס קיסר את הרוביקון (49 לפסה"נ), איחד מחדש את האומה השסועה והפך את רומא מעיר-מדינה לבירתה ולמרכז שלטונה של אימפריה רחבת ידיים.

לאות תודה על שהביא שלום לאומה המסוכסכת והמותשת, כיבד אותו הסנאט בתואר "אוגוסטוס", שנגזר מעולם מושגים הקשור בקדושה דתית ובסמכות עליונה. אוקטאוויאנוס אכן הצדיק את תוארו החדש: הוא הנהיג רפורמה דתית מקפת שבמרכזה החזרת העטרה לאלים ולפולחנות המסורתיים. בתוך כך דאג לרכז בידיו את כל המשרות הדתיות החשובות (בניגוד לסמכויות השלטוניות, שאותן הקפיד לשאת יחד עם אחרים) והפך למתווך בין העם לבין האלים ובאופן זה גם לאחראי הבלעדי על רווחתו ושגשוגו של העם הרומי.

נקודת הסיום של הספר מתרחשת כ-300 שנה מאוחר יותר, עם עלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס. כאוגוסטוס לפניו, איחד גם קונסטנטינוס את האימפריה הרומית מחדש, לאחר תקופה ממושכת של משברים חמורים ומלחמות אזרחים עקובות מדם. ואולם הממלכה שקיבל לידיו בשנת 306 היתה שונה מאוד מזו שהותיר אחריו אוגוסטוס. היא היתה רחבה יותר בממדיה, שונה באופן הפריסה שלה, ומורכבת הרבה יותר מבחינת ארגונה והפסיפס האנושי שלה. בניגוד לאוגוסטוס, לא ייחס קונסטנטינוס את ניצחונו לאליה המסורתיים של רומא: בעקבות התגלות אלוהית, שאירעה על פי דיווחו ערב הקרב המכריע על הגשר המולווי (312), קיבל עליו את הנצרות והפך בהדרגה את הדת שמאמיניה נרדפו, עונו והושלכו בידי קודמיו טרף לאריות בזירה - לדת המועדפת באימפריה כולה.

קונסטנטינוס לא רק התכחש לאותם אלים שבזכותם התעצמה רומא, אלא גם שם קץ לבכורה הפוליטית של רומא-העיר כמרכזה הבלעדי של האימפריה והעביר את מרכז הכובד למזרח. שם, בפתחו של הים השחור, בנה בירה חדשה ומפוארת שנשאה את שמו. את סלידתו מרומא ומן הערכים שסימלה ביטא בסירובו הנחרץ (שפגע קשות בסנאט ובתושביה של רומא) לקיים תהלוכת ניצחון במתכונת המקובלת ולעלות למקדשו של יופיטר הקפיטוליני (326). הוא עזב את רומא ולא שב אליה עד יום מותו. בבירתו החדשה, קונסטנטינופוליס, שנחנכה במאי 330, נפתח עידן חדש שבמרוצתו הפכה האימפריה לממלכה נוצרית, וכוננה תרבות ייחודית אשר סללה את הדרך לצמיחתם של ביזנטיון ושל עולם ימי-הביניים.

ספרות המחקר העוסקת בשנים המפרידות בין אוגוסטוס לקונסטנטינוס רבה ומגוונת. במבוא לספרו מצהיר עמית על החלטתו שלא לתרגם, לעבד או לסכם מחקרים מודרניים (הוא מתייחס אליהם כמובן בגוף הטקסט ועם חלקם אף מתווכח). תחת זאת בחר לכתוב את ספרו על סמך קריאה מחודשת וביקורתית של המקורות הראשוניים. זוהי מלאכה ארוכה ומפרכת הדורשת ידע רב, דייקנות ולא מעט סבלנות, ורק למדנותו של עמית ושליטתו השלמה ביוונית וברומית הן שאיפשרו לו לזרות אור על אופיים ומגבלותיהם של המקורות העתיקים, להעביר לשפה מובנת וקולחת מושגים זרים ומורכבים ולהבהיר את פשרם של מוסדות אזרחיים וצבאיים.

כל היסטוריון המנסה לשחזר את תולדות העולם הקלאסי יודע שאך יד המקרה אחראית להיקפן ולטיבן של העדויות ששרדו. למרבה המזל, התקופה הנדונה משופעת יחסית במקורות ובעיקר בכתובים (אף על פי שאלה ששרדו מעטים יחסית לכמות היצירות שעל קיומן אנו יודעים, ובנוסף, הם אינם מחולקים בדרך כלל שווה בשווה בין התקופות, לעתים אינם מהימנים ובמקרים רבים אף אינם בני-הזמן). לצד היסטוריות וביוגרפיות, ספרות ושירה ברומית וביוונית, מזומנות לחוקרים עדויותיהם של הקיסרים עצמם (דו"ח עלילותיו של אוגוסטוס או הגיגיו הפילוסופיים של מרקוס אורליוס), וכן ספרות משפטית ענפה ומחקרים גיאוגרפיים, טכניים ומדעיים. אל אלה מיתוספים דיווחים יוצאי דופן וייחודיים מפי נציגה של אומה מובסת (חיבוריו של יוסף בן מתתיהו) וכתביהם של סופרים נוצריים קדומים, שאמינות דבריהם בכל הקשור לקיסרים הפגאנים אמנם מפוקפקת, אך הם זורים אור על שכבות באוכלוסיית האימפריה שהיוצרים השונים, שבאו מקרב האליטות החברתיות והפוליטיות, לא התייחסו אליהן. בצד כל אלה מצויים בידינו כתובות, מטבעות, פפירוסים וממצאים ארכיאולוגיים מגוונים הפזורים בתחומי שלטונה של האימפריה לשעבר. אל ההתמודדות עם שפע העדויות מצטרפת המטלה הלא פשוטה של סקירת זירות גיאוגרפיות רבות, ניתוח תהליכים היסטוריים מורכבים וכן שינויים כלכליים, חברתיים ודמוגרפיים, וכמובן - תיאור קורותיהם של קיסרים רבים.

צדק עמית כשבחר לייחד מקום נכבד בספרו לאוגוסטוס ולמאפיינים המיוחדים של משטרו, שסוכמו בידי הקיסר הראשון עצמו בדו"ח עלילותיו (פרק 34): "כאשר בהסכמת כולם החזקתי בכל הסמכויות, העברתי את הרפובליקה מידי לרשותם של הסנאט והעם הרומי... לאחר הזמן ההוא עליתי על כולם בכוח השפעתי (אוקטוריטאס) אף על פי שלא היתה בידי סמכות גדולה מזו של אלה שהיו שותפי באותן המשרות". אוגוסטוס אכן נמנע מליטול לעצמו סמכויות מיוחדות, אך זכה לשורה של תארים שייחדו את מעמדו לעומת שאר האזרחים. הבולט בהם היה "פרינקפס", שריד קלוש לתואר רפובליקאי נטול סמכויות אך רב יוקרה, שממנו נגזר גם שמו של המשטר שכונן: "פרינקיפאט". אף שלא נמנה עם תאריו הרשמיים, התואר פרינקפס, שבו התהדרו כל הקיסרים הבאים אחריו עד דיוקלטיאנוס, היה חביב עליו במיוחד משום שהציב אותו כ"ראשון האזרחים" וטישטש את האלמנטים המונרכיים שאיפיינו את המשטר החדש.

עמית מיטיב לתאר את הולדתו של העיקרון הדינסטי, המשמש מפתח להבנת האופן שבו הועבר השלטון ברומא הקיסרית. אוגוסטוס ביקש להבטיח שהמשטר שעיצב, ואשר נשען במידה רבה על תכונותיו האישיות ועל יוקרתו, לא יתמוטט לאחר מותו. הוא קיווה לעשות כן באמצעות מינוי יורש מקרב צאצאיו הישירים, אך כמי שהצהיר על נאמנות לרפובליקה, לא יכול היה להכריז בגלוי על שאיפתו לייסד שושלת אף על פי שהוא עצמו ניצל עד תום את עובדת היותו בנו (המאומץ) של יוליוס האלוהי. לפיכך רמז בעקיפין על רצונו בכך שאימץ את שני נכדיו, בניה של בתו היחידה. אלא שהגורל האכזר, כפי שציין בכאב בדו"ח עלילותיו, גזל אותם מידיו בעודם צעירים, ולא נותר לו אלא לייעד לשלטון את טיבריוס, בנה של אשתו ליוויה מנישואיה הראשונים. הוא אימץ אותו לבן, השיא לו את בתו והעביר אליו בהדרגה את כל סמכויותיו. דרך הורשה זו, כמו תקדימים רבים אחרים שקבע אוגוסטוס, הפכה מאוחר יותר מודל לחיקוי על ידי קיסרים חשוכי בנים.

עם מותו של אוגוסטוס, בשנת 14, עבר השלטון לידיו של טיבריוס ללא תקלות. ההכרה כי יש הכרח בשלטון יחיד היתה נחלת הכל ורק בודדים עירערו על חוקיותו. רבים דיברו בשבחה של הרפובליקה, אך איש לא הציע להשיב אותה על כנה. לא בכדי פתח טאקיטוס את ספרי השנים שלו דווקא בנקודת זמן זו, כאשר לא היה עוד ספק שהשינוי שחולל אוגוסטוס הפך לעניין של קבע, שהרי, כפי שטאקיטוס עצמו היטב לנסח: "מי מקרב הנותרים זכר עוד את הרפובליקה?"

אלא שבעיקרון הדינסטי, חשוב ככל שהיה, לא היה די. טאקיטוס הוא גם מי שניסח את סוד אחיזתם של הקיסרים בשלטון (arcana imperii): טיפוח תמיכתו של הצבא; ועמית ממחיש כיצד התבסס הדבר כבר בימיהם של הקיסרים היוליו-קלאודיים. החיילים נטו לשמור אמונים למשפחה הקיסרית, ולא לחינם הכריז ספטימיוס סוורוס (211-193) שמוצאו היה מצפון אפריקה, כי הוא צאצאו של הקיסר נרווה (98-96) שבא מספרד ואף הפליג וטען כי הוא בנו המאומץ של מרקוס אורליוס (180-161). כל עוד היה השלטון המרכזי חזק, תמכו החיילים בדרך כלל בקיסר, שכהונתו כמפקד עליון היתה גורם שאיחד את הצבאות המפוזרים בפרובינקיות. ואולם, כל אימת שמעמדו של הקיסר נחלש ומרותו התערערה, העדיפו הצבאות השונים להעלות לשלטון את מי ששילם להם תמורתו או ייצג מדיניות שהיתה לפי רוחם.

עמית מתאר את החרפתה של הבעיה לאחר שלטונם של הקיסרים הפלאווים והאנטונינים. הללו לא מילאו אחר צוואתו של אוגוסטוס שלא להרחיב את גבולות האימפריה, והגדילו את תחום שלטונה של רומא במערב ובמזרח תוך כדי תגבור ניכר של הכוחות הלוחמים. דבר זה לא היה רק נטל אדיר על קופת המדינה, אלא גרם גם פיצול ופילוג. עם התרופפותו של השלטון המרכזי במאה השלישית העדיפו הצבאות הפרובינקיאליים, שחנו במקומות שבהם ארבה להם סכנה, להכתיר כל מי שגילה סמכות ונראה שיכול להנהיגם. כך צצו לעתים מזומנות כמה טוענים לכתר בעת ובעונה אחת.

האימפריה הרומית הגיעה לשיאה במאה השנייה, בימיהם של הקיסרים המכונים "נאורים" על שום שדאגו לשלום האימפריה ולרווחת תושביה. ההיסטוריון האנגלי הדגול אדוארד גיבון, שהפליג בשבחיה של תקופה זו, שבה נהנו הכל מן ה"פאקס רומאנה", סבר כי מעולם לא חי המין האנושי באושר ובשגשוג גדולים יותר. אך בעיותיה הבוערות של האימפריה, שטואטאו מתחת לפני השטח והושקטו בעיקר בשל אישיותם המתונה של אותם קיסרים, שבו וצצו מיד לאחר רצח קומודוס (192), בנו של מרקוס אורליוס, המתואר במקורות כעריץ צמא דם.

את קומודוס ירשו הקיסרים הסוורים שאחזו בשלטון בשנים 235-193 והחמירו את מצבה של האימפריה כשיצאו לכיבושים מעבר לנהר פרת. עם נפילתם, נפתח עידן המכונה "משבר המאה השלישית", שנמשך כ-50 שנה ואשר במהלכן צצו עשרות טוענים לכתר, וברומא שלטו 24 קיסרים. רבים מהם עלו לשלטון לאחר שקודמיהם נרצחו בידי חייליהם או בהפיכה. מאבקי הירושה שהתנהלו בין הצבאות הפרובינקיאלים וחילופי השלטון התכופים הקשו על בלימת פלישות הברברים במערב ועל ההתמודדות עם פרס הססנית שהתעצמה במזרח. אל האסונות הצבאיים הצטרפו גם אינפלציה דוהרת, ירידה בילודה ותופעות נוספות, שעם כולן מצליח עמית להתמודד בצורה מרשימה, תוך כדי שהוא משליט סדר בסבך הפרטים וזירות ההתרחשות.

בשנת 284 עלה דיוקלטיאנוס לשלטון והנהיג רפורמות צבאיות, כלכליות ואדמיניסטרטיוויות (כולל חלוקה בין מזרח האימפריה למערבה, שבוטלה בידי קונסטנטינוס) מרחיקות לכת ששמו קץ לשנות המשבר הארוכות. הגבולות יוצבו, המינהל הושתת על בסיס חדש, השלטון האזרחי הופרד מן הפיקוד הצבאי ונפתח עידן שבו ייצג התואר החדש של הקיסר (דומינוס) את האמת שמאחורי השלטון ואשר הוסתרה על-ידי האופימיזמים האוגוסטאיים, כפי שמיטיב לסכם זאת עמית (עמ' 814): "...היה זה דיוקלטיאנוס שנתן לאבסולוטיזם של הקיסרים את הצורה הרשמית על-ידי סממנים חיצוניים... בצדק אפשר לומר שעם דיוקלטיאנוס מתחילה רשמית תקופת הדומינט בהיסטוריה הרומית".

לצד סקירת תולדותיהם של השליטים, עומד עמית בפרקים נפרדים על התפתחויות חשובות כמו עליית משקלן של הפרובינקיות לעומת רומא ואיטליה (שבאה לכלל ביטוי במוצאם של הקיסרים), החלת האזרחות הרומית על כל תושבי האימפריה (תהליך הדרגתי שהגיע לסיומו ב-212), תנופת העיור, הרומניזציה, הנצרות ועוד. לא נפקד גם מקומן של התרבות, האמנות, ומעמדן של הנשים בחצר הקיסרית. גם "הבעיה היהודית" זוכה לדיון מקיף, המתנהל מטבע הדברים מזווית הראייה של הכובש ושל המדיניות האימפריאלית. על נושאים אלה ורבים אחרים שמקיף ספר רחב יריעה זה ניתן להתחקות באמצעות שלושה מפתחות מפורטים וברורים המתייחסים לעניינים, שמות ומקומות.

פרופ' עמית ראוי לכל שבח על שקיבל על עצמו לכתוב יצירה זו שמסיבות שונות לא נתחברה, על פי התוכנית, יחד עם קודמותיה. בכך, כאמור, הושלמה הסדרה ולציבור הסטודנטים, המרצים, החוקרים ושוחרי הידע מזומן לראשונה בעברית קורפוס מלא ומעמיק המקיף את תולדות העולם הקלאסי.

ד"ר רחל פייג-וישניא מלמדת היסטוריה רומית עתיקה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו