בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנשק הסודי של יחידה 731: חולדות נגועות בדבר

סין / קבוצת איכרים תובעת את יפאן על ניסויים בנשק ביולוגי במלחמת העולם השנייה

תגובות

המסעות הארוכים ביותר יכולים להתחיל בהתגלות פתאומית. זה מה שקרה לוואנג שואן לפני שבע שנים, בבוקר אוגוסט שטוף שמש. היא רבצה על המחצלת בביתה בהימז'י שביפאן ועיינה ב"Japan Times". עיניה נתקלו בידיעה קצרה בעיתון, שסיפרה על איכרים סינים זקנים שתיכננו לתבוע את יפאן על שימוש בדבר כנשק במלחמת העולם השנייה. בידיעה נאמר שהאיכרים מתגוררים בכפר בשם ייוו, שבחופה המזרחי של סין. בית אבותיה של ואנג נמצא באותו כפר, שאותו עזבה שנים קודם לכן בתקווה לבנות חיים חדשים ביפאן.

"כשקראתי את הידיעה, דברים בחיי קיבלו הקשר היסטורי", אמרה ואנג. "הבנתי למה באתי ליפאן ומה עלי לעשות בתור סינית". באותו יום היא נדרה לנער את יפאן, סין וארצות הברית מהשכחה הגדולה שבה כיסו את הלוחמה הביולוגית שניהלה יפאן. ואנג אספה 180 קורבנות סינים ותבעה את יפאן לדין, בטענה כי צבאה הפיץ בסין דבר ומחלות אחרות במלחמת העולם השנייה. ואנג וחברי קבוצתה אמרו כי 300 אלף בני אדם נהרגו עקב שימוש בנשק ביולוגי, אף שאין נתונים רשמיים בעניין זה.

בסוף אוגוסט השנה, לאחר חמש שנים בבתי המשפט, זכו התובעים בניצחון חלקי. השופט קוהי איוואטה מבית המשפט המחוזי של טוקיו פסק שיחידה יפאנית ידועה לשמצה, יחידה 731, "השתמשה בנשק בקטריולוגי בהוראת מטה הצבא הקיסרי היפאני". עם זאת, השופט דחה את בקשת הפיצויים וקבע כי התובעים אינם זכאים לדרוש כסף מיפאן במסגרת החוק הבינלאומי. הפסיקה אילצה את ואנג ואת קבוצתה להגיש ערעור, שעלותו גבוהה וסיכוייו זעומים.

ממשלת יפאן עדיין מכחישה כי צבאה השתמש אי פעם בנשק ביולוגי. סין, החושדת א-פריורי בתנועות חברתיות באשר הן, מנעה מהתובעים להתארגן באופן פורמלי או לקבל תרומות. ארצות הברית, שאינה רוצה לקומם נגדה את בעלת בריתה האיתנה ביותר באזור, מעדיפה להתמקד באיום הפוטנציאלי של נשק ביולוגי כיום יותר מאשר בחורבן שהוא חולל לפני 60 שנים.

אפילו קבוצת המתלוננים שהקימה ואנג, המונה ברובה איכרים זקנים ממזרח סין וממרכזה, נמצאת על סף התפרקות. חברי הקבוצה אינם מאמינים כי ייעשה צדק בימי חייהם. "אנחנו נלחמים ביפאן, בסין ובארצות הברית בעת ובעונה אחת", אמרה ואנג בעת נסיעה באזורים כפריים של סין, במאמץ לגייס תובעים. "אנו זקוקים לזמן אין-סופי כדי לעשות זאת, אבל הזמן אוזל".

כואב ככל שיהיה, המאבק כבר איחה את הקצוות הפרומים של חייה. ואנג, שנולדה ב-1952, גדלה בנוחות וברווחה יחסיים. אביה היה שופט בבית המשפט הפלילי של שנחאי. הוא אימץ את המשטר הקומוניסטי החדש, אבל בסוף שנות החמישים הוגדרו בני משפחתה "אנשי ימין" ונפלו קורבן לרדיפות. במהפכת התרבות, שהחלה ב-1966 ונמשכה רשמית עד 1975, ואנג "נשלחה למטה", על פי המינוח הרשמי של התקופה: היא הצטוותה לעבור מהעיר לכפר ולעבוד כאיכרה. כשהיתה בגיל שבו תושבי ארצות הברית לומדים בקולג', עסקה באיסוף אורז בכפר קטנטן בשם צ'ונגשן, סמוך מאוד לייוו, שם חיה עם בני משפחת אביה.

היא פיתחה קשרים עמוקים עם התושבים, אחרי ששמעה מהם סיפורים על מעשי הזוועה שביצעו "השדים היפאנים" במלחמה. דוד שמעולם לא הכירה, ואנג האיבאו, היה קורבן של מה שכונה בפי האיכרים "מחלת החולדות", כלומר דבר. המחלה פגעה קודם בחולדות ואחר כך בבני אדם.

לאחר מותו של מאו טסה טונג, ב-1976, חלמה ואנג לצאת מסין. היא ביקשה לנסוע לארצות הברית. בעלה, כוכב כדורעף, קיבל את האשרה הנחשקת, אבל לא לארצות הברית, אלא ליפאן. תחילה היתה ואנג מסויגת, אבל לבסוף הסכימה. היא למדה לדבר יפאנית שוטפת וקיוותה לשגשג במה שהיה אז מרכז הנס הכלכלי האסיאתי.

במהרה החלה לחוש שהאווירה סביבה מדכאת וחונקת. אם לא גרבה גרביים, נשים יפאניות נעצו בה עיניים. בבחינה לקבלת רשיון נהיגה ניסה הבוחן לפתות אותה ללכת אתו למלון. היא גילתה שהמורים האירופים בבית הספר לשפות שבו לימדה קיבלו שכר גבוה יותר ממנה. כאשר ביקשה העלאת שכר השיב לה הבוס: "את כבר יקרה מדי בשביל סינית".

ב-1995 נתקלה במאמר ב"Japan Times", שסיפק אישור למה שחשה באופן אינסטינקטיווי: "יפאן השתנתה רק בצורת שטחית מאז המלחמה. על פני השטח היא נראתה מדינה ענווה וצנועה, אך היא עדיין התייחסה לסינים כאל נחותים. לו החברה היפאנית היתה פתוחה יותר לנשים סיניות, אולי מעולם לא הייתי נעשית מעורבת בנושא", אמרה. "אבל אותו מקום שהיה חסר משמעות בשבילי הפך לפתע למובן".

ואנג עדיין חיה בטוקיו, אבל היא מחלקת את זמנה בין בתי משפט ביפאן לדרכים המאובקות בסין, מגייסת כספים, עורכת מחקרים ואוספת עדים. אף שאינה מתגוררת בייוו, היכרותה עם הכפר טובה דיה כדי שתוכל לשמש מורת דרך בכפר. היא מראה למבקרים את ביתן הטרגדיה, שבו רשומים שמותיהם של 1,500 קורבנות דבר. שם המשפחה של רובם הוא ואנג. היא מתארת כיצד יחידה 731 פיזרה חולדות נגועות בדבר ממטוסים וכיצד פילסה המחלה את דרכה בכפר במשך חודשים; בשלב מסוים ב-1942 מתו ממנה 20 תושבים מדי יום. היא מובילה מבקרים אל מקדש בודהיסטי עשוי לבנים אפורות ובעל רצפות בטון חשופות, שבו לדבריה ביצעו היפאנים ניתוחים לאחר המוות כדי לבדוק את השפעת הניסויים שלהם.

והיא נאבקת, לפעמים לבדה, על המשך דרכה. ערב אחד, באסיפה קהילתית, תקפו אותה חברים בקבוצת התובעים על העדר תוצאות מוחשיות. ואנג, אמר אחד מהם, נושאת יותר מדי על כתפיה. כמה אחרים אמרו כי בסופו של דבר, הממשלה בבייג'ין היא שצריכה ללחוץ על טוקיו בשמם.

ואנג הסבירה שהערעור בבית המשפט הוא עדיין מקור התקווה העיקרי שלהם. אין סיכוי רב שבייג'ין, המונעת על ידי אינטרסים מסחריים, תתחיל לשתף אתם פעולה. אין פתרון מהיר לבעיה, אמרה. "אם נחכה לממשלות, אנחנו נמות והאמת לעולם לא תצא לאור".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו