בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סביב הבלתי מובן, הלא-נתפס, הגדול מבינתנו

סחור סחור שיחות עם לוחמים מגטו ורשה

תגובות

אנקה גרופינ'סקה. תירגמו מפולנית: יונת ואלכסנדר סנד. הוצאת הקיבוץ המאוחד ומפה, 295 עמ', 78 שקלים

סחור סחור נסחפים הקוראים במעגלי ספר השיחות הזה, מעגלים מעגלים הולכים ומתעצמים, חוזרים על ואל עצמם, נסגרים ושוב נפתחים, יורדים לפרטים ונוסקים להרהורים פילוסופיים, זוכרים-לא-זוכרים מבעד לשנים, תוקפים, מבקרים, מתגעגעים, כואבים, מחייכים, מספרים במשפט אחד על עולם ומלואו.סחור סחור מוליכה אנקה גרופינ'סקה, סופרת פולנייה צעירה, את היהודים המזדקנים, שרידי הארגון הלוחם בגטו ורשה, אל זיכרונותיהם, אל נעוריהם הסגורים בחומות, אל תעלות הביוב, אל הגטו הבוער, מפגישה אותם שוב עם החברים שנהרגו סביבם, עם המראות שלא הרפו מעולם.

סחור סחור היא מנסה לדלות עוד פרט ועוד פיסת מידע, עוד שם ועוד כתובת, מספר בית וסוג של נשק, מלקטת מבעד לערפל הזמן חתיכות פסיפס זעירות, שירכיבו את התמונה הגדולה של המאורע המקומי, שהיה למיתוס הרואי כלל-עולמי. והם, המספרים היושבים מולה, מתארים אותו בשפה רזה, כחושה, במשפטים קצרים, כמעט ללא שמות תואר, ודומה שאפילו ללא התרגשות. איש-אשה בסגנונו/ה, ביכולת ההיזכרות שלו/ה, וכולם כאחד ממעיטים בערך עצמם, מנערים את ההילה, מקטינים את האגדה, מחזירים את המרד לממדיו האנושיים.

סחור סחור יכולים הקוראים לבחור אם הם קוראים את הספר כמסמך היסטורי, המספק פרטי פרטים ושמות של לוחמים שהשתתפו במרד, ידיעות על כמות הנשק, דרכי השגתו, על תאריכי ההתארגנות, היחסים בין חברי הארגון, קבלת ההחלטות, מה קדם למה וכיצד המשיכו את החיים אחר כך. הקוראים החקרנים יוכלו להצליב את המידע המובא במקוטע ובמפוזר, עם מה שידוע להם מספרים קודמים, מזיכרונותיהם הכתובים של חלק מהמרואיינים עצמם, ממחקרים אקדמיים והערות המפורטות בסוף הספר.

או שיבחרו לקרוא את הספר כתעודה אנושית מרגשת, כהצצה נדירה אל נבכי נפש האדם, כסיפור על הטבע האנושי על הרוע והרוך שבו, על אמהות שחנקו את ילדיהן כי סברו שיש להן סיכוי טוב יותר להינצל בלעדיהם, ועל אחרות שדחפו אותם מן הרכבת בתקווה קלושה שיישארו בחיים. על ידידות בצל האימה, על קטנוניות פוליטית מול המוות, על אובדן האלוהים, "אז אלוהים לא היה כאן... באותם ימים הוא לבטח כיסה את פניו, אפילו אם היה... ונבהל!" (עמ' 148).

או שמא כיומן מסע, מסעה של אשה צעירה, לא-יהודייה, המחפשת סימני דרך אל העבר היהודי בפולין שהוא גם חלק ממנה, מתרבותה, מהמורשת הפולנית, מהסיפור שגדלה עליו במעומעם, שואלת ושואלת ואיננה מרפה, שאלות שלא תמיד יש עליהן תשובות מניחות את הדעת, ולפעמים אין תשובות בכלל. אנקה, צעירה שיש לה כבר עבר ישראלי, עוסקת באובססיוויות בשואה ובמרד גטו ורשה ולא נחה לרגע. זה עתה הוציאה לאור שני ספרי אלבום בפולנית. האחד, כדי שהתיירים הבאים לוורשה יראו כיצד העיר נראתה אז, שהרי היום כבר אין סימן לגטו ולחורבן.

השני - תוצאה של מקרה מופלא - מעטפה ישנה עטופת קורי עכביש שמצאה אנקה במקרה באחד הארכיונים הפולנים, והתברר שהגיעה לשם ממינכן בשנות השישים משולח בלתי מזוהה. המעטפה הכילה תשלילי תמונות שצולמו בידי אלמוני, אולי חייל נאצי, של חיי היומיום ה"נורמליים" של ורשה בשנים 1943 ו-1944. נשים לבושות בשמלות קיץ קלילות ונעולות סנדלי עקב, תגרנים בשוק, ילדה עם בובות, חנות ספרים, נערה פוסעת לבית הספר וצוענים! אין יהודים. ורשה נקייה מיהודים. היא נקייה גם מחיילים ומגרמנים. פה ושם צל עמום של בית חרב או צללית לבושת מדים לא ברורים, אך הכל נקי, מסודר, מאופק, כאילו אין מלחמה בעולם וכאילו אין חומות וגטו ואנשים נצורים מעבר לפינה ורכבות מוות ואסון גדול.

אנקה שלחה שליחים אל רחובות העיר בניסיון לאתר את המקומות המצולמים. והפרי - אלבום מרהיב באבסורדיותו, שנמכר בארץ בחנות הספרים הפולניים היחידה ברחוב אלנבי בתל אביב, וכבר נמכר ונחטף בוורשה שבה גואה גל של התעניינות בשואה, במלחמה, בקורות יהודי פולין בקרב חוקרים צעירים, תלמידים, סטודנטים, קוראי ספרים וסתם עמך. וגרופינ'סקה ממשיכה ללא לאות. בעודה מציינת הוצאה לאור של שלושה ספרים במקביל היא כבר עוסקת בשקדנות בכתיבת ספר רביעי, שיכיל את שמותיהם ופרטיהם המלאים הידועים של 247 חברי הארגון הלוחם בגטו ורשה. ריכוז ראשון מסוגו, אף הוא מבוסס על רשימה של אנשי הארגון שנהרגו בגטו, שאותה מצאה במקרה בארכיון בלונדון (ראה ראיון עם גרופינ'סקה, מוסף "הארץ", 4.10), "בית קברות של אותיות, מלים ותמונות" היא אומרת. או שמא תהיה זאת יד זיכרון צנועה יותר מאנדרטאות הענק בארץ ובפולין, המעצימות את הלוחמים לממדים מיתיים.

סחור סחור אפשר לקרוא את הספר, מהסוף להתחלה ומהאמצע לסוף, להסתחרר, לתהות, לא להאמין, לא להבין. לא להבין איך אנשים פשוטים אלה, בעלי רקע משפחתי רגיל, שום דבר יוצא דופן, שום סימן שהכין אותם לבאות, איך אנשים כאלה, עשרה מתוך מיליונים רבים, שנקלעו לתוך תופת מטורפת וחסרת פשר ואיבדו את כל שהיה להם הרימו ראש, התגרו בגורלם ושרדו. ואיך - כעבור ארבעה עשורים ויותר - הם חוזרים לימים שבין ינואר לאפריל 43' ואומרים: "הנה אני קיימת!" או "אני יודע מה שאני יודע וזוכר מה שאני זוכר", "אני מספרת כך, באופן שטחי, כי אני לא זוכרת", ו"כך באמת - בשנת 1942 יצאתי מן הבית ולעולם לא שבתי אליו".

סחור סחור מספק גם במה ביקורתית שקטה, בלתי מתלהמת, שאינה משתמשת במלים גבוהות, נגד המיתולוגיזציה של המרד וגבורת הלוחמים. במיוחד חוזר על כך קאז'יק, שמחה ראטייזר-רותם: "איזו גבורה? על מה את מדברת? מה, אנחנו ניצחנו? האם יכולתי להגן על הורי בגטו? האם בכלל יכולתי להגן על מישהו? עוד ניצחון אחד כזה ואף יהודי לא יישאר בחיים..." (עמ' 172) ובהמשך הוא שואל את עצמו, יותר מאשר את המראיינת: "איזו זכות היתה לנו להחליט בשמם של אחרים? כיצד חבורה קטנה של צעירים נטלה לעצמה זכות מוסרית לפתוח במרד, החלטה שפירושה היה חיסול הגטו ומותם של רבים, שאלמלא כן אולי היו נשארים בחיים? (עמ' 191).

ניכר בו בקאז'יק שהמחשבה אינה מרפה ממנו עד היום, ושהוא יודע, כפי שיודעים גם מאזיניו, שאין לה תשובה חד-משמעית. כך גם לגבי דילמת ההתאבדות. האם נכון היה להתאבד? האם צריך היה לחפש דרך לצאת מן הבונקר? ואולי היה סיכוי למישהו להינצל? הרופאה עדינה בלאדי-שוויגיר מניחה את ההחלטה בידי כל אחד: לכל אדם זכות לפסוק על חייו שלו, להחליט לאבד עצמו לדעת או לבקש מרופאיו שלא יאריכו מכנית את סבלו כשהוא מרגיש שאין עוד סיכוי. גם לצ'רניאקוב, ראש היודנראט, היתה זכות להתאבד, היא אומרת, הוא עשה זאת כאשר התבדתה אשלייתו שבמעשיו הוא עוזר להישרדות. הוא היה אדם הגון (עמ' 159).

ואפשר לקרוא את "סחור סחור" גם כספר שמציג אלטרנטיווה לפיתרון הציוני, המקבל את המשך החיים היהודיים בפולין כדבר לגיטימי. לא רק מארק אדלמן, שמצליח להרגיז במחזוריות קבועה באמירותיו הבוטות נגד מדינת ישראל ובחזיונותיו האפוקליפטיים בדבר גורלה, אלא גם הרופאה עדינה, האומרת ללא התנצלות שאף פעם לא חשבה על הגירה, כי מהגר הוא חצי בן-אדם: "פולין היא ארצי. אני מדברת בפולנית, מרגישה בפולנית, חושבת בפולנית, בלי קשר עם זה שאינני יהודיה מתבוללת אלא יהודיה פולנית" (עמ' 142).

בספרה החדש והנועז של עדית זרטל, "האומה והמוות" (דביר, 2002), היא מנתחת את תהליך "הלאמת המרידות בגטאות וסילוק כל האלמנטים הסותרניים, הלא-ציוניים, מתוכו" (שם, עמ' 56), כולל אדלמן, שלא התאים לתפקיד הגיבור שהקולקטיוויות הישראלית הצעירה היתה זקוקה לו בשנים הראשונות למדינה.

גרופינ'סקה, לא יהודייה ולא ישראלית אך מעורבת עד צוואר, אינה נוקטת עמדה אלא מאזינה ברוב קשב, שואלת שוב ושוב, רושמת, מעירה אך איננה מפרשת. מניחה לקוראים להסתחרר יחד עמה במעגלי הסיפור.

סחור סחור קראתי את הראיונות שוב ושוב, חפרתי בהם, חזרתי אליהם, על חלק מהאמירות התעכבתי ועל חלקן ריפרפתי. שוב אדלמן משמיץ את הבית"רים, חברי ארגון ה-ZZW הנשכח, שלא נותר מהם איש, שהיו בעיניו "גועליים" ו"פאשיסטים", והכינו לעצמם מנהרות לברוח מן הגטו. וקאז'יק, שעבר הלוך ושוב באותה מנהרה שחפרו הללו ברחוב מוראנובסקה, טוען שאינו יודע עליהם הרבה, ואולי יודע ולא רוצה לספר. ואנקה מתעקשת ורוצה לדעת עוד, ושוב לא מקבלת תשובות, וסיפורו של הארגון טרם נכתב במלואו.

סחור סחור נגזר עלינו יהודים, פולנים, גרמנים וכל בני המאה העשרים להסתובב עוד שנים, אולי עוד דורות, סביב הבלתי מובן, הלא-נתפס, הגדול מבינתנו. סחור סחור להתרחק ולשוב במשיכה מגנטית אל אותם ימים, לחפש עוד עדות, לגרד עוד שכבה, לנבור בעוד ארכיון, להעמיק בעוד מסמך, לנצל את השנים האחרונות שבהן מתהלכים בינינו האנשים שהיו "שם", שעדיין יכולים לספר, שעדיין יכולים להיזכר בעוד פרט, בעוד סיפור, להאיר עוד פינה אפלה. ואולי נצליח להבין. ואולי לעולם לא.

Getta Warszawskiego \ Anka Grupinska Ciagle Po Kole, Rozmowy z Zolnierzami שרה אוסצקי-לזר היא היסטוריונית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו