בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביום שלפני גוויעת העולם

מקץ מאה שנה נמצא לו לאליהו מידניק, בדרך נס, המבקר שיגיש לקורא העברי את יצירותיו של הסופר המובהק, ינתח אותן, ימצא את הקשר בין נפתולי הנפש לבין היצירה, יפרש, יבאר, והעיקר: יאהב את היוצר ששנא את חייו ואת יצירותיו, ששמרו על חיות מפתיעה

תגובות

יום קרוש ומקולל, מבחר סיפורים מאת אליהו מידניק, ההדיר וצירף מבוא, הערות ואחרית דבר שמואל אבנרי, הוצאת עמדה, "ביתן" הוצאה לאור, 175 ,2002 עמודים

על קיומו של אליהו מידניק, סופר עברי מחונן ששם קץ לחייו ב-1904 והוא בן 23 בלבד, שמעו מעטים, ואפילו את שם משפחתו אין איש יודע אל-נכון איך מבטאים. בימים אלה ראה אור מבחר מרתק מסיפוריו תחת הכותרת "יום קרוש ומקולל". במבוא לקובץ הסיפורים מתלבט יוזם הקובץ ומהדירו, שמואל אבנרי, באשר לשמו של הסופר הנשכח, ומעיר: "בספרות המחקר ואף בחתימות ידו של הסופר בשולי מכתביו משמשים בערבובייה הצורות 'מיידאניק', 'מיידניק' ו'מידניק'. העדפתי את הצורה 'מידניק', לפי השער המנוקד של קובץ הסיפורים שיצא ב-1908 שבו מופיע שם הסופר במ"ם צרויה" (אבא שלי, הבקי בלשונות הסלאוויות, אמר לי, לעומת זאת, שיש אולי לקרוא את שמו "מידניק", כי מידניק פירושו נחושת). משמע, כבר ב-1908, כארבע שנים לאחר התאבדותו, עם צאת קובץ כתביו בהשתדלותו של ביאליק, שובש שמו, שיבוש שיעמוד כנראה לעולמים ובמקביל לחייו המשובשים ולמותו הטרגי של אליהו מידניק.

תיקון גדול נעשה בימים אלה, לא להגייה הנכונה של שמו, אלא לדבר חשוב עשרת מונים: ליצירתו ולשמו של הסופר המיוחד הזה, עם צאת קובץ סיפוריו בעריכתו רבת ההשראה והאהבה של מנהל ארכיון בית ביאליק, שמואל אבנרי. את מחקרו המקיף על מידניק, המובא כאחרית דבר למבחר הסיפורים, פותח אבנרי בציון נטיית ההתעלמות מיצירתו שהחלה עוד בחייו של הסופר. דברי האירוניה של ברנר על הביקורת בת זמנו מלמדים פרק על מקריותה של "תורת ההתקבלות": "אליהו מידניק המנוח לפני שנים אחדות, אשר קובץ כתביו יצא השתא לאור, ישעיהו ברשדסקי ויהודה שטיינברג, אשר עזבונו בימים אלה - שלושת אלה הלא סופרים הם, סופרים מובהקים, ולעולם לא חדלו מהיות זה משום שלא מצאו לא בחייהם ולא במותם את המבקר אשר ינתח את יצירותיהם, שיעלה את הגיונותיהם, שיפרשם, שיבארם, והעיקר שיאהבם" ("יום קרוש ומקולל", עמ' 131). ובכן, מקץ מאה שנה נמצא לו למידניק, בדרך נס, המבקר שיגיש לקורא העברי את יצירותיו של הסופר המובהק, ינתח אותן, ימצא את הקשר בין נפתולי הנפש לבין היצירה, יפרש, יבאר, והעיקר: יאהב את היוצר ששנא את חייו ואת יצירותיו, ששמרו על חיות מפתיעה.

שבעה סיפורים ב"יום קרוש ומקולל". שם הקובץ נלקח מתיאור הרגשה אפוקליפטית סיוטית של גיבור "חמץ", הסיפור החמישי בקובץ. זלמן ליניצר, גיבור הסיפור או האנטי-גיבור שלו, מחליט מרוב יאוש והתרסה כנגד בורא עולם ובריותיו השבעות והקמצניות, הרואות עולמן בחייהן, לאכול חמץ בפסח. הרגשה אידיוסינקרטית זו של סוף עולם של אדם רעב, בודד ומיואש, המשליך את הרגשתו הקשה על היקום כולו, היא התחושה היסודית המלווה במידה זו או אחרת את כל גיבורי הקובץ, שהיום האחרון בחייהם הוא משיש ונוכח עד אימה, "יום שלפני גוויעת העולם". זהו בעצם לילה המתחפש ליום משונה, שבשמיו תלוי ירח שאינו אלא חמה לקויה (עמ' 87). הקשר הברור שרואה אבנרי בין התאבדותו של הסופר המוכשר לבין גיבוריו המהלכים בעולם נטול אור ותקווה כ"נאשמים ואבלים" הוא קשר חזק ומטריד, והוא שהניע אותו ככל הנראה לתת לקובץ כולו את הכותרת הטעונה והסוגסטיווית "יום קרוש ומקולל".

שלושת הסיפורים האחרונים בקובץ ("חמץ", "חולשה", "ברגע האחרון") הם אוטוביוגרפיים במידה רבה, והנטייה האובדנית המובהקת של הסופר מושלכת על גיבוריו הנקלעים בזה אחר זה לתחושת אין מוצא. אולם ארבעת הסיפורים הראשונים אינם בהכרח כאלה, והסיפור הראשון, "הקבצן העיוור", הוא השלם והמעולה שבהם. היחס המשתנה שחש הקורא כלפי מי שהידרדר לקבצנות מפני שנשרף ביתו וקופח מקור פרנסתו - מרחמים ואהדה לבוז ועוינות - וכן היחס כלפי אשתו, שתחילה מוקיעה את הקבצנות ובהמשך מבקשת להיבנות ממנה, מלמד על מידת המורכבות והחתרנות שסיפור זה אוצר בחובו. מיתוס רווח נוטה להקנות לקבצן הסומא ראייה פנימית או ראייה שהיא מעבר למרחב ולזמן הקונקרטיים: "אין אני עיוור כלל, רק שכל זמן העולם כולו אינו עולה אצלי כהרף עין", אומר הקבצן העיוור ב"מעשה בשבעה קבצנים" של רבי נחמן מברצלב, שבו מומיהם של הקבצנים הם מעלותיהם; "ובין אצבעותיה של אותה היד יושב קבצן סומא ומשורר... בעל החלומות בלבד הוא יודע אימתי ניגון זה מגיע לסופו", נאמר ב"סיפור פשוט" של עגנון, שבו לקבצן הסומא יש איכות חלומית, שירית, חמקמקה ורב-משמעית.

בניגוד לאלה, הקבצן הסומא בסיפורו של מידניק הוא איש בשר ודם, מלמד במקצועו, שעם הזמן נהפך למפלצת. עיוורונו הוא סמל לכפייתיות המטורפת שאחזה בו. כשהחל לקבץ נדבות, מתוך אילוץ כלכלי ומשפחתי, עדיין היה לו צלם אנוש. אבל אט-אט הפך את החיזור על הפתחים מאמצעי לתכלית, והלך ואיבד את חוש הראייה וכושר ההבחנה, תרתי משמע. תוך כדי שקיעה במצולות האובססיה מתנכר הקבצן לבני משפחתו ומנתק את עצמו מעצמו ובשרו. תהליך ההידרדרות הפסיכולוגי, החברתי והגופני שעובר הקבצן, עושה את הסיפור לאמין ולרלוונטי היום יותר מאי-פעם.

גם סיפורים מורכבים פחות מ"הקבצן העיוור" לא נס ליחם. היסוד החתרני, המפתיע והאירוני נמצא בכל אחד ואחד מהם. "משנעשה אדם עשיר הריהו נעשה חזיר", נאמר בסיפור "הקבצן העיוור" (עמ' 18), ואמירה זו יפה גם לסיפור "ר' אייזיק גיחך", שבו נמצא עשיר שממונו חביב עליו מאשתו והוא מסרב להביא לה רופא בעל מוניטין שיצילה ממוות. רווח והצלה בא לה ממקור בלתי צפוי. ילד בן 12 אחראי למין קומדיה של טעויות והתעיות המביאה משום מה להבראתה. למרבה האירוניה, לעשיר "החזיר" מעמד חשוב בקהילה, ותוך כדי השתלשלות עניינים סאטירית חושף מידניק את כניעותם של "כלי הקודש" לעשיר חסר הלב והערכים.

חזירותו של העשיר יפה גם לסיפור "בביתו של הגביר", שבו חייט עני ואציל נפש לווה כסף מחתנו של העשיר כדי לקנות מניה ציונית. אין לו לחייט שעה גדולה מזו שבה הוא מחזיר אחת לשבועיים "לשיעורים" (בתשלומים) את חובו. חותנו של המלווה, גביר עשיר וגס רוח, ש"קונה לו חתנים בשביל בנותיו הכעורות במחיר עשרות אלפים רובל" (עמ' 75), וקורא להרצל "דוקטור רמאי" (עמ' 78), מעז בלשונו הוולגרית להטיל ספק בכך שהציוני התמים ושפל הרוח יחזיר את חובו לחתנו. הפוסל בחזירותו פוסל.

האופי החתרני של סיפורי מידניק בא לידי ביטוי מענג בסיפור "עונג שבת"; הביטוי מתערטל ממובנו המקורי ומקבל מהות אירונית חדשה: קריאת רומנים רומנטיים בשבת המלכה. יחזקאל בן ה-17 מגיע לספרייה ביום שישי לפני כניסת השבת כדי לשאול ספר שבאמצעותו יחזר אחרי שרה, בת הסנדלר העשיר. שאילת ספר עולה בכסף; לכל ספר מושאל יש מחיר נקוב. בכלל, אפשר לאמוד את ערך הכסף בימיו של מידניק על פי סיפוריו, שבהם מרבים המספר וגיבוריו לנקוב במחירם של דברים. איך למשל נדע שהמניה הציונית שקנה החייט העני במחיר עשרה רובל (בסיפור "בביתו של הגביר") אינה עניין של מה בכך? זאת, למשל, בהשוואה לשכר הדירה החודשי, רובל וחצי, שמשלם זלמן ליניצר מהסיפור "חמץ" תמורת "פינתו, זה מעונו" בביתם של יענקל ופרל. בסיפור "עונג שבת" נוקב בן הספרן, משה ליב, נער בן 13 והוא כבר סוחר ממולח, במחיר ההשאלה של ספר דק וקטן בלא כריכה שבחר בעבור יחזקאל העני. חמש קופיקות מחירו של ספר שירי האהבה, שלא תואר לו ולא הדר. יחזקאל נובר בכיס מעילו הקרוע "ומוציא משם לבסוף בעמל מטבע נחושת ומוסרו לידיו של משה ליב" (עמ' 49).

מידניק, שפירוש שמו נחושת, ולא סרברניק (כסף) או זלוטה (זהב), רגיש מאוד לכסף, ולסיפוריו, בין היתר, ממד סוציאלי מרתק. בסיפור "בביתו של הגביר", שבו מעמיד ה"גביר" גס הרוח את החייט הציוני ככלי ריק, מנגח מידניק באמצעות החתן הציוני את "היהודי הכלכלי": "היהודי אינו רואה בכל דבר שהוא אלא 'עסק', ואינו מסוגל להבין כיצד עובדים לשם רעיון בלבד, שלא בשביל התועלת... דרווין ושאר חכמים גדולים אומרים שהאדם הריהו חיה חברתית, אלא שליהודים כבר אבד הרגש החברתי לגמרי, והרי זה, לפי דעתי, מקור דלותנו ושפלותנו" (עמ' 79).

"יום קרוש ומקולל" יצא בסדרת "סופרי מופת עבריים" וזכה בפרס משרד התרבות והמדע לקלאסיקה עברית. הודות לעבודתו הקפדנית והראויה לכל שבח של שמואל אבנרי הוא מכיל את כל הידע שיש לנו על סופר נפלא שנשכח. העברית של מידניק צלולה ובהירה, אבל יש לזכור שזו עברית של לפני מאה שנה. בעזרת אפארט רגיש ומינימליסטי מגשר אבנרי בין לשוננו היום ללשונו של מידניק, השייך לדור שחולל את הפלא של תחיית השפה. נוסף למחקרו של אבנרי, שבו מתחקה העורך אחר חיי הסופר, יצירתו והתקבלותו, מובא בסוף הספר נספח של 13 מכתבים. עשרה מהמכתבים הם של מידניק עצמו לעורכי "השילוח", אחד העם וביאליק, שפרסמו בכתב העת היוקרתי של התקופה שישה מתוך הסיפורים המובאים במבחר. סיפור נוסף שלא פורסם ב"השילוח", אבל הובא ב-1908 במהדורת אודסה של כל כתביו ומובא שוב ב"יום קרוש ומקולל", הוא הסיפור "ברגע האחרון".

זה מסמך נדיר על נסיונות התאבדות מעשיים של גיבור פרנואידי, מפוחד, בליל ירח מקסים: "מקום לנוס אליו מפני הסכנה לא היה תחת השמים הנהדרים, ובליל יפה זה. בליל יפה זה, לאור ירח יקר זה, מהלכים מסביב אנשים חיות טרף... הארץ תחת רגליך ברזל והשמים מעל ראשך נחושה - עמדה לו מחשבה בתוך מוחו כל אותה שעה" (עמ' 121). עם שמי הנחושת מבקש הגיבור נטול השם של "ברגע האחרון", שאינו אלא מידניק עצמו, להתמזג, ולעזוב אחת ולתמיד את ארץ הברזל הקשה והשחורה. הוא אכן עזב, אבל ברגע זה, עם צאת מבחר כתביו, באה לו מעין גאולה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו