בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טעם הלחמנייה העגולה

תגובות

כמה שאהבתי אותך, מאת זכריה סטנקו, תירגם מרומנית יותם ראובני, הוצאת נמרוד, 198 עמודים

הופעתו בתרגום עברי של הרומאן "כמה שאהבתי אותך" מאת זכריה סטנקו הוא מאורע ספרותי חשוב. למרבה הצער, אלה שישמעו את שבחי הרומאן הזה יתקשו למצוא אותו בחנויות הספרים, מפני שיותם ראובני המקדיש את זמנו וחילו לתרגום ולהוצאה לאור של ספרים מן הספרות הקלאסית של רומניה, מתקשה להפיצם. לפיכך, יש להודיע ברבים שזכריה סטנקו (1974-1902) הוא סופר גדול, וספרו זה, הקרוב בתימטיקה שלו לספרו של אלבר כהן, "הספר של אמי", המפורסם ממנו, עולה על ספרו של האחרון מכל בחינה.

"כמה שאהבתי אותך" הוא רקוויאם, יצירה מוסיקלית, שהנושא החוזר שלה, המופיע בווריאציות קלות לאורך הספר, הוא המשפט: "הכפר שלנו אומידה, שבעמק הארוך, הצר והעני של הקאלאמצוי..."

הרקוויאם הזה הוא בראש וראשונה קינה על אם הסופר, השב במותה לכפר מולדתו בעמק הדנובה, כפר נידח ועני, שזכר פולחנות פגאניים עדיין מהדהד בו ותושביו מחזיקים באמונות עתיקות, כמו בציווי להניח כוס מי באר בחדר המת, כדי שכשיבוא מנדודיו יוכל להרוות את צימאונו. הקול העליון במקהלה הזאת הוא קולה של הרכבת העוברת במסילת הברזל הסמוכה לבית הקברות. לעתים קצובות וידועות עוברת הרכבת. מנגינתה קוצבת את הזמן, מביאה את ריח המרחקים והיא עצמה כלי מוות שמקצץ היטב את גופם של המבקשים למות.

משפטי קינה קבועים, כמעט בלתי משתנים, מובילים את הסיפור, סיפור המשפחה המתאספת לרגל המוות, המכרים, המתים, סיפורו של הכפר, וסיפורה של רומניה הכפרית - ארץ נידחת וענייה. משפט אחד, הקול הנמוך ביותר במקהלה, משמיע האב שוב ושוב, כשריקת הקטר, כמשק גלגלי הרכבת: "כמה שאהבתי אותך מריה...", משפט שמעולם לא אמר לאשתו בעודה בחיים. את המשפט השני, העונה לו כהד, משמיעה אחות הסופר אוונגלינה, שכרוב הכפריים מבכרת מכשפה על רופא: "התחלתי להתעוור, זריקוצו..."

את הפזמונים החוזרים הללו מלווה צלצול הפעמונים. שלושה ימים מצלצלים הפעמונים ללא הרף ואינם פוסקים גם ביום הרביעי, כי בינתיים אירע מקרה מוות נוסף בכפר, האפוף ריח של חמניות, ענבים בשלים ואדמה שרופה בשמש, אותה אדמה שאוכלת אחת הדודות למען בריאותה.

ועם צלצול הפעמונים מושמע בקולות שונים, שוב ושוב, המשפט הריק הזה שנאמר בכל פעם שמישהו מרים כוסית, והם מרבים לשתות: "לעילוי נשמתה, לעילוי נשמתה..."

"נפלא לחיות באומידה, בעמק הארוך, הצר והעני של הקאלמאצוי ושיהיה לך מעת לעת כסף לקנות לחמנייה עגולה". ונפלא אולי עוד יותר כשמישהו מת, כי אז אוכלים לחמניות קלועות ושותים צואיקה שלושה ימים רצופים ואפשר לחשוב שמתקיימת חתונה ולא לוויה.

בספרו הנפלא נושא סטנקו קינה לא רק על אמו ולא רק על כל המתים, שאת שמותיהם איש אינו זוכר עוד, אלא על ילדותו ונעוריו: "עכשיו אני כבר לא מסתובב בבית הקברות, כבר לא קוטף פרחים מהקברים של המתים שלנו ומהקברים של מתים אחרים, אני לא הולך עם הפרחים לתחנה למכור אותם בפרוטה, אני כבר לא קונה לי לחמנייה עגולה, שכחתי את טעם הלחמנייה העגולה, איבדתי בדרך את טעם הלחמנייה העגולה, ובדרך הזאת, שאני לא יודע מה יהיה בסופה, איבדתי גם את טעם החיים".

זכריה עזב את הבית כי אמו אמרה שעליו לדעת הכל, והלך כדי ללמוד, "ועכשיו אני שואל את עצמי בת כמה היא היתה ואני מבין שאני לא יודע".

אבל כשאשה אחת אומרת: "בכפר אומרים עליך שקראת הרבה ספרים", והוא מודה, היא אומרת לו: "ותוך שאתה קורא, גילית מה זה החיים ומה זה המוות?" וכשהתשובה שלילית, אומרת לו האשה, המנכשת עשבים למאכל לעז שלה: "אז אם ככה, כל מה שקראת, קראת סתם".

ספרו של זכריה סטנקו שאינו קל לקריאה, מעורר התרגשות ביופיו ובחוכמתו, וגם פורש פנורמה של חבל ארץ בעמק הדנובה אשר ממנו בא. ושם, כמסופר על גב הספר, "היה הבויאר (האדון) קובע מחסום על הפה של בוצרי הענבים כדי שלא יאכלו מהפרי היקר".

ג'ויס בלהט ובהערצה

ג'יימס ג'ויס, מאת עדנה או'בראיין, תירגם יורם ברונובסקי, הוצאת ספריית מעריב, 189 עמודים

"ג'יימס ג'ויס" - ספרה של עדנה או'בראיין (סופרת אירית חשובה שהעזה לכתוב כדרך שנשים סופרות לא העזו לכתוב לפניה, באירלנד, מתוך ראייה ביקורתית חריפה, מבט פמיניסטי ובלא משוא פנים), אינו הספר הראשון בעברית על סופר גאון, פורץ דרך ומחולל שערוריות זה. ב-1990 ראה אור בהוצאת "דביר" ספרו של ג'יימס גבלר דייוויס, "ג'יימס ג'ויס", ומי שקרא אותו או הרחיק לכת וקרא באנגלית את ספרו המונומנטלי של ריצ'רד אלמן, לא ימצא בספר זה חידושים. ואף על פי כן, מי שמתעניין בג'ויס ראוי לו לחזור אליו דרך עיניה של סופרת אירית בעלת סגנון ולהט והזדהות גדולה עם אישיותו ועם גורלו, המר אפשר לומר, של הענק האירי.

כותבות פמיניסטיות יצאו נגד ג'ויס בטענות כי בז לנשים או המעיט מערכן. עדנה או'בריאן מראה כי ההפך הוא הנכון. "למען האמת הוא היה סלחני כלפי נשים הרבה יותר מאשר כלפי גברים, וכשחושבים על נורה, סילוויה ביץ' והארייט ויוואר - שלישייה שנתנה לו השראה, פרסום ופטרונות - היתה לו סיבה טובה לכך".

או'ברייאן מרבה להדגיש את מורכבות אישיותו של ג'ויס, אישיות מרתקת, הפכפכה, נועזת, מגלומאנית, שמעוררת את השאלה, מנין שאב את האמונה הפנימית העמוקה בכוחו, האם מאהבתה האדירה של אמו, או שמא היה זה דבר-מה מובנה ומוטמע באישיותו מלידה. הוא קרא תיגר על החיים וזלל אותם. הוא לא התבייש לבקש נדבות, להילחם למען אמנותו בכל האמצעים שהיו בידו, לשנות את דעותיו, ובעיקר, ככל סופר אמיתי, התייחס אל חייו כאל חומר הגלם שלו, ובשל זיכרונו המופלא דבר לא הלך לאיבוד, הכל הוכנס לתוך המעבדה, כמו רק לשם כך נברא.

בעניין הנשים מציינת או'ברייאן שבכתיבה המוקדמת שלו, בסיפור "אוולין", למשל, היו הנשים "יצורים קורבניים, שעוצבו על פי הנשים שסבבו אותו, האמהות והאחיות שהיו תלויות מבחינה חברתית וכלכלית בגברים שאותם שירתו. תשושות מהבאת ילדים, מגידולם ומרחיצת הגופות, האמינו שהן מבטיחות לעצמן חסד אלוהי בעולם הבא".

אבל בכתיבתו המאוחרת האשה כבר אינה קורבן, אלא אשה שמכירה בתשוקותיה, מפתה וקוסמת; אמנית של עורמה ושל קסם.

עוד מדגישה או'בראיין: "הלשון היא הגיבור והגיבורה, הלשון בזרימה מתמדת, בווירטואוזיות מסנוורת". לא רק ב"יוליסס", אלא כבר ביצירתו המוקדמת, אבל ב"יוליסס" "כל הדעות המקובלות על סיפור, על עלילה, על אפיונים של טיפוסי אנוש, כולן נהפכות על פיהן. בהשוואה לזו, כמעט כל יצירות הסיפורת הן קטנוניות... הדמויות של ג'ויס הן אנושיות באופן מרגש, ודבלין שלו אינה רק רקע לחטאיהן אלא היא עשירה ומוסיקלית כמוהם עצמם. שום סופר אחר לא ברא מחדש עיר בשפעה זוהרת כל כך..." (עמ' 108).

הנה כי כן, זה מה שמביאה או'ברייאן אל סיפור חייו המוכר של ג'ויס, התלהבות והערצה ללא גבול, ובוודאי בצדק. דרך כתיבתה סוחפת את הקורא להזדהות עם הערצתה ולפנות לקרוא שוב לפחות את "דבלינאים", כדי להבין מה היה הדבר בסיפורים הללו שכה הרגיז את האירים עד שהמדפיס פיזר את הסדר, המו"ל סירב להוציא אותם לאור ועורך הדין שג'ויס שכר כדי לסייע לו בהוצאתם סירב להילחם למענו. לקורא זר קשה כיום להבין זאת. הוא יתענג על קריאתם של סיפורים מופלאים שתורגמו לעברית ביד האמן של אברהם יבין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו