בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונות קצרות ממלחמת שולל

מביירות לג'נין מלחמת לבנון 2002-1982

תגובות

עירית גל ואילנה המרמן. סדרת תעורה, הוצאת עם עובד, 155 עמ', 64 שקלים

זהו ספר צנוע בממדיו ובתבניתו, אלא שמאחורי החזות התמימה מסתתר מסמך מטלטל, עוכר שלווה ובראש ובראשונה מאלף. עד כדי כך מאלף, שלמרות תכניו החתרניים - ואולי דווקא בגללם - לו אני חבר בוועדת פרס יצחק שדה לספרות צבאית, הייתי מכתיר אותו כזוכה.

מצד שני, לא זה הספר שמומלץ לקחת למיטה, לסוף היום. "מביירות לג'נין", סיפור התפכחותו של דור שיצא לקרב בתרועה גדולה וחזר ממנו במקרה הטוב תוהה ומבולבל, ראוי לשעת אחר הצהריים כדי לשקוע בו.

לעירית גל ולאילנה המרמן יש תזה שהן מבקשות לקדם: חוט ישיר קושר בין אז לעכשיו, מאום לא השתנה. מכאן שם הספר ופשר כותרת המשנה שלו, ומכאן גם הצילום שעל הכריכה ובמרכזו - מוקף חיילים - אריאל שרון, פעם שר ביטחון, היום ראש ממשלה. אלא שהתזה הזאת היא בגדר המלצה בלבד. גם בלי שהקורא יאמץ את הקו המנחה את החתומות על הספר, את ההיבט האקטואלי שבדבר, מובטח לו שימצא עצמו מרותק.

"מביירות לג'נין" מושתת על 14 עדויות של לוחמים, חי"רניקים, טנקיסטים, תותחנים וטייסים, בסדיר ובמילואים, מסמל ועד סא"ל, שכל אחת מהן לבדה היא סיבה טובה להתעכב על הספר. תסריטאי ובמאי מיומנים, חולפת לפתע מחשבה, היו מחברים בין המונולוגים, שוזרים אותם בנוסח "תמונות קצרות" של רוברט אלטמן והופכים אותן לקולנוע עלילתי סוחף.

שם, מקצוע צבאי, דרגה, שנת לידה ומקום לידה, מקום מגורים, מספר ילדים ותחום העיסוק - זה המעט שנמסר לקוראים על הדמויות המספרות. לא מי המספר, אלא מה יש לו לומר.

זה גם לא שיח לוחמים, שהרי כאן, בהבדל משם, איש איש לנפשו, מה עוד שהעדויות נגבו אחרי שני עשורים ולא סמוך להתרחשות. על פניו יש אמנם בפערי הזמן משום מכשלה, אבל לשבחו של החומר יש לומר שברוב התיאורים נשמרת האותנטיות, והמערכה - כמו עכשיו היא מתרחשת במלוא עוזה.

זה לא ספר על קברניטי המלחמה ולא על כוחות ומשימות או מהלכים. הערך המוסף של "מביירות לג'נין" הוא ביכולת שלו לגעת בפרט, בלוחם מן השורה. הוא רוצה לדעת מה עבר עליו, הוא מתעניין בשעות הקשות אך לא מתעלם מהמעמדים היפים. הוא בודק את התחושות, את המכניקה של הגבורה כמו של הפחד, את ההשפעות שאחרי.

אף שהעורכות שוללות את צדקת המלחמה ההיא, הן אמפתיות לבחורים שהשתתפו בה אפילו אם ששו אלי קרב. גם לאלה מביניהם, לא רבים, שבמרוצת השנים לא שינו דעתם וכאז כן עתה הם מתומכיה.

לא חסרות סיבות להיצמד לספר, אך אם להצביע על סיבה אחת שרק בשלה כדאי לא להרפות ממנו הרי זה וידויו המצמרר של עפר ברוור, שם לא בדוי, היום בעל חברת מחשבים מהוד השרון. לעתים רחוקות נחשף גילוי לב שכזה. ברוור היה ילד טוב גבעתיים, פטריוט, רק לתרום הוא רצה. הוא גדל בבית ספוג ערכים ציוניים, היה פעיל בתנועת הצופים, הגשמה היתה בשבילו דרך חיים, לא סיסמה. כשהגיע זמנו להתגייס הוא הלך עם גרעין הנח"ל שאליו השתייך לקיבוץ חולית שבקדמת סיני. בבחירות הראשונות שלו הוא הצביע "התחייה". היציאה לבה"ד 1 היתה לו עניין מובן מאליו.

על פניה ביוגרפיה לתפארת. אלא שברוור, מה לעשות, היה מ"מ חלש שבחסות המלחמה מחדליו זכו להכשר. בכיבוש רשידייה הוא הופקד על הרתק הגדודי בלי שהבחין בין ימינו לשמאלו. הוא לא ראה מפות, הוא לא הכיר את הכפר, הוא לא ידע, כלשונו, "למי ריתק למה ריתק". כשעל גג של בניין גבוה ממול הופיעה לפתע דמות והחבר'ה לחצו "תן להוריד אותו", הוא פקד בלית ברירה "אש". שניים נפגעו. החיילים סביבו יצאו מגדרם מרוב התלהבות. לא במפתיע התברר שהם ירו על חיילי צה"ל וגרמו לפציעתו הקשה של אחד החיילים.

ברוור לא עושה לעצמו הנחות. הוא מספר על ילד תמים שהוא החטיא, לצערו הרב; על זקן מבוהל שהוא הורה לירות בו מרחוק ררנ"ט באמתלה שהוא ממולכד; על מסדר בוקר שבעיצומו נפל בין השורות פגז שירה צה"ל וחמישה חיילים נהרגו; על התענוג העילאי שבניתוץ טלוויזיה במכת קת של רובה; על פאשלה שרדפה פאשלה, על נגע הביזה שפשה בגדוד, על לוחמים שלו בביירות שחטפו כדור בין העיניים כי הוא לא העמיד אותם נכון מאחורי מחסות, על מארב שעליו פיקד, שירה על מחבלים שלא היו ולא נבראו. וכמו לא די בכך, בסופה של התקרית נפגעו כל אנשיו וגם הוא בגלל תאונת נשק, וכך סיימו את המלחמה. "למזלי", הוא טרח להעיר.

כשחזר הביתה וחברים התפעלו על שלחם בלבנון הוא הינהן בראשו ולא תיקן אותם. לבנות שניסה להתחיל אתן הוא תיאר בפרוטרוט את מעלליו. סביבתו ראתה בו גיבור, במשך שנים הוא עשה שקר בנפשו, עד שלא היה יכול יותר לשאת את החרפה ובחר לגלות את האמת, מרה ככל שתהיה. רק כך השתחרר מהעול. לימים התברר לו לתדהמתו כי האירועים שהשתתף בהם הפכו למופת של מורשת קרב בגדוד שלו. אף לא מלה אחת נאמרה על שרשרת הביזיונות שלא רק הוא חווה.

ברוור הוא אך משל. בניגוד למה שנדמה הוא אינו מקרה לעצמו. בגרסה זו או אחרת רבות מהתנסויותיו אינן זרות למי שהיו שם, לשעבר שותפים, גם עזי הנפש שבהם. לבנון היתה בשבילו פרשת דרכים שממנה ואילך הוא שינה את דעתו על מלחמות. זוהר ההרואיקה שבהן הועם.

חלק לא מבוטל מבעלי העדויות שבספר מדווחים על תמורות דומות שהתחוללו בהם, ושבגללן אבק השריפה כבר אינו מעורר אותם. להיפך. בעקבות לבנון, גם מדינת ישראל בעיניהם אינה זו שהיתה פעם. ברוור ודומיו, שסיפוריהם טעונים לא פחות, הם חלק אחד של "מביירות לג'נין".

הדגש האחר דן בפרשת סברה ושתילה מזווית שלא התקשורת, לא צה"ל ולא ועדת קאהן טיפלו בה. התחקיר היסודי והנוקב שגל והמרמן הוציאו תחת ידיהן הוא בגדר מלאכת מחשבת. שש עדויות הן מייחדות לנושא ולא בכדי. גם מי שעד כה התקשה להבין מה אחריותה של ישראל לנוצרים שטבחו בפלסטינים, לכשיקרא, לא יוכל עוד להישאר שווה נפש.

מעמד כזה ספק אם התרחש אי פעם בתולדות צה"ל. "כשחזרנו לארץ," מתאר מנכ"ל החברה לפיתוח חבל מודיעין, אשר פאהן (אחד המ"פים מגדוד השריון של עמוס מלכא, 429, שהקיף את מחנות הפליטים בעת שבוצע בהם הטבח), הגיע אלינו הרמטכ"ל רפאל איתן וכינס את כל קציני החטיבה מדרג מ"פים ומעלה במועדון בייטב, שהיה בסיס הקבע של היחידה. "ראינו לפנינו רמטכ"ל חנוק מדמעות, שמספר לנו את כל מסכת חייו, מה הוא עשה ותרם למען המדינה, ואילו עכשיו מנסים להכפיש אותו ולהציג אותו כפושע מלחמה. (...) הוא ביקש שיקום אותו סמג"ד שהדליף את הסיפור לעיתונאי רון בן ישי... אף אחד לא קם".

הדינמיקה שהתרחשה בגדוד של מלכא מדהימה וראויה לניתוח אירוע בשיעור על מנהיגות. אילן האוזר, בעל בית דפוס שהיה מ"פ מפקדה, היה אכול ספקות ביחס לדרך שבה מתגלגלת המלחמה. כך עולה מעדותו. בחופשתו הראשונה שלו הוא בגיע לביתו של שר החינוך דאז, זבולון המר, בבני ברק, דפק בדלת והציג עצמו בדחילו ורחימו. הוא סיפר שלב אחר שלב מה קורה בחזית, ושיתף את המר בתחושתו כי הממשלה רומתה וכי יש מי שמוליך אותה שולל. השבת עמדה להיכנס, והוא ביקש לעזוב. השר אמר לו שהדברים שהוא משמיע הם בגדר פיקוח נפש ולכן אפשר שיישאר עוד. זו רק תמונה אחת מני רבות.

מ"פ שלישי, אילן פרידלנד, מנהל בחברת תקשורת, מתאר את הרגע שממנו והלאה מה שהיה הוא לא מה שיהיה, כיצד דברים שעד אז לא הפריעו לו הדליקו אצלו לפתע את כל האורות האדומים. זה קרה כשהוא והמג"ד נתקלו באדישות מוחלטת כאשר ביקשו רק לדווח מה קורה במחנות. לא שמענו, לא ראינו, אנחנו בודקים, פטרו אותם. עד היום הוא לא מבין למה דווקא הם הגיבו כפי שהגיבו. הם דרשו להיפגש עם מפקד האוגדה וכשזה לא נמצא - לפחות עם סגנו. השחצנות והיהירות שזה גילה כלפיהם גרמו להם לא להרפות, והם יצאו למרכז התקשורת בבעבדה כדי לחפש עיתונאי ולהעביר לו את המידע על המתרחש בסברה ובשתילה. כך נולדה ההדלפה. אבל פרידלנד לא מסתפק בזה, אלא מפרט מה בדיוק אירע בגדוד כשמונתה ועדת קאהן. כיצד צמרת צה"ל פקדה את הבסיס יום אחרי יום, למה שעשוי להשתמע כתיאום עמדות או טיוח, איך בכוונת מכוון לא זומן להעיד בוועדה אף על פי שראה במו עיניו מה אירע. גם לא יפי-נפש יזדעזעו.

החומר שנצבר מכה ולא מרפה. גל והמרמן מוסיפות לצד העדויות גם מבואות, כרוניקה, מפות, פרוטוקול מישיבת הכנסת, שבה ברוב של 94 נגד שלושה המליאה אישרה את הודעת ראש הממשלה בדבר ההחלטה לפתוח במלחמה. מאגר המידע הזה, המשלב עובדות בחוויות אישיות, הופך את "מביירות לג'נין" לספר האולטימטיווי על מלחמת לבנון. עד כמה לציבור הרחב חשוב לדעת כדי להפיק לקחים, לכל הפחות? לא ברור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו