בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל האמת על ארץ ישראל

אחד העם פינת הרצל ביקור חוזר בארץ ישראל

תגובות

יוסי ביילין. סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 141 עמ', 65 שקלים

מי שמשוטט במדורי התגובות והצ'אטים באינטרנט העוסקים באקטואליה, נתקל לעתים קרובות במשתתפים הנוהגים לאמץ לעצמם את הכינוי הבלתי מחייב "אחד העם". רבים מהם, המציגים את עצמם כפטריוטים הישראלים האמיתיים, משגרים בחסות האנונימיות הבלתי מחייבת של הסייבר ספייס דברי בלע ונאצה כלפי כל מי שלא מתיישר עם "האמת" ועם תחושת הצדק הלאומי שלהם.

אחד העם המקורי (אשר גינצבורג, 1927-1856), ממנהיגיה המבטיחים של "חובבי ציון", נהג לבקר בחריפות את התנהלותה של התנועה הציונית. אילו היה חי ופעיל היום, היה זוכה מן הסתם למטר נאצות ממאות אחד העמים הממלאים את האינטרנט, שהיה דוחק אותו לשולי הקונסנסוס. ספק אם ויצמן שירי היה מוכן לשבת אתו במפלגה אחת, בדיוק כפי שהוא מתקשה להסתופף לצדו של יוסי ביילין.

הביקורת של אחד העם הרגיזה גם את בני דורו, קומץ חובבי ציון, נלהבים ונכונים לקראת ההרפתקה הגדולה של הציונות. "בייחוד שמתי לב אל העתיד, ובכל אשר התהלכתי היתה שאלה אחת נגד עיני תמיד: מה תקוותנו פה לאחרית הימים? האם מוכשרת עוד הארץ לשוב ולחיות, ואם מוכשרים בני ישראל לשוב ולהחיותה?", כתב בפתח מאמרו "אמת מארץ ישראל" (1891), בעקבות סיור מקיף בארץ. בלמעלה ממאה השנים שחלפו מאז לא חדלו יושבי הארץ הזאת לספור גופות ולשאול את השאלה הזאת בדיוק.

הוא היה ממנהיגיה המבטיחים של "חובבי ציון", יהודי אמיד ופסימי עם נטייה קלה לדיכאון. בטווח הקצר טעה אחד העם ברבות מהבחנותיו. רעיונות אחרים שלו התבררו כדברי נבואה של ממש. נבואת זעם. הנביא הוא בעל צד אחד, טען במאמר אחר, "כהן ונביא". רעיון אחד ממלא את הנביא עד שאין ביכולתו להסיח דעתו ממנו. הוא אינו יכול לראות את העולם אלא דרך השתקפות הרעיון שהוא מבקש להגשים בשלמותו. על האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו, בעודו הולך ומפזר את כוחותיו בלי חמלה ובלי חשבון ובלי לשים לב לסביבתו. הנביא מטבעו הוא קיצוני ומצומצם. מאחר שאין לאל ידו לעולם להשיג את חפצו במלואו, הוא תמיד מלא בכעס ובמכאובים, ונשאר כל ימיו איש ריב ומדון. הציבור קורא אחריו "אוויל" ו"משוגע".

לא כך הוא הכוהן. הכוהן לא נלחם נגד המציאות כי אם בשם המציאות נגד כל הקמים עליה. הוא עולה על הבמה אחרי שהנבואה כבר הצליחה לפלס נתיב לרעיון. הכוהן לא שייך לבני הענקים שעמם נמנה הנביא, ואין בלבו העוז הדרוש למלחמת עולם נגד ההכרח והמציאות. הוא נוטה להרכין ראש לפני ההכרח ולכרות ברית עם המציאות. שלא כנביא הדורש מהחיים את מה שלא יוכלו לתת, את "מה שצריך להיות", מבקש הכוהן רק את "מה שאפשר להיות".

הפוליטיקה הישראלית רוויה בכוהנים. חלקם מוכשרים, רובם לא. אבל האם נותרו נביאים במקומותינו? יוסי ביילין, אחד הפוליטיקאים המוכשרים, רשם בשנים האחרונות כמה מהלכים "כוהניים" מוצלחים מבחינתו, כמו היציאה מלבנון ודחיקת פואד בן אליעזר מהנהגת מפלגתו. בתחילה נראו שני המהלכים בלתי סבירים, אבל ה"מה שצריך להיות", מבחינתו, ניצח והוליד את "מה שאפשר להיות". שני כוהנים, שכמו צצו משום מקום, הגשימו את חזונו. אהוד ברק הוציא את צה"ל מלבנון ועמרם מצנע הביס את פואד וכבש את הבמה, מחופש, כדברי מתנגדיו, ל"ביילין עם זקן".

אבל בעיני מבקריו ביילין הוא נביא זעם שפשט את הרגל, שם נרדף לקללה פוליטית, מין אלישע בן אבויה מודרני, "אחר", שצועד נגד הזרם המרכזי של תקופתו. עסקי השלום הבלתי-פוסקים שלו מתוארים אצל בעלי הטורים בשלל כינויים לגלגניים, בנוסח "הקרקס המעופף של ביילין". הבייליניות משמשת היום נשק אסטרטגי לשימוש נגד יריבים פוליטיים. אין להתפלא איפוא על הזדהותו עם אחד העם, הכוהן המבטיח שהפך לנביא והוקע בידי הטובים בעמו אחרי שהעז להשמיע את האמת שלו.

"אמת מארץ ישראל" היה המאמר שקבר את הקריירה הציבורית של אחד העם כמנהיג ציוני מהשורה הראשונה. המאמר נכתב בקיץ 1891, כשגינצבורג, אז בן 35, עשה את דרכו מיפו לאודסה לאחר ביקור בארץ. באונייה הוא כתב מאמר קשה, פסימי וביקורתי, שהתעמת עם הציונות ההרצליאנית והזהיר מאסון. באותה תקופה נוצר חלון הזדמנויות קצר מועד כשהעותמאנים פתחו את גבולות הארץ לעלייה בלתי מוגבלת. רק מעט "חובבי ציון" הגיעו לארץ. הרוב בחר בארצות-הברית. אבל אחד העם חשש דווקא מעלייה המונית, שתושפע מהדיווחים הנלהבים מדי, לטעמו, שהגיעו מארץ ישראל. הוא יצא בחריפות נגד ההגזמה בשבחה של ארץ ישראל, נגד מי שפירסמו "בשורות טובות בדויות מלב" ושיקרו "לשם שמים", ובכלל נגד העדר ביקורת עצמית בקרב הציונים המעשיים.

הוא ביקר את היחס לערבים, התריע נגד חוסר המקצועיות של המתיישבים ונכלוליותם, והזהיר מהבהילות שבכיבוש הארץ, שעלולה להצטייר בקרב יושביה כמסע צלב חדש. בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה שלא ניתן לרכז את רוב העם היהודי בארץ ישראל וכי עדיף שילך לאמריקה. בא"י הוא הציע להקים, בינתיים, מרכז רוחני שיתבסס על האליטה שבעם.

דבריו גרמו זעזוע גדול. עשרים שנה אחרי פרסום המאמר עוד נמשך הפולמוס. ב-1910 פירסם יוסף חיים ברנר מאמר ביקורתי חריף שתקף את "אמת מא"י", שבו טען שאי אפשר לטעון כי קיימת "אמת" אחת, וכי תביעת אחד העם לבלעדיות על האמת מא"י מופרכת על פי הגדרתה.

ביילין, אחד-עמיסט נלהב בילדותו, חוזר אליו ואל ה"אמת מארץ ישראל" שלו בבגרותו כדי לערוך להם משפט ציבורי מאוחר. כי מה השתנה, בעצם? הים הוא הרי אותו הים, הערבים - אותם ערבים וגם היהודים סוחבים אתם עדיין את הגלות. "עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חירות בלי גבול, חירות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא", קבע אחד העם. "השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס (מחלוקת, י"ב), כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך', והינם מתהלכים עם הערבים באיבה ואכזריות, מסיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת. הן אמנם צדקו אחינו באומרם כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו הצדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט, אז, אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו" (עמ' 43).

לא לנערי הגבעות של יש"ע התכוון אחד העם, ולא לפרחחי החוות ולחומסי הזיתים של ימינו, אלא לחובבי ציון של העלייה הראשונה, סוחרים, איכרים, כורמים, יוגבים ומתווכי קרקעות. על האחרונים אמר: "מי שלא ראה איך קונים ומוכרים עתה קרקעות בא"י לא ראה התחרות בזויה ונתעבה מימיו... מחנה גדול של סרסורים ופקטורים קטנים, בהם חייטים וסנדלרים, שעזבו את מלאכתם בשביל 'המסחר' הזה, ואנשי מרמה שונים מן העולים החדשים... וכולם מתחרים ומתגרים זה בזה ומשתדלים להזיק איש לרעהו על כל צעד. ובאיזו אמצעים משתמשים! כל תועבה, כל עורמה ומרמה כשרות בעיניהם..." (עמ' 33-32).

הביקור בכותל, אצל "העצים והאבנים", והמפגש עם אחיו המתפללים "בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים" (עמ' 47) משכנעים את אחד העם שאין תקנה לעם היושב בציון. "ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח - יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה, והעם אחריהם, וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?" (שם). מכאן נפתחה הדרך להמלצה לעם לעבור לאמריקה.

אחד העם טעה. "הציונות של הקטסטרופה" של הרצל, שחיפש נואשות טריטוריה ליהודים, ניצחה ומחצית העם היהודי יושבת היום בא"י. אבל בעניין מרכזי אחד התעלה אחד העם לדרגת נביא. ראשי הציונות, והרצל בתוכם, התעלמו כמעט לחלוטין מהנוכחות הערבית בא"י כבעיה. אחד העם הזהיר: "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערבים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם, אבל שגיאה גדולה היא. הערבי ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה... רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים... ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בא"י יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו" (עמ' 24). וכל השאר כתוב בספר תולדות הסכסוך.

ביילין הבוגר, שכבר אינו אחד-עמיסט, מודה שגיבור ילדותו טעה ברבות מהבחנותיו. רעיון המרכז הרוחני בא"י היה בלתי ישים, מכיוון שאי אפשר לפתח תרבות ולטפח חינוך ללא "הינטרלנד", ללא גיבוי. בלי מסה קריטית דמוגרפית שום אליטה לא יכולה להגיע למיצוי והשפעה. אבל אחד העם הוכיח בכל זאת ראייה לטווח ארוך והבנה עמוקה. ביקורתו על חוסר הארגון והעדר המקצועיות של העלייה הראשונה אומצה בידי הרצל וממשיכיו. אחת מתוצאותיה, למשל, היתה הקמת הקרן הקיימת לישראל ב-1901, שביילין מטיף עתה לפרקה.

ביילין, שחווה על בשרו את משמעות הדחיקה לשולי הקונסנסוס, מעלה על נס את יכולתו של אחד העם לצאת נגד הזרם המרכזי בעמו ולהיות מבקר, גם אם ביקורתו לא תמיד "נכונה" או "צודקת". אפשר לחוש שהוא מרגיש בברית אחים לצרה עם גיבור ילדותו, אך במשתמע גם שייך לאותה אליטה של נביאים ואנשי רוח שלא מובנים בתקופתם אך ההיסטוריה מוכיחה את צדקתם. "מעשהו של גינצבורג מעלה שאלות שנותרו רלוונטיות כיום ויישארו כאלה גם בעתיד, באשר ללגיטימיות של הביקורת, לגבולותיה ולתפקידו של המבקר האינטלקטואל, בחברה שבה הוא פועל. יש לשאלה זו היבט פונקציונלי - האם יכולה מסגרת להצליח ולהתקיים לאורך זמן ללא ביקורת נוקבת; ויש לה היבט מוסרי - האם מותר לחברה לסכור את פי המבקר, הנביא ואיש הרוח", כותב ביילין (עמ' 64).

ובמקום אחר, "חשיבותה של ביקורת היא במתן אפשרות לחברי התנועה שלא להפוך לעדר, ולשקול באופן רציני ואחראי יותר את צעדיהם. זו הליכה מפורשת וכואבת כנגד הזרם, והיא חיונית לכל תנועה בכל מצב ובכל תקופה היסטורית" (עמ' 56-55). ביילין רואה את עצמו מחנך פוליטי של החברה הישראלית, שביקורתו קונסטרוקטיווית. חברה ששוללת את קיומה של הביקורת, בתואנה של הבטחת חוסן לאומי וכדומה, תשלם על כך מחיר גבוה, הוא טוען.

מאמרו של גינצבורג מעניק לו הזדמנות להתייחס בספרו לשורה של נושאים שהיו ונותרו אקטואליים: הכלכלה, המינהל, קק"ל וניהול הקרקעות, העולם ואנחנו, יהודים וערבים ושאלת השאלות של גינצבורג, שממשיכה להטריד רבים וטובים: "לארץ ישראל או לאמריקא".

יוסי ביילין הוא קטגוריה ייחודית בפוליטיקה המקומית. דעתן (זהו ספרו העשירי), בעל סגנון מאופק, מנומס, שתורם לתדמיתו ה"לפלפית", מין סיזיפוס מקומי שלא פוסק לגלגל את רעיונותיו לעבר הפסגה במציאות ישראלית מיוזעת ובלתי אפשרית. חלק מרעיונותיו המופיעים בספר הוא סיכום משנתו המדינית, החברתית המוכרת: לפרק את קק"ל, לוותר בהדרגה על הסיוע האמריקאי, למסד גיור חילוני, להקים "חיל שלום יהודי" לעזרת העולם השלישי, ולדבוק בכינון שלום עם הפלסטינים על בסיס גבולות 67'.

הדילמה שהוא מזהה בדמותו של אחד העם מטרידה אותו. האם עליו, עצמו, לבחור להיות כהן או נביא? האם עליו להמשיך להוציא ספרים, להגות רעיונות, להזהיר ולהתריע, לחנך, דבק כל כולו ברעיונו, או שמא לדבוק בפוליטיקה המעשית, הכוהנית, שרבים מהעוסקים בה שייכים לאותו מחנה גדול של סרסורים, סוחרים, מתווכים ואנשי מרמה שונים, מהסוג שתיאר גינצבורג במאמרו?

אילו היה יכול, ביילין היה בוחר להמשיך ולהילחם נגד המציאות, אך גם להרכין ראש לפני ההכרח; למזג את "מה שצריך להיות" עם "מה שאפשר להיות" וליצור את הסינתזה הבלתי אפשרית שתחבר את הכהן עם הנביא.

יזהר באר הוא מנכ"ל עמותת "קשב" להגנת הדמוקרטיה בישראל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו