בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באו להקשיב

במיניבוס שחלונותיו מעורפלים מגשם ואדים יצאו ג'יין פונדה ואיב אנסלר, מחברת "מונולוגים מהוואגינה", לשלושה ימים של שיחות וסיורים בישראל ובשטחים. בין עדויות כואבות של נשים משני הצדדים, בחנו אנסלר ובן זוגה הישראלי גם את טראומת הילדות המחברת ביניהם

תגובות

ג'יין פונדה ואיב אנסלר לא נחו לרגע - הן הפגינו אדיבות ואכפתיות כמעט ללא הרף בביקור הקצר שלהן בישראל וברשות הפלשתינית בסוף השבוע. פונדה רק התרעמה מעט על צלמים שלא משו מפניה; מדי פעם רכנה או הסתירה את הפנים בידיים, או ביקשה בשקט, בנימוס, שיפסיקו לצלם (אף על פי שבמידה רבה באה לכאן בדיוק בשביל זה - בשביל להסב תשומת לב תקשורתית לעניין שהיא מבקשת לקדם). היא גם הביעה לרגע חוסר שביעות רצון מהיחס של כתבת ערוץ 1, שרי רז. "אשה עוינת דחפה לי מיקרופון לפנים", סיפרה פונדה ביום חמישי לקהל שבא להדסה הר הצופים, לערב מחווה לצוותים הרפואיים, "ואמרה לי בארסיות: 'אז מה, באת לכאן כדי לפתור לנו את הבעיות?' איכשהו הספקתי לענות לה: 'לא', והיא שאלה, 'אז בשביל מה באת?' אבל לא חיכתה לשמוע את התשובה. באתי בשביל להקשיב..."

פעם או פעמיים עיוותה פונדה את פניה בסלידה למשמע דברים שלא הסכימה עמם. למשל, כאשר באחד המפגשים, משתתפת חריגה (היחידה מכל הישראליות שנפגשו עם פונדה ואנסלר, שביטאה דעות נציות) השתמשה בקלישאה "אצל הערבים זה רק עניין של כבוד"; פונדה הפטירה: "זה אוניוורסלי". כשאותה אשה אמרה, בעיצומה של שיחה על מחסומי צה"ל בשטחים, הממררים יום יום את חיי הפלשתינאים ומשפילים אותם, "המחסומים האלה מגינים על ישראלים, זה נשמע לי כאילו אתן מתלוננות על עצם קיומם", פונדה אמרה: "את יכולה להיות בטוחה בזה!"

כמו פונדה, גם אנסלר, אשה קטנה, נמרצת וחדורת שליחות, התרעמה רק לעתים רחוקות. היא הביעה פליאה על כך שברשת פוקס האמריקאית סיקרו אך ורק את קבלת הפנים האלימה שהשתיים זכו לה עם בואן לישראל מצד חברות בארגון הימני "נשים בירוק". אלו צעקו על פונדה וכינו אותה בכינויי גנאי כמו "בוגדת". לרגע קט אפשר היה לתפוס את אנסלר נאנחת בלאות. אבל בדרך כלל, באופן מרשים מאוד, שתי האורחות בעיקר הקשיבו בשקט, באורך רוח, בנימוס ומתוך עניין במשך שלושה ימים תמימים של שיחות, סיורים (בתוך מיניבוס, שחלונותיו מעורפלים מהגשם ומהאדים), ארוחות, ועוד שיחות.

דבר לא משתנה

לאווירה הנעימה והידידותית ששררה בביקור תרמה אולי העובדה שהכל היה בהשתתפות בלעדית של נשים פמיניסטיות ושמאלניות, ובהן המחזאית והפובליציסטית ענת גוב, המחזאית והסופרת עדנה מזי"א, הסופרת צרויה שלו, האמנית דיאנה אולארצ'יק, חברות הכנסת נעמי חזן, יעל דיין וחוסנייה ג'ברה, וגם נציגות של ארגוני נשים וארגוני שמאל. פונדה ואנסלר הינהנו, שאלו שאלות, תבעו תשובות מעשיות, הזילו דמעות ואפילו בכו פעמים אחדות, חיבקו ונישקו את הנשים שפגשו, וגם צחקו והתבדחו. הן אהבו לשמוע, למשל, שהידהד בישראל הרעיון של אריסטופנס, שלפיו נשים יקיימו שביתת סקס נגד המלחמה (במחזה "ליזיסטראטה", שענת גוב עיבדה לעברית). הן בכו כשהד"ר רחל פיקארד, גינקולוגית בכירה בהדסה, סיפרה שבנה, ערן, ש"החירות והשוויון היו נר לרגליו", נהרג השנה בפיגוע. "בכל יום, בעבודתי כמיילדת, אני עוזרת להביא חיים חדשים לעולם", אמרה, "ובכל אחד מהפנים הקטנים האלה אני רואה את בני ערן. לזכרו, אני מבקשת שתמשיכו לשאת את שאיפת חייו לשלום ולאחווה".

הן צחקו כששחקניות בתיאטרון חובבים בהדסה הציגו בחן רב קטעים מ"מונולוגים מהוואגינה", והזילו דמעות כאשר שושנה גוטליב, אשה בת 44, על כיסא גלגלים, סיפרה על פיגוע ירי שיצאה ממנו חיה, בקושי ("הכדור פגע בריאה השמאלית, רסיסי כדורים נשארו ליד איברים חיוניים בגופי"). פונדה ואנסלר גם התרגשו כאשר פעילת השלום הד"ר דפנה גולן, מרצה למשפטים באוניברסיטה העברית, בכתה - היא סיפרה להן שבצעירותה קיוותה שלא תגדל להיות כמו פעילות השלום המבוגרות, כסופות השיער, שהיא פוגשת בהפגנות, ושבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה, הן ממשיכות למחות על הכיבוש, אבל שום דבר לא משתנה. בהזדמנות אחרת הן יצאו נרגשות ועצובות מפגישה עם נערות חוסות, שהופרדו מהורים מתעללים, וסיפרו להן את סיפוריהן האישיים. הן גם קפצו בשבת בבוקר לפגישה עם פלשתינאיות ברמאללה (אבל דרשו שהפגישה תהיה סגורה לעיתונאיות מתל אביב).

חיילת בצבא הוואגינה

פונדה, שחקנית הקולנוע ששלשום מלאו לה 65, הכוכבת הבינלאומית שזכתה פעמיים באוסקר (על תפקיד הזונה ב"נערת הטלפון והבלש" ב-1971, ועל תפקידה ב"השיבה הביתה" ב-1978), מי שהיתה נשואה בשנות ה-70 לפעיל השלום טום היידן ובשנות ה-90 לאיל התקשורת טד טרנר, האשה שיצרה את תרבות קלטות ההתעמלות האירובית בשנות ה-80 - היא גם פעילה פוליטית ותיקה, המשתמשת בפרסום הרב שלה בעיקר לקידום מסרים הומניטריים, מסרים נגד מלחמה ובזכות רווחתם של ילדים ונערים.

בדיוק לפני 30 שנה יצאה פונדה בעיצומה של המלחמה להאנוי שבוייטנאם ושידרה משם ברדיו לחיילים: "כאן ג'יין פונדה, מדברת אתכם מהאנוי... אני לא יודעת מה המפקדים שלכם אומרים לכם, אבל כלי הנשק שאתם מחזיקים הם בלתי חוקיים..." בסוף שנות ה-80, בראיון שיזמה עם ברברה וולטרס, התנצלה לפני החיילים האמריקאים, שגם כינתה באותה הזדמנות "פושעי מלחמה", ואמרה שכוונותיה היו טובות: היא פשוט ביקשה לעשות ככל יכולתה להביא לסיום הקטל.

בסוף השבוע האחרון סיפרה פונדה לנשים ישראליות: "באתי לכאן כמה פעמים (לבכורה של 'האגם המוזהב', לקבל את פניה של אידה נודל ולדבר עם חיילים בלבנון), אבל אף פעם לא חשבתי שאזכה לבוא הנה כחיילת בצבא הוואגינה". פונדה לא חדלה לדבר בשבחה של שותפתה למסע, איב אנסלר, המחזאית שחיברה את "מונולוגים מהוואגינה" והקימה את ארגון V-Day, הפועל להפסקת האלימות נגד נשים בעולם. מיליוני דולרים מרווחי המחזה שובר הקופות, המוצג ללא הפסקה ברחבי העולם מ-1995 (בהשתתפות פונדה, סוזן סרנדון, קליסטה פלוקהארט, אופרה וינפרי, גלן קלוז ועוד מאות שחקניות אחרות), מועברים לארגונים ברחבי העולם, המסייעים לנפגעות אלימות. בין השאר הקים הארגון בית יתומים ובתי ספר לנשים באפגניסטאן, מרכז סיוע ראשון לנפגעות אונס בבלקן, ומקלט ל-50 נערות מוכות בדרום אפריקה.

סולחים לאמהות

מצד אחד, הביקור של אנסלר בישראל התקיים בהקשר הזה, והוא רק אחד ברצף מסעות שלה לאזורי עימות בעולם. כשם ששוחחה כאן ארוכות עם נערות חוסות, נפגעות של אלימות במשפחה, כך עשתה בבוסניה, אפגניסטאן ובשמורות אינדיאניות בארצות הברית. "אני עוצמת את העיניים ואני במחנות פליטים בפקיסטאן, בבוסניה, בשטחים", אמרה בהזדמנות אחת. מהסיפורים שהיא אוספת בשיחות האלה היא יוצרת מחזות, מאמרים, רשימות. מהפגישות עם פעילות בארגוני הסיוע נוצר הקשר ומועברת התרומה.

מצד שני, הביקור שלה בישראל, שאליו התלוותה פונדה, יוצא דופן. מבחינה פוליטית, אנסלר רואה בישראל את "מרכז העולם", ולדבריה "מה שיקרה כאן ישפיע על כולנו" ולכן לסיום הסכסוך כאן יש חשיבות מועצמת. המפגש עם הפעילות בישראל עשוי להוליד ועידת שלום בינלאומית של נשים פלשתינאיות וישראליות, במדינה נייטרלית (אבל רק אם זה באמת ישפיע על המציאות, מדגישה פונדה).

מבחינה אישית, ישראל חשובה לאנסלר גם כי זו מולדתו של בן זוגה, אריאל ג'ורדן, האיש ש"הוליד" אתה את "מונולוגים מהוואגינה", כהגדרתה, ושכמוה היה בילדותו קורבן לגילוי עריות - עובדת חיים שמניעה את אנסלר באשר תפנה.

ג'ורדן, גבר נאה, כסוף שיער, בן 55, פסיכותרפיסט וקולנוען, יליד קיבוץ כפר בלום, אומר שניצל את הביקור בישראל כדי לחדש את הקשר עם אמו ועם אחיו. כשהיה ישראלי שמו היה אילן טיאנו. בניו יורק, כחלק מתהליך החלמה נפשי, התנער מהזהות הישראלית ושינה את שמו לאריאל ג'ורדן (על שם נהר הירדן שעובר בקיבוצו). "לשאת את שמו של אבי, שאנס אותי מגיל 3 עד גיל 14 - זה לא משהו שרציתי או יכולתי לעשות", סיפר ביום חמישי בערב, בבר החמים והנאה של מלון אמריקן קולוני במזרח ירושלים, שבו שהתה המשלחת.

וכך, בשבוע שעבר נפגש ג'ורדן עם אמו, אחרי 15 שנים של ניתוק מוחלט. "שלשום נפגשנו, התחבקנו והתנשקנו", הוא מספר, "והיא אפילו התקשרה היום ושאלה מה שלומי. דבר שלא קרה לי אף פעם". ג'ורדן מספר שהוא גם זה שעודד את אנסלר להיפגש עם אמה, אחרי שנים שלא דיברה אתה. אנסלר סלחה לפני עשר שנים לאמה, שהעלימה עין מההתעללות המינית, הפיסית והרגשית של אביה. "החלטתי להפסיק להיות קורבן", היא חוזרת ואומרת.

גילוי הלב של ג'ורדן ושל אנסלר הוא המעשה הפוליטי המשפיע שלהם. ג'ורדן אומר שבשנות ה-80 לא היתה תוכנית ראיונות בטלוויזיה האמריקאית שהוא לא השתתף בה. "אבל בשלב מסוים הפסקתי, כי לא רציתי להיות ה'אלי ויזל' של גילוי עריות". אנסלר ממשיכה למלא את התפקיד הזה עד היום. "מונולוגים מהוואגינה", מחזה-קטעים שעוסק בדימוי העצמי הנשי, בחולשה הנשית, בסלידה של נשים מגופן וממיניותן, וביחס של נשים לגברים - הוא תוצר של חוויית החיים שלה.

המחזה הבא של אנסלר, "הגוף הטוב", יעסוק בניתוחים פלסטיים, דיאטות, פירסינג, "כל מה שנשים עושות כדי לתקן את הגוף השנוא עליהן", היא אומרת. הפעילות הפוליטית שלה, הארגון שהקימה, הראיונות עם נפגעות התעללות, המחזה "מטרות הכרחיות" שהעלתה בשנה שעברה, שבמרכזו פסיכיאטרית שהולכת "לעזור" (אנסלר מציגה את המרכאות בידיה) לנפגעות אונס בבוסניה - הכל מונע, לפי עדותה, מהרצון שלה להפסיק להיות הילדה המסכנה שאבא שלה פגע בה, אנס אותה, וכהגדרתה "עיצב את חיי בכוח האגרוף, הניצול המיני והטרור הרגשי".

ספר משותף במקום סקס

ברגע של מנוחה, בעיצומו של הביקור, ג'ורדן נזכר כיצד נפגש עם אנסלר לפני 13 שנה בתערוכה שלו בניו יורק. "היא עמדה מול אחת העבודות שלי, שנקראה ביירות-בלפסט, ובכתה. היא אמרה שאף פעם לא בכתה בגלל עבודת אמנות". הם החליפו טלפונים, גילו שהם גרים זה מול זה, בצ'לסי, ליד השדרה השישית, וגם גילו את הטראומה המשותפת.

אנסלר - שהיתה אז גרושתו של ריצ'רד מקדרמוט ואמו המאמצת של בנו, דילן מקדרמוט, לימים שחקן תיאטרון וכוכב הסדרה "הפרקליטים" - באה לביתו של ג'ורדן לראות עבודות נוספות ולראיין אותו לכתב עת ספרותי. הם התאהבו, "אבל במשך עשרה חודשים לא שכבנו, כי רצינו להכיר זה את זה קודם", הוא מספר. במקום סקס הם כתבו יחד ספר, שעדיין לא התפרסם, "Savage Love". "הספר הוא על אהבה פראית, אינטואיטיווית, כמו שתי ציפורים שעפות יחד ופתאום משנות כיוון יחד, בתיאום מושלם, אבל גם על אהבה הרסנית, כמו זו שחווינו מההורים שלנו".

במיניבוס שהוביל את אנסלר ואת פונדה ברחבי ירושלים, לראות את החומה שהוקמה בלב אבו-דיס, להצטלם עם "נשים בשחור" בכיכר צרפת, ללמוד על הפוליטיקה של העיר, אנסלר מסבירה שהחוויה המשותפת לה ולבן זוגה מחברת אותה לפליטים באשר הם. "גם אנחנו פליטים, מהמשפחות שלנו. תמיד הרגשתי בחוץ", היא אומרת ומוסיפה: "אני אוהבת הרבה דברים באמריקה, אבל גם מרגישה לא שייכת. אני חווה מציאות ללא גבולות".

באחד מרגעי השיא של הביקור, באוהל אירועים ביישוב היהודי-ערבי נווה שלום בערב שבת, קראה אנסלר קטעים מ"מונולוגים מהוואגינה"; בהם הקטע שבו היא מגלמת לסבית, שגילתה כי תפקידה בחיים הוא לענג נשים, והיא מדווחת על מגוון הגניחות שגרמה לנשים המתענגות - כמו אורגזמה של יהודייה ("לא!"), של קתולית ("אני מצטערת, אני מצטערת!"), של מוסלמית ("זה חטא, זה חטא!"). או סיפור משעשע על אשה "שהיתה לה חוויה חיובית עם גבר", בוב, שאהב להתבונן בוואגינות, העריץ את המראה שלהן וגם את ריחן. היא סיפרה על אמריקאיות שבאו לאחד המופעים ועל דש הבגד שלהן סיכה עם הכיתוב "אני הבוב שלך". היא הציעה לישראליות ולפלשתינאיות לעשות דבר דומה.

את הרגע המרשים ביותר בביקור סיפקה אולי סועאד עומרי, אדריכלית מרמאללה, שעמדה מול הקהל והודיעה: "אני אולי נראית תמימה, אבל אני קטלנית. באתי לנקום". את המחסום השני בדרך מביתה לנווה שלום עקפה בעזרת חברה שנתנה לה טרמפ. "אני טרוריסטית מסוכנת", אמרה, והקהל צחק. "תיזהרו ממני עכשיו. אתם לא יודעים מה זה להיות בעוצר במשך יותר מחודש רצוף. ועוד יותר אתם לא יודעים איך זה לבלות את העוצר עם חמותי. אני הולכת עכשיו להחזיר לכם. לשעמם אתכם בסיפור על היום שבו הפרתי עוצר כדי לקחת את חמותי מהבית שלה. היא בת 92. הנה, תשתעממו לכם", התריסה בצחוק רציני וסיפרה רגע אחר רגע את תלאות אותו יום עם חמותה המבולבלת והטרחנית.

הערב הזה, כמו הביקור כולו, כלל דיבורים על אלימות בשטחים, אלימות כלפי נשים בעולם, על אונס, ייאוש, דיכוי ודיכאון, אבל גם היה בו, במיטב מסורת הסיקסטיז, רגע שבו הכל שרו, עם הזמרת אמל מורכוס, את "We shall Overcome". פונדה ואנסלר הצטרפו בקול גדול.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו