בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"קם לתחייה הפסיפס"

ציפורי ארבעים חסר אחד שירי הייקו ביזנטיים מן הגליל ושיר

תגובות

גלית חזן-רוקם. שירה, הוצאת עם עובד, 53 עמ', 43 שקלים

כדי לקרוא את השירים הביזנטיים של גלית חזן-רוקם אני רוצה לפתוח בציטוט שירו הנודע של קונסטנטינוס קוואפיס "אציל ביזנטי גולה כותב שירים" בתרגומו של יורם ברונובסקי:

קלי-דעת קל-דעת יכנוני.

בענינים כבדי-משקל הקפדתי על כל תג

ואני מעז לטעון שאין עוד איש בקי כמוני

בדברי-האבות, בכתבי הקדש ובחק הקנוני

בוטניטיס עצמו, כל אימת שחש ספקות

באיזו בעיה כנסיתית סבוכה,

בי נועץ, בי לפני כלם.

אבל עכשו, כשאני גולה (יד איריני דוקאינה

היא היתה במעל), עכשו כאשר

הצער מקיפני מכל עבר -

כלום זה מוזר כל כך ששכ-חה בקשתי

בכתיבת שירים

שנושאיהם שאובים מאגדות על הרמס,

על אפולו, על דיוניסוס, על גבורי תסליה ופלופונסוס?

שאני מחבר ימבים משלמים

כאלה שאנשי-הספרות בקונסטנטינופול הבירה

- ירשה לי להעיר - מתקשים בחבורם.

יתכן ששלמות זו היא הסבה ללעגם.

(כל השירים, 1995, עמ' 88)

סוד כוחם הרב של שירי ההייקו הביזנטיים של גלית חזן-רוקם הוא בכך שהם נכתבו תוך כדי הפרת הכללים המודרניסטיים, שלהם מציית שירו של קוואפיס, המדבר מפיו של אציל ביזנטי גולה. הדובר של קוואפיס, הרגיש כל כך לכבודו, מבסס בכך את האוטונומיה שלו כמשורר. הוא מופיע בעיני קוראיו כיוצר המציג את ההקפדה המשקלית שלו כסימן לעידון אמנותי השייך רק לו. וביחס לעמדת הקהל של אנשי הספרות - הללו מחמיצים פנים דווקא משום הקנאה וצרות העין שהם מגלים כלפי המשורר האוטונומי. זהו משורר המשדר לקוראיו מידה של עומק רוחני פרטי, שהזולת לעולם לא יוכל להגיע לעומקה ולמצותה. הוא נטוע בזמנו ובתרבותו בעמדה נשגבת של שליטה במעמקיה של התרבות הזו.

לעומת קוואפיס מציגים שיריה של חזן-רוקם עמדת דובר המוותרת מראש על הנשגבות האוטונומית של הדובר המודרניסטי. לעומתו של דובר אוטונומי ופרטי זה, מעמדה של רגישות פוסטמודרניסטית, מוחקים השירים היפים האלה כל יחס מתנשא המטפח את העצמי שלו כנגד החומרים התרבותיים תוך כדי שהוא משתמש בהם. תחת זאת מפתחים השירים מידה של מעורבות פנימית של הדוברת בחומרים בלי שהיא תפיק מכך רווחים של הגדרה ושל כינון עצמי. ובכך היא מייצרת עוצמה מסוג אחר - עוצמה שנובעת מעצם השליטה בחומרי התרבות ללא מטרה של רווח לאני האוטונומי.

בראש ובראשונה בולט בשירים הערבוב המופגן בין הצורה היפאנית המוקפדת של ההייקו עם התשתית הלשונית והתמטית מתקופת ביזנט ותרבות חז"ל. לעומת הזיקוק המעודן וההומוגני של האציל הביזנטי של קוואפיס מקבל הקורא ערבוב הטרוגני של תרבות יפאן ותרבות חז"ל. במקום עומק בלתי ניתן למיצוי מקבל הקורא פני שטח חשופים, המייצרים מלשון חז"ל יחד עם הצורה המוקפדת של ההייקו תבנית של פסטיש אשר, כדבריו הנודעים של פרדריק ג'יימסון, "כמו הפארודיה, הוא חיקוי של סגנון מיוחד או אידיוסינקרטי, נשיאת מסכה לשונית, דיבור בשפה מתה. אלא שזו פרקטיקה נייטרלית של חקיינות ממין זה, שאין בה דבר מכוונת המכוון שבפארודיה, מעוקרת מכל דחף סאטירי, נטולת צחוק ומשוללת כל אמונה שלצד השפה הלא-נורמלית ששאלת לרגע עדיין קיימת נורמליות לשונית בריאה" ("פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי המאוחר של הקפיטליזם המאוחר", 2002, עמ' 34).

המסכה הלשונית הזאת ניכרת, למשל, גם בכך שהעבר וההווה אינם מוצגים בשירים שכאן כניגוד אלא כתבנית של שתי אפשרויות המתקיימות זו לצד זו ביחס לא מוגדר ועל פני השטח של השיר. כך בהייקו האחרון הממיר ניגוד סמנטי בהנחה סתמית של העבר לצד ההווה ומפר בבוטות את עקרון הצמצום והמהודקות האורגנית של ההייקו:

ל"ט

אחרי אלפים שנה

מצאו את הקולמוס.

גם הוא לא (עמ' 46)

כלומר, שפעם בעבר, לפני אלפיים שנה, היה משהו, והנה בהווה נמצא הקולמוס, אבל אין כל ידיעה מהו הקולמוס הזה היום. על רקע ההייקו הזה, ורבים אחרים בקובץ, מגלה המשך הקריאה בהם את ההייקו הראשון בספר כהעמדת פנים של אורגניות הפסיפס:

א'

אבן לצד אבן

צלע בצלע

קם לתחיה הפסיפס (עמ' 7)

ואכן, בהייקו שבא מיד לאחריו, אנו קוראים תיאור מלא מתח של פסיפס כייצוג מוכפל ולכן גם מגוחך:

ב'

ברצפת בית הכנסת

אל השמש דוהר

אל השקיעה (עמ' 8)

השמש נעה לעבר השמש ויוצרת תמונה בלתי אפשרית ההופכת את הייצוג המיתולוגי העצמאי של אל השמש לתמונה מוכפלת חסרת עומק המשתעשעת בייצוגים בלי להתחייב לסבירות של המיוצג. באופן דומה מוכפלות העקדה והצליבה זו מול זו:

ה'

בקור מלאכים ועקדה

מול

גבריאל והצליבה (עמ' 11)

שני אלמנטים שונים מאוד מובאים יחד לכלל הכפלה עודפת, הגזמה שמצביעה על הייתור ועל פעולת הכפילות עצמה, על החזרתיות התרבותית ועל ההכרח לבצע חזרות אינסופיות כדי לקיים את הכפילות. או הייקו המעמיד זה מול זה שני ניגודים שעצם ניגודם אינו נשלם ועל כן שוב הוא גם מערער על עצם התבנית של הניגוד הסמנטי:

י"ג

דרך המלך

אין לה שעור

ודרך הקבר אין לה (עמ' 19)

העמדת הפנים של ראשית ההייקו מובילה למעין השלמה: דרך המלך אין לה שיעור ודרך הקבר יש לה - אלא שרק בעצם הקיטוע, עצם הקטיעה שהיא חיקוי של דרך הקבר, אין לה, כלומר חסר לה דבר מה שנותר מחוץ לשיר.

גם ההייקו הבא מייצר מתח שאינו מתפרק:

י"ח 1

ארבעים יום מן

הפקידה נקבע

בת פלוני לפלוני. (עמ' 24)

ההייקו מעבד את לשון חז"ל: "והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני!" (בבלי, סוטה, ב' ע"א) אבל ההייקו עושה כן לא מעמדה מודרניסטית מאוחרת ומרוחקת, אלא הוא מתקיים בין ועל פני השטח של הציטוטים ומסכסך את הציטוט שלעיל עם התלמוד הבבלי ממסכת סנהדרין (צ"א ע"ב): "מאימתי ניתנה נשמה באדם משעת פקידה או משעת יצירה". פקידה במובן של מעבר הזרע. היוצא מכך הוא שהקביעה הפסקנית של ההייקו כי ארבעים יום מן הפקידה נקבע בת פלוני לפלוני מיוסדת על אריגת ציטוטים רחוקים מן התלמוד לכדי מראית עין של אחדות אחת המעורערת מבפנים בשעטנז המילולי. ההייקו הזה, כמו רבים אחרים בקובץ, מבטל את ההבחנה בין חזית לרקע בזמן ובמרחב ומבטל בכך את אפקט העומק של השיר המודרניסטי. הפתגם החדש, הכביכול תלמודי, מומצא באמצעות שילוב של מקורות ומייצר תבנית מלאכותית ללא עומק ובאמצעות השעשוע הזה מערער על סמכות המקור.

ביסוד שלושת ההייקו כ"ו, כ"ז, כ"ח, מצוי סיפורו של רבי מאיר אשר כשל עם אשה שחשקה בו. גם כאן מצורף סיפור מן התלמוד הירושלמי (סוטה פרק א' דף ט"ז) על האשה שבעלה קינא על תשוקתה להאזין לרבי מאיר לסיפור מאוחר יותר על אשה ששכבה עם רבי מאיר ללא ידיעתו ועל כן ברח לבבל (מדרש עשרת הדיברות, דיבר שביעי). כאן מתפרשים חלקי הסיפורים על שלושה שירי הייקו:

כ"ו

אשה מאזינה

לרבי מאיר,

אישה לקנאתו (עמ' 33)

כ"ז

חולצת נעלו

ורוקקת.

לך אל נמלה עצל. (עמ' 34)

כ"ח

רבי מאיר ברח לבבל.

המצער או

מבושה? (עמ' 35)

בהייקו כ"ז (עמ' 34) משולב, בשינוי קל, בטקסט הציווי של משלי "לך אל הנמלה עצל" (משלי ו', 6), שמקיים קשר צלילי עם התיאור של האשה "חולצת נעלו ורוקקת". גם כאן הצירוף של המקורות הוא פסטישי, לא מתיישב, בדיוק כשם שהייקו ל"א החוזר על אותה מלה "ים" כולל בתוכו, כיסוד זר ומפורר את ההומוגניות, את מלת היחס "גם" המקיימת קונפליקט בלתי פתור:

ל"א

ים, ים, ים, ים, ים

ים, ים, ים, ים, ים

גם ים, ים, ים, ים, ים. ים. (עמ' 38)

כאן מופיע בעצם לב הפירוק האירוני של הדיבור התמציתי והמדויק של ההייקו. התמצית הופכת לחזרה כמעין הדהוד. ומיד לאחריו:

ל"ב

בארה של מרים

צפה פתאם בכנרת

מול סרונגית. (עמ' 39)

העירוב ההטרוגני הוא של בארה של מרים עם הכנרת (מול סרונגית, בית הכנסת) - עירוב, שהוא כידוע עירוב מים במים שאינם נמזגים זה בזה. השירים מוסיפים להעמיד זה לצד זה עיבודים שקופים של שברי פסוקים אשר אינם מתאחים במופגן. במקום הביטוי "בן שלוש עשרה למצוות" היא כותבת על ישו:

ל"ג

בן שלושים ושלש

לתליה. נשים מקיפות

את הצלב (עמ' 40)

ובמקום "שמש בגבעון דום" היא כותבת:

ל"ה

השמש בסוסיתא דם

אל יסתים

היום במגדל (עמ' 42)

השיר "אני ממשיכה לפגוש אותך בציפורים" החותם את הקובץ הוא שיר היזכרות נפלא אשר מעבד את האבל על מות הבן לכלל שחזור המפגשים עם ציפורים. הציפור משמשת מצד אחד כקורלטיב אובייקטיווי לאבל על אובדן. הפיגורה של הציפור מעבדת את האבל לכלל ממשות חיצונית קונקרטית. אבל מצד שני מקיים השיר יחסים חמקמקים, צליליים ואסוציאטיוויים, עם העיר הקדומה ציפורי והפסיפס המרהיב שלה כפי שהם מופיעים בקבוצת שירי ההייקו. הקונקרטיות של הציפורים - הנץ, השחף והלילית - מאפשרת לשמר באמצעות המעשה השירי את הזיכרון, את המפגש המתמשך עם הבן לאחר מותו. הציפור היא בעת ובעונה אחת ממשות מוחשית אך גם יצור ערטילאי. אבל בתוך ההקשר הכולל של הספר של "ארבעים חסר אחד שירי הייקו ביזנטיים מן הגליל, ושיר" ההיזכרות הזאת מתגלה כמעשה רופף, כתמונה שהשיר על ארבעת חלקיו מתאמץ להנכיח אבל גם תמונה כזאת שהדוברת בסופו של השיר יוצאת ממנה:

למחרת יצאנו אביך ואני ליער של ילדותך

לחזק את גופינו המתבגרים והולכים,

ולאסף גרגרים ופטריות,

להביא הביתה לאחותך ולאחיך.

פתאם בעקול הדרך נולד בי הזכרון

המנצח בתצלום באלבום: אתה בן שנתים

לבוש מקטרן רך ואדם, שמחבר אליו כובע

המנח על הכתפים, כמו של נזיר קטן,

לראשך כובע טיסים לבן, רכוס ברצועה מתחת לסנטר,

עיניך רציניות להפליא, בשערך תקועה נוצה

שזה עתה מצאת בשביל העפר המוביל

מן האחוזה ליד האגם לבית הקיץ של סבא וסבתא.

מחוץ לתמונה, בי,

המשפט שאמרת בשודית של ילדים קטנים:

אמתי ציפור, "אמתי פוגל". (עמ' 53-52)

ספרו של פרופ' חנן חבר "מולדת המוות יפה, אסתטיתקה ופוליטיתקה בשירת אורי צבי גרינברג" יצא לאור בסדרת אופקים, הוצאת עם עובד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו