בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צייד הזיכרון

השיטה של הצייר גיל ג'יבלי לאסוף מידע לקלסתרונים שלו היא משהו בין חקירה משטרתית לאנליזה פסיכולוגית. במקרה של הההרוג ה-17 מצומת מגידו הוא הצליח במקום שכל היתר נכשלו. סיפור על הפנים

תגובות

גיל ג'יבלי קם מכיסאו כמעט בצהלה ותוך שהוא מנופף באצבעו מול פרצופו של נהג האוטובוס, הטיח בו: "אהה, אז כן הסתכלת בראי! אז כן ראית איפה הוא ישב! תגיד, הוא עבר את האמצע? תגיד, מאיזה מרחק ראית אותו? ראית את הרגליים שלו? ראית את הקרסוליים שלו? תגיד, תגיד!"

במשך כמה ימים בספטמבר נערכה בחדר הישיבות של העיתון הכלכלי "גלובס" סדרת פגישות לא שגרתית. ג'יבלי, צייר הפורטרטים של העיתון, חקר שלושה אנשים שהיו על קו אגד 830 לטבריה בבוקר ה-5 ביוני. האוטובוס התפוצץ ועלה באש בצומת מגידו לאחר שמכונית ממולכדת נהוגה בידי מתאבד התנגשה בו בעוצמה. 17 מנוסעיו נהרגו, השאר נפצעו. כל אחד משלושת העדים - נהג האוטובוס, קצין שלישות בדרכו לבסיס ונערה שעבדה כסוקרת על האוטובוס - ישב עם ג'יבלי שש או שבע שעות. המטרה: לתאר את פניהם של שני נוסעים נוספים, שניהם אזרחים-גברים כבני 40, שאחד מהם כנראה נהרג. הקלסתרון נועד לזהות את ההרוג שגופתו לא נדרשה ולא זוהתה, ושהיה לקורבן הטרור הראשון בישראל שנקבר כאלמוני.

גי'בלי היה חוקר קשוח. הוא תבע מהעדים שלא יחשבו, שלא יזכרו. לעתים הוא גער בהם, כמעט בצעקות. הוא דרש שיגידו את הדבר הראשון שעולה להם בראש, אבל גם שיתארו בפרטי פרטים את הרושם שנשאר להם משתי דמויות שראו להרף עין, אנשים שאתם דיברו כמה דקות שלושה חודשים קודם לכן. בהתחלה זה נראה חסר סיכוי.

נהג האוטובוס, מיכאל אראל, בן 61, זכר את אחד הנוסעים האלמונים, אבל התעקש שאינו יודע איפה הוא התיישב. ג'יבלי הצליח להוכיח לו שהוא טועה. הוא לא שאל אותו על כך ישירות, אבל התעניין בצורת השיער של הנוסע. אראל הצליח לתאר את השערות שבחלק האחורי בפדחת של האלמוני; הוא אמר שהיה לו שיער שוכב. ג'יבלי הרהר לרגע: מה זאת אומרת שיער שוכב? זאת אומרת שראית אותו מאחור.

אחרי מטח נוסף של "תגיד, תגיד!" נזכר אראל בפרט חשוב נוסף. "הוא תקף אותי בצורה כזאת עד שנזכרתי, למרות שראיתי אותו רק לשנייה אחת", הוא משחזר. "בסך הכל עקבתי אחריו דרך הראי, איך שהוא הולך לשבת, עד שהוא עבר את הדלת האחורית ונעלם לי". פיסת המידע החיונית שנחשפה היתה שהאלמוני בחר להתיישב בחלק האחורי השמאלי של האוטובוס, כלומר באזור שבו לא היו ניצולים.

בחדר הישיבות היה נוכח גם צוות צילום - הבמאי דוד אופק, הצלם רון רותם והמפיקה אלינור קוברסקי, מחברת עדן הפקות. הם אלה שיזמו את הכנת שני הקלסתרונים, בתיאום עם המשטרה, ופנו לג'יבלי, שהסכים לעבוד בהתנדבות. הפגישות צולמו במלואן כחלק מסרט תיעודי שעניינו המסע לגילוי זהותו של ההרוג ה-17, מסע שנגמר בהצלחה לפני שבועיים.

הפגישה עם ג'יבלי והכנת הקלסתרונים היתה תחילת המפנה במסע המצולם. עד אז עסק הצוות בעיקר בשלילה של אפשרויות אחרות בנוגע לזהותו של ההרוג. המידע היה דל: על פי המכון הפתולוגי, הגופה שלא זוהתה היא של גבר כבן 40 עד 50, מגזע לבן (או "קאוקזי", בעגת הרפואה המשפטית). אנשי הצוות בדקו קודם כל שלא מדובר כנראה בעובד זר ונפגשו עם כל הנוסעים שנשארו בחיים, אזרחים וחיילים. מהצלבת העדויות התברר שהיו על האוטובוס שני גברים ששמם וזהותם לא ידועים, ושכל אחד מהם יכול להתאים לתיאור של המכון הפתולוגי. אחד מהם כנראה ירד מהאוטובוס לפני הפיגוע, השני היה ההרוג ה-17. הצוות החליט לנסות להפיק שני קלסתרונים.

"היה לנו ברור שאם אנחנו לוקחים את העדים לתחנת המשטרה, לשבת שם עם טכנאי זיהוי פלילי מול המחשב, לא ייצא מזה כלום", אומר אופק. "עבר הרבה זמן, ואף אחד מהעדים לא האמין שיש לו בזיכרון את הדמות של שני הנוסעים. הם זכרו בקווים כלליים אבל ממש לא האמינו שהם יוכלו לצייר מזה קלסתרון". במטה הארצי הסבירו להם את ההבדל בין שיטת העבודה הממוחשבת, שמחברת את פרטי הפנים לכדי קלסתרון, ובין עבודה של צייר, "שמחזיר את הבן אדם לאותו רגע", אומרת קוברסקי, "ומנסה לשחזר את הרושם הכללי. כך הגענו לג'יבלי, שכבר עבד כמה פעמים עם המשטרה".

אבל שום דבר לא הכין את הצוות לפגישה הראשונה עם ג'יבלי. קוברסקי: "דיברתי אתו כמה פעמים בטלפון והיה לי איזה רושם של הבן אדם. זה היה מאוד רחוק ממה שהתגלה כשהגענו לפגוש אותו. פתאום אני רואה בן אדם חרדי. מתוך בלבול הושטתי לו יד, אבל הוא קד לי ואמר: 'מצטער, אני אדם דתי'. ההפתעה הזאת רק סימנה את מה שעתיד לבוא. הצורה שבה הוא עבד, והיכולת המדהימה שלו להוציא מהנהג את הדמות ולהעלות אותה על הנייר היממה אותנו, היממה את הנהג עצמו. פשוט ישבנו שם מרותקים".

"התפלאתי שהוא חזר בתשובה", אומר הנהג אראל. "אבא שלו הוא אדם מוכר, גם חבר אגד וגם איש כוחות הביטחון, וידעתי שהוא בא מרקע נחמד, ממשפחה טובה. זה הדהים אותי לראות אותו יושב שם בין הציורים שלו בעיתון. הוא עשה עלי רושם של בן אדם גדול, של ידען גדול".

הפרטים באים בסוף

ג'יבלי, בן 45, מצהיר בשמץ גאווה שאי אפשר לתייג אותו, שאף פעם לא היה אפשר. אילו אדם שראה אותו בחטף היה מתבקש לתאר אותו, מן הסתם היה מתגבש קלסתרון של דוס חביב ממוצא תימני, עם כובע קסקט, ציציות ופאות ועיניים סקרניות שמסתתרות מאחורי משקפיים עבים. העובדות שקשה לנחש ממבט ראשון הן שג'יבלי הוא חוזר בתשובה, קיבוצניק במקור, בן לאב לוחם, צייר שלמד בניו יורק, מאייר בעיתון כלכלי, מבקר ג'אז וגם, בשנים האחרונות, צייר קלסתרונים מוצלח.

הוא חזר בתשובה לפני 19 שנה, ומתגורר כיום בבני ברק עם אשתו וחמשת ילדיהם. בניו יורק עבד כעוזר לקריקטוריסט הפוליטי רענן לוריא, ול"גלובס" הגיע כשהוחלט להוסיף איורים לעיתון, בשנת 89'. בעיתון הוא מאייר וגם כותב טור ג'אז שבועי. "זה שאני דתי לא מפריע לי לעבוד כאן", הוא אומר בחיוך. "בסך הכל זה לא עיתון כל כך גרוע, כי כל החטאים שמוזכרים בו, כמו מרמה או מעילה, מופיעים גם במשנה".

כשהוא מודה שהעיסוק שלו דווקא די מפתיע את "הציבור שלנו", הוא מיד נסוג מהביטוי במבוכה, כי "מה זה שלנו? חרדים, בעלי תשובה? אני לא יודע". בכל מקרה נראה שהוא התרגל להיות חריג בכל ציבור שאליו נקלע, ואפילו די נהנה מזה. "בקיבוץ הייתי ילד חוץ, לא קיבוצניק אמיתי, וגם היום אני לא לגמרי משתלב. אני מתפלל בבית כנסת תימני, ושם צוחקים עלי בגלל האשכנזיות, הרי לא גדלתי בכרם התימנים או בשעריים".

הוריו, יצחק ועמליה ג'יבלי, התגרשו כשהיה בן ארבע, והוא גר אצל סבא וסבתא בקיבוץ גבעת חיים. "אמא שלי היתה סטודנטית למוסיקה וכוריאוגרפית, והיא לא יכלה לגדל אותי". בגיל שמונה עבר לגור עם אמו ומשפחתה בבאר שבע, וכעבור ארבע שנים חזר לקיבוץ, הפעם למזרע. "אבא שלי היה לוחם ב-101. כשביקשתי לעבור לקיבוץ, הוא פנה למפקד שלו ושאל לאן כדאי לשלוח אותי. אריק שרון המליץ על מזרע, שם כבר גרו שני לוחמים של היחידה. שניהם ממש אימצו אותי - צבה סדן, שנהרג במלחמת יום כיפור, וחנן סמסון, שנהרג בבקעת הירדן ועל שמו קרוי מחנה חנן".

על החיבוק ההדוק המתמשך של משפחת ה-101 מעידה גם המעשייה ששילחה אותו לניו יורק. "הייתי סטודנט לציור בבית הספר קלישר בתל אביב. לא היה לי כסף, וגם אבא שלי לא היה אדם עשיר. מה שקרה הוא שאבא בילה איזה זמן בכפר נופש זרוק כזה בצפון סיני, בהנהלת מי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, מנחם דיגלי. אבא רכב על גמל, אני לא יודע באיזה מצב הוא היה בדיוק, אבל הוא נפל ושבר משהו. הוא התבייש לבקש פיצויים, והיה איזה סכסוך וברוגז עם מנהלי הכפר. בא אייבי נתן ועשה סולחה. אז אבא אמר: לסלוח אני מוכן, אבל כסף אני לא רוצה. הם אמרו: בסדר, ניתן לבן שלך. הוא מצייר, נכון? אז נשלח אותו לאמריקה, ללמוד שם. נתנו לי 4,000 דולר ונסעתי".

המעבר השליך את ג'יבלי לא רק למוקד של עשייה אמנותית, אלא גם ללב החיים היהודיים של ניו יורק. "לא יכולתי לסבול את מנהטן, העיר חנקה אותי, רציתי לברוח. עברתי לגור בקווינס, בלב השכונה היהודית. ביום כיפור הראשון שלי שם נסעתי לבית הספר וראיתי שהעיר ריקה. הייתי שם לבד, וזה נורא הפליא אותי. כשחזרתי בערב הביתה ראיתי קבוצות של אנשים הולכים לתפילת הנעילה. זה משך אותי, סיקרן אותי, רציתי להיות חלק מהעדר. אני חושב שזה תהליך טבעי". המשך התהליך היה בלימוד מעמיק של היסטוריה ופילוסופיה יהודית, בשמירת מצוות ובחתונה עם אסתר, ישראלית דתייה שהגיעה לביקור משפחתי.

במשך שנותיו בניו יורק השלים את לימודיו בקולג' "אמפייר סטייט", בית ספר פתוח ששאב את מקורות ההשראה שלו מהאסכולה האמריקאית של האקספרסיוניזם המופשט. ג'יבלי מדבר בהתלהבות על סגנון הציור הזה ומותח קו ישר בין הידע שרכש שם ובין יכולתו לצייר קלסתרונים. "למדתי רישום קלאסי ללא פשרות, רציתי להיצמד למסורת. זה מאוד השפיע עלי שגם גדולי המודרניזם, כמו רותקו ודה קונינג, ידעו לרשום. זו שיטה שמתייחסת לדיוקן כמו בול עץ שמפלחים אותו בצורה שיטתית ויוצרים קודם כל את הצורה של הראש, של הגולגולת. הפרטים באים בסוף".

צורת העבודה הזאת - שעוברת מהצורה הכללית אל הפרטים - הפוכה מהצורה שבה מורכבים קלסתרונים במשטרה. ג'יבלי אומר שהוא הבין זאת מיד כשהגיע במקרה להשתלמות במשטרה; זאת אורגנה על ידי משרד פרסום שהזמין ממנו קלסתרון של הדוגמנית סנדי בר כמבוקשת, בסגנון המערב הפרוע. "נפגשתי שם עם החוקר שמעון פרנסוס, שהיה האורים והתומים של הקלסתרונים במשטרה. הוא הראה לי את השיטה הישנה של השקפים שהועברה עכשיו למחשב (ראו מסגרת). זאת לדעתי שיטה מופרכת שאין לה שום ביסוס ושום יכולת. לשקפים של חלקי פנים אין שום נפח, זה חד-ממדי. ההנחה שלי היא שהקורבן לא זוכר את הפרטים האלה, הוא לא יכול לזכור אותם. זה כמו לזכור חלום מלפני שבועיים. העד יכול לזכור רושם כללי, כמו בציור אימפרסיוניסטי - כך שאם הדמות היתה במרחק של 30 מטר היא תיראה מחוקה, ואם השמש אדומה גם הפנים יהיו אדומות. אני צריך להתחקות אחרי הסיטואציה כולה ולא לשאול על הגבות של התוקף. זה שהחוקר הולך ושואל על צורת השיער או העיניים, זה נראה לי שטותי וזה לא יכול להוביל לשום מקום. אני גם חושב שהמשטרה מאוד נסחפת על ידי המחשב והמודרניזציה, בלי שיהיה לזה שום רקע. טכנאי זיהוי חייב להיות בעל רקע חזותי גרפי, הוא צריך להיות צייר טוב, עם רקע באנטומיה וברישום קלאסי".

למרות הביקורת שלו על עבודת המשטרה, הוא היה להוט להשתלב בה. "עשיתי אצל פרנסוס איזה איור ונתתי לו כרטיס ביקור. אמרתי לו שזה מאוד מעניין אותי, ושאני רוצה לעזור להם. הרגשתי שאני נכנס לאיזה מדבר, לנושא שלא מטפלים בו. זה ריתק אותי". המשטרה השתכנעה ביכולתו - עד כה הוא צייר כ-9,000 דיוקנאות בעבודתו ב"גלובס" - והחלה להפנות אליו תיקי חקירה. "טבילת האש הראשונה שלי היתה תחקור של ילדה בת שמונה שעברה אונס. התוקף, שלבש כובע בייסבול ומשקפי שמש, אמר לה לעצום עיניים, אבל הנחתי שבאיזשהו שלב היא בכל זאת ראתה משהו. הבנתי לפי תיאור המצב, לפי הגובה שלה ולפי הערכת הגובה שלו, שהיא היתה כנראה קרובה לאוזן של התוקף. שאלתי אם היה לו שיער על התנוך, והיא אמרה שהיה לו שיער בתוך האוזן. הוספתי את זה כהערה לקלסתרון. אחר כך החוקר אמר לי שלשכן מלמעלה, שנעצר כחשוד באונס, היה שיער באוזן באורך של הפאות שלי".

קלסתרון אחר שצייר הוביל לפענוח הרצח של שרה סמוכי, בעלת דוכן פיס באשדוד. למרות שהשודד ירה בסמוכי לעיני עשרות עוברים ושבים, התברר שאיש מהם לא ראה אותו חזיתית. המערכת הממוחשבת של המשטרה לא מסוגלת להפיק קלסתרון בפרופיל, וג'יבלי גויס שוב. הקלסתרון שצייר שודר בתוכנית "שידור חוקר" ולכד את עינו של שוטר שצפה בתוכנית ונזכר שהדמות דומה לשודד בנק שנעצר בחולון. השודד, שהבין שהוא חשוד גם ברצח, פצע את פניו כדי להימנע ממסדר זיהוי, אבל בסופו של דבר הודה ברצח ושיחזר אותו. עוד קלסתרון שהתברר בדיעבד כדומה להדהים למקור היה זה של "אנס הילדות" מדרום הארץ, שנלכד במאי השנה, אחרי חקירה משטרתית ארוכה.

הקירח החביב והצרפתי המתולתל

מקרים שנראים כבלתי אפשריים לפיצוח הם המומחיות של ג'יבלי. גם במקרה של ההרוג ה-17 בפיגוע במגידו לא ניבאו לו הצלחה. ראש אגף חקירות במרחב העמקים במשטרה, תנ"צ אבי חליוא, מקפיד להיצמד למבחן התוצאה, והיום ברור לו שהיה זה רעיון מצוין להכין קלסתרון לשני הנעדרים. "הבאנו בחשבון שהקלסתרון יכול לסייע, אחרת זה לא היה נעשה", הוא אומר. "בסך הכל ג'יבלי עשה עבודה בסדר גמור וברור שלקלסתרון היתה תרומה מכריעה". אבל בשעת מעשה היו אנשי המשטרה הרבה פחות בטוחים. החוקר שמעון בן סאבו, שהופקד על התיק, התראיין באוקטובר לשבועון החרדי "משפחה" ואמר על הקלסתרונים ש"הם אוירו חודשים לאחר האירוע. העדים עברו טראומה נוראה, ובזמן שהם ראו את הנעדרים, מראם עדיין לא נחקק במוחם, כי זה לא היה חשוב. כך שאני מפקפק אם הזיכרון מדויק".

גם רפ"ק יוסי לוי, האחראי על נושא הקלסתרונים במטה הארצי, אמר אז ל"משפחה" ש"במקרה של ההרוג ה-17 חלף זמן רב מעת האירוע, מה שגורם שפחות יזכרו אותו ופחות יענו לפרסום. אם מישהו היה חש בהעדרו והיה חסר לו, כבר היה מדווח עליו".

דוברת המטה הארצי במשטרה, נבוכה כנראה ממשך הזמן שחלף עד לזיהויו של ההרוג, אסרה בינתיים על רפ"ק לוי לדבר על המקרה. אבל ממה שהורשה לוי לומר עולה שעל פי הקריטריונים הרגילים של המשטרה נחשבה תעלומת ההרוג ה-17 למקרה אבוד קלאסי. "הזיכרון של העד דועך בקצב מהיר בחמש השעות הראשונות", הוא מסביר, "ואחר כך יש ירידה אטית ומתמשכת. הכנת קלסתרון לוקחת הרבה זמן והיא תופסת עמדת מחשב, חדר שקט וכוח אדם. לכן זה אמצעי שעושים בו שימוש מדוד. כשהמשטרה צריכה להחליט אם לעשות קלסתרון היא שוקלת, בצד חומרת העבירה, את טיב הזיכרון של העד. אם הוא לא זוכר טוב, בגלל שעבר המון זמן או בגלל טראומה, אין טעם לעשות קלסתרון. אם העד כמעט לא ראה את הבן אדם, אז יודעים מראש שהקלסתרון לא יהיה איכותי ומדויק. ההרוג ה-17 הוא מקרה בודד שלא אומר כלום על הכלל".

גם צוות הצילום של "ההרוג ה-17", שהניע את החקירה לזיהוי ההרוג, הגיע לג'יבלי עם הרבה ספקות. היו בידיהם מעט מאוד פרטים על שני האלמונים, שקיבלו את הכינויים "הקירח החביב" ו"הצרפתי המתולתל". נהג האוטובוס, שראה את "הקירח" פחות מדקה, לא היה בטוח שיצליח להיזכר בו. הסוקרת, זויה חינטייב, בת 16, עלתה על האוטובוס בטעות וירדה בחדרה. אחרי ששמעה על הפיגוע, היא העדיפה כנראה לשכוח שהיתה על הקו שהתפוצץ, ובלי לחשוב זרקה את הדפים שמילאה עם פרטי הנוסעים. העד השלישי, קצין הצנחנים לירן בן אור, זכר שדיבר בתחנה עם אדם בעל מבטא צרפתי, אבל התעקש שאינו זוכר בשום אופן אם אותו אדם עלה לאוטובוס אחריו.

קוברסקי: "כל הזמן שאלנו את עצמנו עד כמה אנחנו היינו יכולים לזכור ממישהו שראינו להרף עין לפני שלושה חודשים. בהתחלה זה נראה לנו בלתי אפשרי, ולא הבנו בכלל למה ג'יבלי שואל את השאלות שהוא שואל. למה הוא מתעקש עם הנהג על התאורה מעל הכיסא שלו באוטובוס, למה הוא רוצה לדעת אם פנסי הדרך כבר כבו ואם השמש כבר זרחה, ומה הגובה של הכיסא, ומה הגודל של המראה. כל השעה הראשונה, או אפילו יותר, מוקדשת לשחזור כל התנאים עד הפרטים הכי קטנים. ברגע שג'יבלי מצליח להחזיר אותם למצב, לאותה נקודת זמן, הוא לוקח אותם צעד נוסף, למפגש עם האדם שאותו הוא אמור לצייר. אז בעצם מתחילה העבודה".

"אני מתחבר לבן אדם ומנסה להגיע לתקשורת איתו", מסביר ג'יבלי. "אני מנסה לעמוד על המגבלות שלו וללמוד את צורת החשיבה שלו. למשל מזויה ביקשתי להעריך את גילם של היושבים בחדר, וראיתי שאומדן הגיל שלה מגזים באופן שיטתי כלפי מעלה. אבל בסוף היא הפתיעה אותי עם אבחנה מאוד מדויקת". בסופו של דבר התברר שדווקא הנהג דייק יותר בנוגע לפרט מרכזי, הפדחת של האלמוני. הנהג אמר שהיה לו שיער דליל, ואילו זויה העידה שהיתה לו קרחת מבהיקה. בקלסתרון צויר השיער במטושטש "כדי לעשות צדק עם שניהם", אומר ג'יבלי. האמת היתה שההרוג לבש כיפה לבנה, שיצרה רושם של קרחת.

בקלטות המתעדות את החקירה נראה ג'יבלי כשהוא קם פתאום מהכיסא, מרים את הקול, מכה בעיפרון על השולחן, מתופף באצבעותיו או מנופף אותן אל מול חוטמו של העד - ממש כאילו היה חוקר משטרה מדופלם. "אני מנסה לשמור על המתח בשיחה", הוא אומר, "שהיא תישאר קולחת וללא הפרעות. שאני לא אאבד את הבן אדם והוא לא יאבד אותי. כשצריך אני לוחץ, לוחץ, לוחץ, לא מרפה, ממש מנדנד".

"הוא הכניס אותי לתלם", מודה הקצין בן אור, בן 21. לפני שעלו לאוטובוס סיפר האלמוני בעל המבטא הצרפתי לבן אור שגם הוא היה פעם גיבור, שהוא נלחם במלחמת שלום הגליל ואפילו נפצע ברגלו השמאלית. בן אור זכר את כל פרטי השיחה, אבל לא את מה שקרה אחר כך - שהצרפתי עלה לאוטובוס. ג'יבלי חילץ ממנו את הזיכרון כמעט בכוח. "הוא ידע מה שצריך להגיד ברגע הנכון. בהתחלה אמרתי בוודאות מוחלטת שאני לא זוכר בכלל אם האיש עלה לאוטובוס. יכול להיות שניסיתי להדחיק ולא להיזכר, זה לא הכי נעים בעולם להריץ בראש את כל הסרטים האלה. אבל איך שהוא דיבר אתי הוא היה קליל ונחמד, והוא גרם לי להרגיש ממש בנוח. לא יודע למה, אבל צורת הדיבור שלו גרמה לי להיפתח. הוא גרם לי להסתכל יותר עמוק אצלי ולהתחיל לזכור לעומק את אותו בן אדם".

חלק של הקב"ה

הסוקרת חינטייב לא זכרה את בעל המבטא הצרפתי - שלא אותר עד היום, ומניחים שירד מהאוטובוס לפני הפיצוץ וכנראה גר בחו"ל - אבל זכרה היטב את האלמוני השני, הקירח הידידותי, מאחר ששוחחה אתו למשך הזמן הארוך ביותר. היא תיארה אותו כ"פטפטן, חביב כזה, חברותי, נורא מחפש לדבר. הוא נראה לי כמו מישהו שיכול להיות אבא של חברה שלי" והגדירה אותו כ"סחבק". בנוגע לעיסוקו אמרה ש"הוא סיים תיכון, אבל לא למד לימודים אקדמיים. יש לו חנות לחומרי בניין, לא יותר מזה". גם הנהג אראל תיאר אותו כ"סחבק כזה, חברותי כזה, עם חיוך" ושיער שהוא בנאי.

ג'יבלי הפתיע את העדים בשאלות כלליות על הטיפוס המבוקש, שלא קשורות כלל לתווי פניו. "איזה מוסיקה הוא היה שומע, מזרחית? מאיזה תקופה?" שאל, וגם "האם הוא היה מגולח? והאם הוא השתמש באפטרשייב? האם הוא היה מגונדר?" הקלסתרון שהתנוסס על הדף בסוף החקירה היה מפתיע מאוד, דווקא משום שעל פי ג'יבלי "הוא נראה ישראלי לכל דבר".

קוברסקי: "זה הטריף אותנו. יש קלסתרון נורא נורא ישראלי, בטוח לא עובד זר או תייר, אלא טיפוס מחובר חברתית, שדיבר עם הסוקרת על פוליטיקה. הוא נראה כמו מישהו שיצר הרבה קשרים בחייו. הנחנו אז, בגלל שזה היה כל כך מוזר, שאולי יש לו מחלת נפש". לג'יבלי היתה השערה משלו, שהתבררה כמדויקת להפליא. בראיון ל"המשפחה", שנעשה בסוף אוקטובר, הוא אמר ש"קיימת הסתברות שהוא מתגורר באיזושהי עיירת פיתוח... אולי הוא מיוצאי צפון אפריקה".

חודש לאחר מכן הגיע הטלפון שפתר את התעלומה. נהג מונית העיד שבחור שדומה לקלסתרון הזמין ממנו נסיעה משדרות לתל אביב בבוקר הפיגוע, וביקש לצאת לדרך מוקדם כדי להספיק לתפוס את האוטובוס הראשון לטבריה. הקירח החביב זוהה כאליקו תימסית, בן 33, יליד שדרות ממוצא מרוקאי.

איך ידעת?

ג'יבלי: "פשוט ניחשתי. אני משתמש הרבה בסטריאוטיפים. זה אולי לא יפה, אבל זה עוזר. לפי הביגוד, ולפי זה שאין לו מכונית פרטית, שיערתי שהוא מעיירת פיתוח. מה שחיזק אצלי את הכיוון של המגרב היה משהו שהנהג אמר, כשהוא תיאר לי את השיער. הוא אמר שהיה לו ראש של גזזת, מין שיער לא אחיד. מיקי הוא אדם מבוגר והוא זוכר, וגם אני יודע איך נראה ראש של גזזת, של יוצאי צפון אפריקה".

במהלך העבודה נקשרת לתימסית, לדמות שלו?

"נקשרתי אליו כי העדות היתה חזקה, אבל עד שלא קבעו שזה זה, לא עשיתי האנשה שלו. ניסיתי רק לחקור את הצלם שלו, לנסות להגיע לדמות. כאשר הבנתי שהדי-אן-אי תואם, ושגם ההלכה מקבלת את זה, אז התחילה ההתרגשות. לא רק בגלל שמצאנו אותו, אלא בגלל שיש דמות מאחורי הציור, דמות אנושית. המשימה שלי היתה לתת לו צורה, לתת לו צלם. הרי האדם נברא בצלם, והקלסתר של הפנים, על פי ספר הזוהר, על פי התורה - זהו חלק של הקב"ה שניתן באדם. אני, כאדם דתי, ראיתי את החובה בזה, את הצורך לעשות חסד עם המת".

וגם הלכת להלוויה בשדרות.

"קודם כל זאת מצווה, אבל גם נקשרתי לבן אדם, רציתי לסגור מעגל. אני יודע שפה הושלם התיקון שלו. זה ככה, אני מאמין בזה כמו שאני יושב כאן מולך. תימסית מת. הוא עלה לטריבונל האלוקי, לפני פמליה של מעלה, וכנראה קבל על הצורה שבה הוא מת. ובגלל שמישהו התפלל עליו - אולי האבא, שהלך לצדיקים - הקב"ה רצה להוציא את תימסית ממקום אחד ולשים אותו במקום אחר. זה הכל. אני הייתי רק השליח". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו