בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המיתון מאיים על תעשיית הסרטים החרדיים הפורחת

תעשייה של מאות סרטים כשרים על תקליטורי מחשב התפתחה בשנים האחרונות בציבור החרדי כתחליף לטלוויזיה. קיצונים חרדים אמנם מפיצים נגד המפיקים כרוזי השמצה, אבל הרבנים מבינים כנראה שהציבור שלהם צריך בידור ועדיף שהוא יהיה מתוצרת בית. בין המגבלות שמטיל הבמאי יהודה גרובייס על עצמו: בלי יריות (אפילו בסרטי מתח כמו "הנקמה היהודית"), ובלי נשים (באחד הסרטים הגברים מכינים דגים לשבת). השאלה היא אם התעשייה תשרוד את הירידה במכירות. כתבה רביעית בסדרה

תגובות

עברו שנים מאז שילדים חרדים פעורי פה ועיניים צפו בסרטים הוליוודיים אמיתיים בקייטנה או במתנ"ס השכונתי. אולי היום קשה להאמין בכך, אך ללא מעט אנשים בציבור החרדי יש זיכרונות מילדותם נטולת הטלוויזיה של הקרנות במסרטת 16 מ"מ מקרטעת של סרטי מלחמה כמו "קן הנשרים" או "תותחי נברון" (לבנים), ואפילו עותק עתיק מחתונת אליזבת מלכת אנגליה (לבנות). קטעים שנחשבו בעייתיים צונזרו אז במחי יד, שנשלחה לחסום את פתח המקרן למגינת לבם של הצופים הצעירים. לפני כעשור, בגבור ההקצנה וההסתגרות, נעלמו ההקרנות המופלאות ההן לבלי שוב.

לוואקום הזה בתחום הבידור חדרו לפני שלוש שנים יזמים חרדים זריזים, שהחלו להפיק סרטים לקהל חרדי. הם ניצלו פרצה קיימת - ההיתר הגורף שנתנו רבנים לשימוש מבוקר במחשב לצורך פרנסה - כששיווקו את הסרטים על תקליטורי מחשב. כך עקפו בחוכמה רבה את הצורך להשתמש ב"מכשיר המשוקץ" (הטלוויזיה), חסכו את המחאה שהיתה עשויה להתעורר והגדילו את פוטנציאל צרכני הקולנוע החרדי.

לפריצת הסרטים החרדיים קדמה תופעה מחתרתית של המרת סרטי וידאו לתקליטורים בשתי ספריות וידאו שהיו קרובות לריכוזי חרדים: בכיכר השבת בירושלים ("פוטו אלן") וסמוך לכניסה הראשית לבני ברק. הסרטים שהושאלו "מתחת לשולחן" היו סרטים רגילים. הספריות שענו לביקוש החרדי, במיוחד זו בירושלים, עוררו את זעמם של משמרות הצניעות ונתקלו בהטרדות חוזרות ונשנות של קיצונים. אחת ההיתקלויות בירושלים הסתיימה בתאונה, שבה נהרג אדם שניסה להפריד בין המפגינים לבעל החנות. התאונה הזאת מסמנת את קץ העידן המחתרתי.

אותה התחלה מחתרתית הניחה את היסודות לתעשיית הקולנוע החרדית. הצורך הברור של הציבור בסרטים דחף את היזמים החרדים מחד גיסא, וגרם להסכמה בשתיקה של הרבנים מאידך גיסא. בתוך שלוש שנים בלבד צמח שוק צפוף, הנשלט על ידי ארבעה מפיקים עיקריים, שמוציאים כ-15 סרטים חדשים בממוצע בכל חודש. הסרטים מוצגים לראווה על מדפי חנויות במרכזי הקניות ההומים ברחוב גאולה בירושלים וברחוב רבי עקיבא בבני ברק בין קלטות להחזרה בתשובה ותקליטורי מוסיקה חסידית.

"יש לסרטים ביקוש גדול. כולם חינוכיים", מרגיע ישראל, חסיד חב"ד שמוכר את הסרטים באחת החנויות ברחוב גאולה בירושלים. באופן טבעי אפשר לראות את עקבות החב"דניקים לפחות בהתחלת התעשייה, שכן מאז ומתמיד היו מתקדמים יותר מהציבור החרדי הרחב בשימוש בטכנולוגיה לצורכי דת. הם קיבלו לכך היתר ועידוד מהרבי מלובביץ'. מי קונה? כולם, אומר ישראל, "חסידים, ליטאים - אין הבדל. כל מי שמחזיק מחשב. אבל לא כולם יקנו סרט עם אקדח על העטיפה", הוא מצביע על אחד הסרטים שכרזותיו תלויות על הקירות, "בכל זאת זה לילדים".

חמישים שערי טומאה

"הילדים הם רק תירוץ", מחייך יהודה גרובייס, מפיק, במאי ותסריטאי שסרטו האחרון, "הנקמה היהודית", יצא בשבוע שעבר לחנויות ועל עטיפתו תמונת אקדח. "שום חרדי לא ילך ויוציא כסף על משהו שהוא בעצם בידור לעצמו", הוא מסביר את הקושי לשווק סרטים למבוגרים, "תרבות הפנאי היא עדיין תחום בעייתי הזקוק לתירוצים. כדמי חנוכה, מתנה ליום הולדת, או בתור עיסוק לילדים כשהם נשארים עם הבייביסיטר זה לגיטימי; ובאותו כרטיס גם ההורים יכולים ליהנות".

גרובייס, בן 28, הוא האיש שאולי הכי מזוהה עם תעשיית הסרטים החרדית. בתוך שלוש שנים הפיק בחברת "האחים גרובייס", שבה היה עד לאחרונה שותף עם אחיו (סופר חרדי המפרסם את כתביו תחת הפסוודונים אברהם גרוס), יותר מ-20 סרטים. צופים חדי עין יוכלו להבחין בו בתפקידים שוליים. "אני כמו היצ'קוק, אוהב להפתיע בהופעות אורח", הוא אמר.

מהבחינה הדתית גרובייס מגדיר את עצמו כחסיד כללי (חסיד שלא מזוהה עם חסידות ספציפית). בכל מה שקשור להפקת סרטים הוא אוטודידקט. "למדתי מטעויות ומצפייה בעבודתם של במאי סרטים על הסט", הוא מספר. עד לא מכבר היה סוכן ביטוח מצליח ומסודר כלכלית, אבל כמו רבים וטובים הוא נדבק בחיידק הקולנוע ומאז הוא לא מפסיק לעשות סרטים. נראה שהוא מונע על ידי רצון אמיתי ליצור תרבות פנאי לקהילה שלו, גם אם בתקופה הנוכחית, לדבריו, זהו עסק לא רווחי לחלוטין.

קשה לאמוד את מספרם של צרכני הקולנוע החרדי. לפי נתוני המכירות, רק 20% מהם רוכשים את התקליטורים, שמחירם אינו זול (69 שקלים לתקליטור חדש, מחיר היורד ל-50 שקלים לאחר שנה על המדף). גרובייס אומר ששיא המכירות של תקליטור הוא 10,000 עותקים, אך מרוב התקליטורים נמכרים בקושי 5,000 עותקים. זאת בשל העובדה שרוב רובם של הצופים צורבים או שואלים את הסרטים מקרובים ושכנים.

על היקף הצפייה, השונה מהיקף הצריכה, אפשר ללמוד אולי מנתונים על מחשבים בבתים. הנתונים הרשמיים מדברים על שיעור של 40% מהבתים החרדיים שיש בהם מחשב. גרובייס מעריך שהשיעור האמיתי גבוה יותר - כ-60%. בכל בית שבו יש מחשב, הוא אומר, רואים את הסרטים. המתנגדים למחשב הם הגרעין הקשה של החרדים - הפלג הליטאי המחמיר המתנגד לכל סממן של ה"מודרנה", או חסידויות קיצוניות כמו נטורי קרתא וסאטמר. גם בחסידות בעלז הוצא באחרונה איסור גורף על צפייה בסרטים. "בקהילות צפופות אלה", מסביר חסיד, "אי אפשר להסתיר דבר מהשכנים או החברים, ולכן האיסור נשמר".

על פי חוקר החברה החרדית נרי הורוביץ, עם שגשוגה של תעשיית התקליטורים החלה ההתפכחות של הרבנים מהאפשרות לפיקוח המבוקר על המחשב. הטענה היתה שהשימוש בתקליטורים החדיר את משחקי המחשב לציבור החרדי ושומו שמים, גם את האינטרנט אבי הטומאה. "ב-99' החלה להתגבש יוזמה לצאת במערכה ציבורית נגד האינטרנט", כתב הורוביץ במאמר בכתב העת "כיוונים חדשים".

ואכן, בחוברת "צו השעה", שהוצאה אז ביוזמת תלמידי ישיבות ומחנכים בתלמודי תורה, ליטאים וכן חסידי גור ובעלז, נכתב: "כל מחשב ביתי רגיל יכול להיהפך בלחיצת כפתור למכשיר הקרנה... מפלצת הטלוויזיה בתוך הבית החרדי, ואולי אם יורשה לומר, סכנת התקליטורים גרועה אף מהטלוויזיה... במחשב הנייד כותבים חידושי תורה כמתמידים גדולים וכאשר המשגיח מסובב את הראש אפשר לעבור בנקישת עכבר אחת להקרנת הסרט. אם על טלוויזיה יש הגבלה מסוימת מצד שלטונות החינוך, הרי שבסרטי וידאו ותקליטורים הכל פתוח... עד לחמישים שערי טומאה". ובכל זאת, כמו שאומר איש התקשורת החרדי דודי זילברשלג בציניות: "עדיין לא נראו ערימות של מחשבים מוטלות בקרנות רחוב בבני ברק וירושלים".

פשקווילי נאצה

הדרך המתפתלת לאולפני העריכה של גרובייס, המתחילה בחצר האחורית של בניין ברחוב רבי עקיבא, הרחוב הראשי של בני ברק, מזכירה לרגע צעידה בסימטאות צ'יינה טאון באחת הערים הגדולות בארה"ב. על דלת הברזל תלוי שלט "יהודה גרובייס ביטוח", לא "הפקות" חלילה. הקולנוע החרדי הוא חצי מחתרתי והוא מהווה פרצה נוספת, המאפשרת לתהליכי השינוי לחלחל לעולם החרדי. התהוותו, הקשורה בטבורה לאיסורים ולהתנגדות לתרבות החיצונית, מלמדת על ציבור הכמה לשינוי, שצרכיו מעצבים לאט לאט נורמה חדשה. בלי להצהיר על כך בפומבי, הציבור החרדי רוצה תרבות פנאי ובידור לילדיו ולעצמו. ומשנפרצה הפרצה, הממסד הרבני מכיר במגבלותיו ומגיב בקול ענות חלושה ולרוב מעלים עין ולא יוצא למאבק חזיתי ונחרץ.

למרות הפופולריות העצומה של הקולנוע החרדי, ההתייחסות אליו היא אפולוגטית. גרובייס אולי מוכר ואהוד בבתים רבים, אך אהדה זו היא בחצי פה. הוא אף משלם מחיר על פעילותו בפשקווילים המנאצים אותו כמשחית נפשות טהורות, הנתלים בעירו בני ברק אחת לכמה שבועות. לפחות למראית עין הוא לא מתרגש מכך וטוען שמפריזים בחשיבותם של הפשקווילים ושעומדים מאחוריהם רק קומץ של קיצונים, אך בו בזמן הוא מודה ש"לא נעים לראות את שמך מרוח ברחבי העיר".

סרטיו של גרובייס הוזכרו בכתבות בעיתונים חרדיים כמו "משפחה", עם הערה מקדימה שאין בכתבה משום המלצה. גרובייס פועל במעין מבוך של איסורים והגבלות. אולי משום כך הוא מתגאה בכך שיצירתו האחרונה, "הנקמה היהודית", הוא "סרט עם כלי נשק, חראקות, מרדפים... כל הבלגן - אבל בלי ירייה אחת". זהו תיאור שיכול להישמע כהמלצה מפוקפקת לצרכן קולנוע מן השורה, שאינו מתמצא בניואנסים של העולם החרדי.

אבל גרובייס חי בתוך עמו ולדבריו הוא שלם עם העובדה שהסרטים שלו הם סרטים מטעם. "אני עושה סרטים מסחריים", הוא אומר, "ואני עונה לדרישות הקהל שלי". תעשיית הקולנוע החרדית לא מתיימרת לפזר אבק כוכבים - כאן הכל בטווח נגיעה, מאוד עממי ומחובר לקהל. גרובייס עצמו הוא אישיות מוכרת והוא מנהל עם צופיו התכתבות ענפה בדואר האלקטרוני. לפי התגובות שהוא מקבל הוא יודע להעריך מה יהיו הטענות הקנטרניות ביותר של אחרון הצופים. הדרישה הבסיסית היא, כמובן, שבסרט לא יופיעו נשים. בשם העיקרון הקדוש הזה משנה גרובייס לעתים סיפורים מהמקורות או מוצא פתרונות מוזרים. כך, בסרט המבוסס על הסיפור העממי "יוסף מוקיר שבת", יש סצינה שבה גברים מכינים דגים לשבת.

דרך ארוכה הוא עבר מהסרטים הראשונים, שהיו צילומים פיראטיים של תיאטרוני בובות והצגות ילדים חרדיים. עכשיו הוא מפיק סרטים עלילתיים, לרוב עיבודים של סיפורי חז"ל או סיפורים שפורסמו בעיתונות החרדית. מסרט לסרט איכות הצילום משתפרת - גרובייס אומר שאיכות הסרטים הראשונים מביכה אותו. גם רמת המשחק אינה נופלת כיום מרמה של טלנובלה בערוצי הטלוויזיה המסחרית. בתפקידים הראשיים משחקים לרוב שחקנים שחזרו בתשובה, למשל אביתר לזר, שחקן עבר בקאמרי ומיכאל וייגל, ששיחק בסדרת הטלוויזיה "הפוך". מהפניות הרבות שגרובייס מקבל מחרדים מהשורה שרוצים לשחק בסרטים, נראה שהתלהבותו מידבקת. חלק מהפונים כבר זכו לתפקידי ניצבים.

הסרטים גדושים באינדוקטרינציה, אך מכיוון שהם פונים לקהל משוכנע ולא נועדו להחזיר בתשובה, הם אינם בוטים בעודף מיסיונריות כמו הסרטים שעושים גופי החזרה בתשובה. במיטבם הם נאיוויים - מעין סרטי בורקס לחרדים. אך גם לגרובייס יש עקרונות אמנותיים, בין השאר נאמנות מסוימת למציאות. בשם העיקרון הזה הדמות הראשית בסרטו האחרון - סוכן מוסד שנשלח לאוקראינה לחסל פושע נאצי - לא חוזרת בתשובה בסוף הסרט, אף שזה היה נחשב לסוף הטוב הקלאסי. "יש גבול", אומר גרובייס, "זה לא נראה אמין שבזמן קצר ממש לקראת סוף הסרט הבחור חוזר בתשובה, אז ויתרתי על כך, אפילו שהצופים יתאכזבו".

סביר להניח שאכזבתם של הצופים תגבר הרבה יותר נוכח סגירתם הצפויה של אולפני גרובייס. "אם יש משהו שיכול לעצור את תעשיית הסרטים זה המיתון", אומר גרובייס. לדבריו, מכירות התקליטורים ירדו מאוד באחרונה, ולאחר הפסדים רבים הוא אומר בעצב שאין לו ברירה אלא לפרוש מהתעשייה הביתית. עם זאת, הוא לא מתכוון לפרישה כללית מהקולנוע, רחוק מזה. עכשיו החלום שלו הוא לעשות סרט עלילתי לקהל הרחב על החרדים בשואה. הוא חולם על "סרט עם מאות ניצבים שיצולם באוקראינה", כדבריו, ויוקרן בבתי קולנוע, ממש כמו "הבריחה מסוביבור" או "החיים יפים". "הייתי רוצה להביא קולות אחרים לקולנוע", הוא אומר, "הישראלים שראו כבר מאות סרטים על השואה, לא מכירים את סיפור השואה החרדי".

תלונותיו של גרובייס על כך שמעולם לא קיבל תמיכה מהקרנות התומכות בסרטי קולנוע, מזכירות את טענות הקיפוח הנצחיות של יוצרי סרטי הבורקס. לדבריו מאיישת את הקרנות קבוצה של אנשים מהזרם המרכזי, שלא מאפשרים את קיומם של סרטים שמייצגים מגזרי שוליים. לטענתו, המשותף לסרטים שזכו בשנים האחרונות בפרסים - "ההסדר", "החברים של יאנה" או "חתונה מאוחרת" - הוא שאלה סרטים שמציגים באור שלילי את המגזר שעליו הם מספרים; לדבריו "רק באופן כזה הם התקבלו".

גרובייס פעיל בשדולה של יוצרי הקולנוע בכנסת, נגד הקיצוצים בתקציב הקולנוע. בנובמבר אף ניסה לשכנע את הח"כים החרדים לתמוך בהצבעה בהסתייגויות שהוכנסו לחוק הארכת הזיכיון לערוץ השני, שכן לדבריו אלה עשויות "לסייע לחרדים בקבלת תקציבים להפקת סרטים עלילתיים ברוח היהדות". במכתב לח"כים משה גפני ויעקב ליצמן מיהדות התורה הוא כתב: "אני מבקש להדגיש שאין בכך תמיכה חרדית בחוק הקולנוע, אלא ההיפך - לקיחת כספים מערוץ 2 החילוני לטובת סרטים חרדיים". למותר לציין שהח"כים התנערו ככל יכולתם מחשד לתמיכה בקולנוע הישראלי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו