בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טסתי לידו תא מול תא ופתחתי באש

בפברואר 73' הפילו שני מטוסי קרב ישראליים מטוס נוסעים לובי שחדר בטעות לתחום האווירי של ישראל למרות שהחל לחזור לכיוון מצרים. התוצאה: 106 אזרחים הרוגים. שלושים שנה אחרי עדיין חושש הטייס היורה לחייו ומסרב להיחשף. יתר המעורבים מתקשים להסביר את הההחלטה האומללה. מה בעצם קרה שם? פרנויה? טמטום? סתם שחצנות?

2תגובות

הכל עבר ומת מבחינתי, אין לי עניין לנקות עכשיו את המצפון שלי, העניין היחיד שיש לי הוא לקבור, לסגור, להשתיק את הסיפור הזה", אומר י', טייס מטוס הפאנטום הישראלי שהפיל מטוס נוסעים לובי. לפני 30 שנה, בפברואר 73', חדר מטוס נוסעים לובי לחצי האי סיני, שהיה אז בידי ישראל. המטוס טס ממערב מזרחה ובחיל האוויר חששו שהטייס מתכוון לפגוע בבסיס הצבאי בביר גפגפה ("רפידים") או בבאר שבע, או לצלם מטרות צבאיות.

שני מטוסי פאנטום נצמדו אליו והורו לו לנחות ברפידים. הטייס התעלם מהבקשה, חג מערבה והתחיל לטוס לעבר שטח מצרים. למרות שהיה ברור שהוא מסתלק מהשטח שבשליטת ישראל וכי אינו מהווה סכנה ביטחונית, ירו בו שני המטוסים הישראלים ופגעו במיכל הדלק. המטוס הלובי התרסק, 106 נוסעים ואנשי צוות נהרגו ושבעה נפצעו. זו היתה הפעם היחידה שבה הפיל חיל האוויר מטוס נוסעים אזרחי.

מתוך ארבעת אנשי הצוות של שני הפאנטומים שפגעו במטוס רק שניים חיים היום: הטייס י', שהיה אז מפקד טייסת פאנטומים והטיס את המטוס המוביל, והנווט של המטוס השני. הנווט של י', ברוך פלטיאלי, נהרג במלחמת יום כיפור ואילו טייס המטוס השני, דורון שלו, נהרג בתאונה מבצעית באוגוסט 77'.

למרות שעברו מאז שלושים שנה, חי י' בחשש מתמיד לחייו. "בכירים במערכת הביטחון אמרו לי שעלולים עדיין לסגור אתי חשבון", הוא מסביר. "בעבר מנעתי פרסומים של הפרשה, היום אני מבין שאין לי אפשרות לעשות את זה, אבל הייתי מוכן להעלות באש את מערכת 'הארץ' אם זה היה מונע את הפרסום של הפרשה".

מכריו של י' וקצינים בחיל האוויר שהיו מעורבים בהפלת המטוס הלובי מגיבים בצורה דומה. אחדים מהם טרקו את הטלפון כשהתבקשו בשבוע שעבר לשחזר את האירוע. "הוא בא, יירט והפיל, מה צריך לרדוף אחריו עם כל מיני שאלות אחר כך", אומר תא"ל (מיל') גיורא פורמן, שהיה ראש מחלקת מבצעים של חיל האוויר ושהה בבור הפיקוד בעת המבצע. "אתה לא יכול להאשים את עצמך כל הזמן. אתה צריך גם להילחם".

גם אם יעברו עוד מאתיים שנה אני לא אדבר על זה, אומר אל"מ (מיל') שמואל שפר, שהיה ראש מודיעין אוויר ושהה אף הוא בבור הפיקוד. "השתיקה יפה למקרה הזה", אומר תא"ל (מיל') משה ברטוב, שהיה ראש ענף מבצעים שוטפים ופיקד על הבור בזמן האירוע. "למה זה טוב לדבר על זה? כל הנושא היה חד וחלק, אבל עכשיו זה עלול לפגוע ביחסים העדינים שלנו עם מצרים".

למצרים לא היתה כל נגיעה לפרשה, מלבד העובדה שהמטוס חדר לסיני מתחומה והתכוון לחזור אליה. מלחמת ההתשה הסתיימה באוגוסט 1970 בהפסקת אש שנשמרה על ידי המצרים. הפלשתינאים, לעומת זאת, המשיכו במאמציהם לפגוע בישראל. ב-8 במאי 72' חטפו פלשתינאים מטוס של חברת התעופה הבלגית סבנה, שהונחת בלוד; צוות של סיירת מטכ"ל השתלט על המטוס החטוף, שלושה נוסעים נפצעו, אחת מתה מפצעיה אחרי שלושה שבועות. ב-30 במאי 72' ירו שלושה יפאנים על נוסעים בשדה התעופה בן גוריון והשליכו רימוני יד; 25 אנשים נהרגו. בספטמבר 72' נרצחו 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן.

מטוס של מדינת אויב

ב-21 בפברואר 73' השתוללה בסיני סופת חול שהקשתה על הראייה. בשעה 12:40 המריא מטוס בואינג של נתיבי האוויר הלוביים מבנגזי שבלוב, אחרי חניית ביניים בטיסה טריפולי-קהיר. את המטוס הטיס הצרפתי ז'אק בורז'ה, טייס מנוסה מאוד בן 42, עם ותק של אלפי שעות טיסה. מסיבה כלשהי טעה בורז'ה; שעה אחרי שהמריא מבנגזי הוא הודיע למגדל הפיקוח בקהיר שהוא פונה לכיוון צפון-מזרח, לעבר קהיר. למעשה הוא היה 120 ק"מ מזרחית לנקודה שבה היה עליו לפנות.

במקום לקהיר המטוס התקדם לכיוון תעלת סואץ. מכשירי הניווט אותתו על הטעות: אגם קארון, שאמור היה להיות מאחוריו, זוהה מצד שמאל; הר מוקטם, ליד קהיר, כלל לא נקלט במכשירי הטיסה. בורז'ה היה בטוח שהמכשירים התקלקלו. "קורה משהו מוזר באמת", הוא אמר למהנדס הטיס, "היינו באופן ברור אחרי קארון. זה בלתי אפשרי".

בשעה 13:54 קלט הרדאר הישראלי את המטוס, שהיה עדיין בשטח מצרים אבל טס לכיוון סיני. שני טייסים ישראלים, י' ושלו, שהיו בכוננות בביר גפגפה, הוזנקו לאוויר. בבור הפיקוד של חיל האוויר עקבו בדאגה אחרי המטוס. "באותה תקופה היו דיווחים וידיעות מודיעיניות על רעיונות של ארגוני חבלה לרסק מטוס בבסיס שלנו, חששנו שזה מה שיקרה", אומר פורמן. "זה אמנם מטוס אזרחי, אבל חששנו גם שהוא רק מתחפש למטוס אזרחי ולמעשה הוא הגיע בפעולת ביון כדי לחפש את המערכים שלנו בסיני".

בבור הפיקוד היו באותו זמן מפקד חיל האוויר, מרדכי הוד, סגנו, בנימין פלד, פורמן, שפר, ברטוב ושלושה קצינים נוספים. "היינו עייפים מאוד", נזכר פורמן, "אחרי שבלילה הקודם היתה פעילות בלבנון". באותו לילה פשט כוח של צה"ל על שבעה בסיסים פלשתיניים בצפון לבנון.

במסיבת העיתונאים אחרי הפלת המטוס הלובי הסביר הוד, שאחת הסיבות לחשש מפני המטוס היתה ש"הדבר אירע באחד האזורים הרגישים ביותר מבחינה צבאית". בשבועון האמריקאי "טיים" נכתב באירוניה ב-5 במארס 73', ש"באזור הרגיש" הזה נלקחים לביקור באופן קבוע "נציגים של ארגונים יהודים אמריקאיים".

"האווירה בבור הפיקוד", אומר פורמן, "היתה שצריך להפיל את המטוס. כולם היו שותפים להרגשה שצריך לחשוד בו או להפיל אותו או משהו כזה". אחד התומכים החזקים ביותר בהפלה מיידית של המטוס היה פורמן עצמו. "היינו בלחץ של זמן לעשות משהו", הוא אומר. "בהחלט חשבתי שייתכן שהמטוס ביצע משימת צילום או משהו כזה. מי שתמך בהפלה מיידית בצורה החריפה ביותר היה דווקא בני פלד".

דקות ספורות אחרי השעה שתיים בצהריים הגיע המטוס לביר גפגפה, חג מעל הבסיס הצבאי והסתובב בחזרה לכיוון מצרים. זה לא שיכנע את בכירי חיל האוויר בבור הפיקוד לוותר על הפלתו. "היתה הערכה שבסיבוב הוא מנסה לסדר אותנו", אומר פורמן. "ראינו על המכ"ם שהוא בורח, הוא בורח וצריך לעשות משהו".

התנהגותו נעשתה חשודה יותר ויותר, נכתב בשבועון הצבאי "במחנה" כמה ימים אחרי האירוע. "האם זהו מטוס מחבלים שניסה לחדור מכיוון בלתי צפוי? ואולי מטוס ביון הטס מעל אזורים רגישים במיוחד? אפשרויות אלו נראות סבירות, ואילו האפשרות שזה מטוס נוסעים רגיל נראית רחוקה מהמציאות. האם לא היה זה רק תרגיל הטעיה ואולי הנמיך מעל ביר גפגפה למטרות ריגול?"

השאלה העיקרית היא למה להפיל אם הוא מסתלק, אומר האלוף במילואים דוד עברי, שהיה אז מפקד בסיס בחיל האוויר ואחר כך (82-'77') מפקד חיל האוויר. "אבל זו שאלה טובה של שיקול דעת שאפשר לשאול רק בדיעבד. בלחץ של מצבים כאלה עושים שגיאות. זה אחד החששות הגדולים ביותר של טייס. טעויות בטיסה הן תמיד טעויות קריטיות".

במסיבת עיתונאים אחרי הפלת המטוס נשאל משה דיין, שר הביטחון, אם ביטחונה של מדינת ישראל היה נפגע אילו היה המטוס ממשיך לטוס למצרים. "לא זוהי הבעיה", ענה דיין, "אלא היא חייבת להיות מוצגת בצורה הבאה: אם מטוס של מדינת אויב, גם אם הוא מטוס אזרחי, טס מעל אזור אסור בתקופת מתיחות, אם הוא נוהג בצורה חשודה, אם איננו נשמע להוראות, האם מותר להשתמש בכוח כדי לאלצו לנחות כדי לשפוך אור על התנהגותו ועל כוונותיו, אשר אינן יכולות להיראות אלא כעוינות? על שאלה זאת חייב אני לענות באורח חיובי". הרמטכ"ל, דוד אלעזר, אמר במסיבת העיתונאים ש"כיוון הנסיעה אינו משנה, הקובע הוא כוונותיו".

שרידי הטרגדיה פזורים בשטח

מוזר שלא היתה לישראלים קצת יותר סבלנות, כתב ה"אובזרבר" הבריטי כמה ימים אחרי הפלת המטוס. רק ארבע דקות חלפו מהרגע שבו המטוס הסתובב לכיוון מצרים ועד שנורו לעברו פגזים, כתב ה"סאנדיי טיימס".

פורמן אומר שהחשדנות ביחס למטוס גדלה אחרי שפלד ניסה להתקשר אל הטייס בערוצי קשר בינלאומיים ולא נענה. אולם במסיבת עיתונאים כעבור שלושה ימים אישר פלד שהתשדורות לא נקלטו במטוס: "היו ניסיונות לתקשר עם המטוס באמצעי אלחוט, אולם לא היה ידוע על איזה תדר מקשיב המטוס. נעשה גם ניסיון לתקשר איתו על התדר של מגדל הפיקוח של קהיר, אבל גם לשידור זה לא היתה תגובה. אנו מניחים שהתקשרנו איתו בתדר הלא נכון, או שמערכת השידור שלנו לא עבדה כראוי. ברשמקול של המטוס אין סימנים שהשדר שלנו התקבל אצלו".

למחרת ההפלה כינס מפקד חיל האוויר מסיבת עיתונאים בהשתתפות שני הטייסים, י' ושלו. השניים לא ענדו דרגות, חבשו כובעי מצחייה ולא הוצגו בשמותיהם. הם נראו מתוחים, כתב יעקב ארז ב"מעריב". הטייס י' היה היחיד שדיבר, והוא סיפר על הניסיונות האוויריים ליצור קשר עם המטוס הלובי. תחילה היה נרגש מעט, כתב זאב שיף ב"הארץ", אך בתוך דקות ספורות שאב ביטחון ודבריו נשמעו כנים.

"אחרי שראינו את המטוס הצטרפנו אליו במבנה. היינו קרובים מאוד, כמעט חמישה מטרים, ראיתי את אנשי הצוות בבירור", אמר י'. "תחילה עשיתי לו סימן בידי, כשאני מורה באצבעי כלפי מטה לכיוון אחור, רמזתי לו לעבר שדה התעופה בביר גפגפה. הטייס של מטוס הבואינג הסתכל לעברי וסימן בידו לכיוון השטח המצרי, מערבה. סימנים אלה הוחלפו שלוש פעמים לפחות ובינתיים הסתובב המטוס והתחיל לטוס לכיוון תעלת סואץ. עתה עשיתי סימן המוכר כאות בינלאומי, נכנסתי לפניו עם המטוס כשזנבי היה במרחק של כ-200 מטר מחרטומו ואחר פניתי שמאלה לאחור. פירוש הדבר היה שימשיך אחרי, אך הוא לא נענה והמשיך הלאה. לפתע הוריד את הגלגלים כאילו ביקש לנחות, אך בכל זאת המשיך הלאה.

"הסימן הבא", המשיך י' בתיאור, "היה ירי של צרורות. עשיתי סיבוב ויריתי מהצד, מאחוריו, כך שכדורי התותח חלפו מול חרטומו. משלא נענה יריתי בצורה אחרת. טסתי לידו, תא מול תא, ופתחתי באש. בכל זאת הוא המשיך. שוב נכנסתי לפניו וסימנתי שיטוס אחרי. אך שום תגובה".

במסיבת העיתונאים אמר הוד שהכוונה היתה להביא לנחיתת הבואינג ולא להפלתו. גם הטייס אמר שזאת היתה מטרתו. אולם בספרו "מלחמת יום הכיפורים - מיתוס מול מציאות" כותב אלי זעירא, שהיה ראש אמ"ן, שההוראה היתה לאלץ את הבואינג לנחות "ואם יסרב - להפילו".

ביקשנו להמחיש לו את האזהרות, אמר י' במסיבת העיתונאים על נסיבות היירוט. "ירינו פעמיים לקצה הכנף כדי לפגוע, לגרום נזק קל ולהכריח אותו לנחות, אך לא להשמיד את המטוס ולא לגרום נזק רציני. הטייס של המטוס הלובי לא נענה, הוא המשיך לטוס למערב. אז החלטנו לירות בו כדי לגרום נזק חמור יותר, שיכריח אותו לנחות אבל לא לגרום להפלת המטוס. ירינו לשורש הכנף... ראיתי להבה אדומה ועשן שחור. לפי הערכתי ניגר לו דלק שבער. הטייס ניסה לבצע נחיתת אונס על החול. לדעתי היה זה ניסיון של נחיתת אונס בביצוע לא מושלם, והמטוס נדלק".

לסוכנות הידיעות אי-פי אמר הנספח הצבאי של שגרירות צרפת בתל אביב, שהטייסים ירו אל המנועים ולא אל הכנף. בכל מקרה, הפגיעה במטוס היתה קשה. "ייתכן שאפשר להגיד שהוא יכול היה לירות קצת יותר הצידה", אומר עברי, "אבל מי יודע איך הפרשה היתה מתגלגלת הלאה".

במסיבת העיתונאים אמר הטייס י' שהוא לא ראה נוסעים במטוס. "חיפשנו אחריהם אך לא ראינו דבר, כי הווילונות היו מורדים משני הצדדים", הוא אמר. אולם נוסע ודייל שניצלו סיפרו אחר כך שהם הבחינו במטוסים הישראלים. "ראיתי מגן-דוד בצד המטוס", אמר ז'אן פול בורדייה, הדייל הצרפתי הפצוע, שאושפז בבית החולים בבאר שבע. ניצול מצרי אמר לעיתונאים שהוא ישב בכיסאו "וראיתי לפתע את מטוסי הקרב הישראלים מתקרבים למטוס שלנו. צעקתי לקברניט המטוס אך הוא השיב לי: אל תפחד, אין שום דבר".

במטוס התעוררה בהלה. כמה נוסעים הוציאו ספרי קוראן והתחילו להתפלל. "נפל עלינו פחד גדול כאשר התברר לנו שאנחנו נמצאים בשטח בשליטת ישראל", אמר עוואד מהדי, טייס המשנה שניצל. "רצינו רק לברוח".

בהקלטות של הקופסה השחורה נשמעו כך חילופי הדברים בתא הטייס: "מה הדבר הזה?" שאל מהנדס הטיסה למשמע היריות. "ראיתי מספר רקטות כאן", השיב לו טייס המשנה. "הם פגעו בנו", אמר מהנדס הטיסה. "אני משער שיש לנו צרות רציניות עם המצפן, עם הכיוון", הודיע הקברניט ברדיו למגדל הפיקוח בקהיר. "נפגענו כרגע על ידי מטוסיכם". וטייס המשנה מתקן אותו: "זה מטוס קרב ישראלי, מטוס קרב ישראלי". ההקלטה נקטעה דקות ספורות לפני שהמטוס התרסק.

מסוקי חילוץ של חיל האוויר הישראלי הגיעו למקום ההתרסקות כעבור זמן קצר. ח"כ אליעזר כהן, אז מפקד טייסת מסוקים, היה אחד הראשונים שראו את ממדי האסון. "אני טיפוס חזק, אני לא מתרגש ולא מזדעזע מכלום", הוא אומר. "ראיתי כבר הכל בחיים, אבל פה היה קונטרסט עצום בין זה שמערכת צבאית מתכוננת להפיל מטוס נפץ, לבין מה שהיא מגלה בסוף - מטוס אזרחי מרוסק. לא כל יום יוצא לך לנחות ולגלות מטוס נוסעים מרוסק.

"עליתי בחזרה לאוויר כדי לדווח למפקד חיל האוויר על מה שאני רואה. זה היה מזעזע. טייס המשנה היה חי, הוא ישב שם על החול וצעק 'למה עשיתם את זה, אתם מטורפים, הפלתם אותנו, אתם רוצחים, אתם רוצחים'. אם הייתי במקומו הייתי צועק חזק יותר. אמרתי לו שהוא נמצא 400 קילומטרים מחוץ למסלול, אבל הוא לא רצה להבין. היו גם כמה ניצולים שיצאו מתוך שברי המטוס בכוחות עצמם עם המזוודות שלהם, כאילו שהם הגיעו לשדה התעופה. זה היה מחזה סוריאליסטי. כשפינינו את טייס המשנה קשרנו אותו לכיסא וחייל חמוש שמר עליו. חששתי שהוא ישתולל. בבית החולים הצבאי ברפידים ראו שיש לו זעזוע מוח. אחרי זה לקחתי אותו לטלפון והוא דיבר עם מוטי הוד באמצעות מתורגמן. כל מלה שנייה שלו היתה 'אללה ירחמו'. הוא אמר שהם חשבו שהם טסים מעל קהיר, הוא אמר שוב ושוב 'אובר קאירו, אובר קאירו, רק עכשיו אני מבין את הטעות שלנו'".

כתב השבועון "ניוזוויק", שביקר במקום זמן קצר אחרי ההפלה, מצא את "שרידי הטרגדיה פזורים בשטח, בגדים, ספרים, כרטיס ביקור של הטייס, בובה שבורה שכף ידה מבצבצת מהחול וגופות, רובן שרופות ובלתי ניתנות לזיהוי, אחדות עדיין קשורות לכיסא". בבית החולים בביר גפגפה פגש כהן את שני הטייסים הישראלים שהפילו את המטוס. "הם הגיעו בג'יפ כדי לראות מה קרה. הם היו מזועזעים כשהבינו שזה מה שקרה".

אז מי נתן את ההוראה

ההכרה בטעות פתחה שרשרת של האשמות. כולם האשימו את כולם, אם כי לבסוף איש לא הועמד לדין. עד היום אומרים טייסים בחיל האוויר, שהאחריות להפלת המטוס נופלת על הרמטכ"ל, דוד אלעזר. הוא ישן בביתו אחרי ליל הפשיטה לטריפולי כשהתקשרו אליו מבור הפיקוד של חיל האוויר וביקשו את רשותו להפיל את המטוס. אלעזר אישר. "הוא היה המפקד הבכיר ביותר והוא זה שהיה אחראי", אומר פורמן.

בספרו כתב זעירא, שאלעזר ניסה למנוע את הפלת המטוס אחרי שהוא כבר הופל. "קצין ממחלקת המודיעין של חיל האוויר הודיע לי שמטוס נוסעים לובי חדר למרחב האווירי של סיני", כתב זעירא. "ניתנה הוראה לאלצו לנחות בשדה ברפידים ואם יסרב - להפילו". זעירא, על פי ספרו, התקשר לרמטכ"ל ואמר לו ש"זה מטוס אזרחי שכנראה טעה בדרכו. היתה שתיקה בת שנייה והרמטכ"ל טרק את הטלפון בלי לענות".

כעבור כמה חודשים, כתב זעירא, סיפר לו אלעזר מדוע טרק את הטלפון בבהילות. "מוטי הוד", הוא אמר, "מסר לי על חדירת המטוס הלובי. הוא ביקש את אישורי ליירט את המטוס ולהנחיתו ברפידים ואם יסרב - להפילו. אישרתי לו. כעבור מספר דקות אתה טלפנת והסבת את תשומת לבי לאפשרות שזה מטוס אזרחי שטעה בדרכו בגלל סערת החול. על המקום החלטתי לבטל את האישור להפלת המטוס, לכן טרקתי את הטלפון ומיד התקשרתי למוטי, אך הוא ענה לי שהמטוס כבר הופל".

פורמן זכר שמיד אחרי היריות, "עוד לפני שהמטוס התרסק, הבנו שעשינו טעות. שפר היה הראשון שאמר 'תעצרו, תעצרו, לאן אתם רצים'". בביוגרפיה של דוד אלעזר, "דדו", כותב חנוך ברטוב שהרמטכ"ל נשען בהחלטתו על מידת האמון שיש לו "בתחושותיו הנכונות של המדווח. הוא העריך מאוד את ניסיונו ואת שיקול דעתו של מפקד חיל האוויר". בספרו כותב ברטוב שהפיקוד ניזון מדיווחיהם של טייסי הפאנטומים, ורומז שהם אשמים בהטעיית מפקדיהם: "למען האמת היו שניהם (אלעזר והוד) באותו מצב עצמו, שניהם התרשמו מהדיווחים שהגיעו אליהם".

18 שנים לאחר מעשה, בביטאון חיל האוויר מאוקטובר 91', נכתב שמפקד הטייסת נתן את ההוראה להפיל את המטוס. עוד שנה עברה, והטייס י' האשים בהפלת המטוס את מפקד חיל האוויר, מרדכי הוד. בראיון ל"ידיעות אחרונות" באוקטובר 92' הוא אמר שלא הצליח להבין מדוע הוד קיבל את ההחלטה. "איך הוא הסביר את זה לרמטכ"ל כך שדדו אישר? זה היה מעשה טמטום אדיר. פרי שחצנות ויהירות שלא ידעו גבולות. אז נהרגו מאה ערבים, אמר לי אחד ממקבלי ההחלטה, בפעם הבאה הם יידעו שאנחנו לא נורמלים ולא יתעסקו איתנו". הוד סירב להגיב. גם לכתבה זו סירב להתראיין.

משה ברטוב מאשים בארוע את הטייס הצרפתי של המטוס הלובי. "בראש ובראשונה האשמה מוטלת על אותו טייס שסטה ממסלולו", הוא אומר. גם דיין הטיל את האשמה על הטייס הצרפתי. למחרת ההפלה אמר דיין, ש"אם ישנו אשם בפרשה זאת, הרי האחראי היחיד הוא קברניט הבואינג. הוא אשם בגלל עקשנותו, איני מבין ואיני יודע מדוע נהג כך הקברניט ומדוע סיכן את חיי הנוסעים. זה חמור בעיני".

כדי להרחיק את האשמה מחיל האוויר הדליפו מהצבא לעיתונאים, שהטייס הצרפתי לא היה מוסמך להטיס מטוס בואינג 727. חברת "אייר פראנס", שהשאילה את הטייס לחברה הלובית, הציגה בתגובה את רשיון הטיס של בורז'ה במסיבת עיתונאים בתל אביב: בנובמבר 71' הוא הוסמך להטיס מטוס בואינג 727; הרשיון היה בתוקף עד דצמבר 73'.

בסופו של דבר ניסו להאשים את הש"ג, אומר יעקב אגסי, שסיים את תפקידו כראש מחלקת מבצעים חודשים ספורים לפני ההפלה. "הטייס קיבל פקודה ממפקד חיל האוויר וביצע אותה. הוא עשה את מה שאמרו לו לעשות. אין פה שום בעיה מוסרית בכלל. זה שנתן את ההוראה ידע באיזה מטוס מדובר. באותו רגע לא ציפו מהטייס לשיקול דעת. אם אני הייתי שם הייתי אומר, אל תפילו אותו. זו היתה החלטה אומללה. אמנם היתה מתיחות והיה חשש מפיגועים, אבל למרות הכל לא היו צריכים לעשות את זה. היו צריכים להגיד שלא מתאים לנו להפיל מטוס אזרחי. צריך היה לתת לו להמשיך בדרכו אחרי שהוא לא נשמע להוראה של פנייה לכיוון שהורו לו לפנות. החליטו לירות בו לפני שהוא עובר את הקווים. היה חשוב למישהו לא לתת למטוס לחצות את הקווים עם צילומים, אם הוא באמת צילם. בחיל האוויר היו עוד אנשים שחשבו כמוני".

כלפי חוץ, כל מי שהיה בבור הפיקוד המשיך להאשים אחרים, אומר אדם שהיה מעורה במה שקורה בחיל האוויר, "אבל בשיחות פנימיות הם אכלו את הלב ואמרו שהם אלה שטעו והם מתחרטים ומצטערים". פורמן: "ראש מחלקת מבצעים לוקח על המצפון שלו מבצעים מתוכננים שנכשלים. כאן הייתי רק מעין יועץ. לא הייתי חלק מהדבר הזה. בדרך כלל בבור כולם שותקים ויש מי שמנהל את זה - מפקד חיל האוויר וסגנו".

ביקרת את הפצועים?

"מה פתאום? אני אפילו לא זוכר כמה פצועים היו. אני לא שייך לזה. כולנו התעניינו במה שקרה, אבל לא היו הרבה פצועים".

זה היה מעשה של הרתעה

עוד באותו יום חזרו י' ושלו לטייסת הפאנטום בבסיס בחצור. האווירה בטייסת היתה כבדה, אומר מפקד חיל האוויר לשעבר, איתן בן אליהו, שהיה אז טייס בטייסת. "לא ראו בהם גיבורים", מספר אריק עזוז מנהלל, חבר ילדות של הטייס י', שהיה גם הוא אז טייס בטייסת. "היה תחקיר, ברור שהם הלכו קצת עם הראש למטה. הוא לא חגג, אבל להתייסר? הוא ביצע משימה. בסך הכל כולם הבינו את הדבר הזה. האווירה סביבם היתה קורקטית, עניינית, לא רוח נכאים. היתה תחושה של 'מי שצריך לעשות את העבודה עשה את העבודה'. זה היה אירוע מבצעי עם שיקולים מבצעיים לכל דבר.

"בדיעבד זה נורא שנאלצנו להרוג אזרחים", מוסיף עזוז, "אבל אז היה סביר לפעמים להרוג אזרחים כדי לגאול את נפשם של הישראלים. התשובה לכל איום היא הרתעה וזה היה מעשה של הרתעה. זה היה רפלקס מותנה. חששו ממטוס ביון והנה זה קרה, מטוס נכנס לישראל. זה היה מעשה הומני להפליא כדי לבלום מחבלים".

אבל לא היו שם מחבלים.

"מי שביצע את ההפלה בירר חמש פעמים לפני כן. כשהחתול שלי חולה אני מרגיש לא נוח, אז כשאדם נהרג בוודאי שאני מרגיש לא נוח, אבל חייל אף פעם לא רוצח. הוא הורג. גם אני הייתי הורג אזרחים אם זה היה מציל חיילים. אם צריך לבצע, מבצעים. יכול להיות שנער ישראלי בלונדיני וכחול עיניים יצטרך ללחוץ על כפתור ולהרוס חצי בגדד. זו היתה האווירה בטייסת".

מכריו של י' אומרים שזה לא הוגן שדווקא לו זה קרה. "הוא הומניסט, אני לא בטוח אם הוא לא שמאלן", אומר עזוז. מפקד חיל האוויר לשעבר עמוס לפידות, שפיקד על י' זמן מה אחרי הפלת המטוס הלובי, אומר שהוא שוחח איתו על המקרה. "הוא באמת היה בחור רגיש עם אישיות הומנית", התרשם לפידות.

"הוא לא היה מהששים אלי קרב, שכל הזמן יש להם רצח בעיניים", אומר אגסי. "האיש הזה נאבק הרבה שנים עם המצפון שלו. היה לו לא נעים עם עצמו, זה העיק על המצפון שלו. אני מעולם לא דיברתי איתו על זה. ידעתי שהוא אוכל את עצמו. זה מעיק גם על מצפוני".

באמצע מלחמת יום כיפור השתחרר י' מהפיקוד על הטייסת, אבל נשאר לשרת בה. ב-75' הוא עזב את חיל האוויר. "היו לו היסוסים, כמו לרבים מאיתנו, לגבי המשך השירות בחיל", אומר אגסי. "הוא לא מהחומר של לרוץ קדימה ולהתחרות על התפקיד של מפקד חיל האוויר. הוא העריך שאין לו סיכוי לקבל פיקוד על כנף".

מאז עובד י' באל על. "הטייסים הוותיקים מכירים את הסיפור, אבל אף אחד לא מדבר איתו על זה", אומר טייס באל על שמכיר אותו היטב. "אנחנו יודעים שזה יכאיב לו ואנחנו מתייחסים אל זה כמו אל מקרה ביש מזל שיכול היה לקרות גם לנו. אם יש לנו איזה רגש אליו, זה כבוד. מי שעושה מעשה כזה ומתמודד איתו אחר כך בכובד ראש, בצער ובאנושיות, אנחנו מכבדים אותו".

גם דורון שלו התייסר לא מעט. בכתבה בביטאון חיל האוויר באוקטובר 91' תיארו אותו חבריו כטייס מוכשר, רגיש ופגיע, אבל גם טייס "חם שהולך עד קצה המגבלות. לפעמים חם מדי, מהסוג שקצת זקוק לעוד מישהו בתא שישמור עליו". על פי ביטאון חיל האוויר, דורון שלו הוא זה ש"הפיל את המטוס שהתרסק על הקרקע. דורון זועזע מאוד ולקח לו זמן להתאושש".

במלחמת יום כיפור נפל שלו בשבי המצרי, הוחזר אחרי חודש וסבל מסיוטים. אשתו, אלה, אמרה ש"היה בו הרבה אי שקט... מה שהדאיג אותי במיוחד היה שהתחלתי להרגיש שעולים וצפים בדורון רגשות אשם... הוא החל לנהל איתי שיחות פילוסופיות על מקומו של האדם ומקומו שלו ביקום, על אפסיות האדם מול היקום". באוגוסט 77' הוא התרסק עם המטוס בטיסת אימון בסיני.

הרגשה חלקית של כישלון

הפוליטיקאים התייחסו להפלת המטוס בקלות ראש רבה הרבה יותר. הממשלה החליטה לא להקים ועדת חקירה בהסתמכה על חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, שקבע ש"חיל האוויר פעל מתוך הקפדה על קיום החוק הבינלאומי". בדיון בכנסת אמר חיים צדוק, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ש"כל ניסיון לבדוק עכשיו אם השיקול באותם רגעים גורליים היה נכון או לא, זו חוכמה שלאחר מעשה שאינה במקום".

הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר באו לדיון בכנסת. חברי כנסת רבים לחצו את ידיהם בחום כאילו שבו ממבצע צבאי עטור תהילה, ולא כמי שהיו אחראים להרג מיותר של 106 אזרחים. "אין ספק כי נוכחותם האישית עוד הגבירה את נימת ההזדהות של נבחרי העם עם צה"ל", דיווח "מעריב" מהכנסת.

במסיבת העיתונאים שכונסה למחרת ההפלה אמר שר הביטחון דיין שאין מקום לשלם פיצויים לנפגעים, משום שהאחראי היחיד לאסון הוא הקברניט. בסופו של דבר החליטה הממשלה, לפנים משורת הדין ומבלי להודות באחריות, להעניק 30 אלף דולר לכל משפחה של הרוג ו-10,000 עד 30 אלף דולר לכל פצוע, לפי חומרת הפציעה.

זמן קצר אחרי ההפלה ביקרה ראש הממשלה, גולדה מאיר, בארצות הברית. "האם תמשיכו במעשים מסוג זה?" היא נשאלה. "אין ספק בכך", השיבה. מפקדי חיל האוויר היו זהירים יותר. "היתה הרגשה חלקית של כישלון", אומר עברי. "בדרך כלל אנחנו מקצוענים וכאן היתה מערכת שנכשלה מתוך אי הבנה. כמפקד חיל האוויר נזהרתי מאוד לאחר מכן. את הלקח למדו בחיל האוויר המון זמן".

עמוס לפידות, שפיקד על חיל האוויר בשנים 87-'82', אומר ש"אז זה היה די טראומטי. הכל הלך לפי הנהלים, כל אחד ביצע את תפקידו והנה קרה דבר כזה. אבל מאז היתה מלחמת יום כיפור והלכו לנו כמאה מטוסים והיו עוד טראומות די קשות. זה חלק מהחיים. אין לנו חיל אוויר טראומטי. החשש האישי שלי היה, שאם זה קרה להוד זה יכול לקרות גם לי. לקחים בהחלט נלמדו. בסופו של דבר הפילו מטוס נוסעים אזרחי. אמנם היו נסיבות מקילות, אבל בשורה הסופית חיל האוויר הפיל מטוס נוסעים אזרחי". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו