בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשדות האורז עדיין חובשים כובעים מחודדים

ספרו של גרהם גרין "האמריקאי השקט", המותח ביקורת נוקבת על האימפריאליזם האמריקאי, עדיין פופולרי. עיבודו החדש לקולנוע, עם מייקל קיין, מוקרן בארצות הברית זה כמה חודשים

תגובות

בעמוד הפותח את "האמריקאי השקט" מצטט גרהם גרין ספקן אחר, לורד ביירון: "זהו עידן ההמצאות החדשות/ להריגת גופות ולהצלת נפשות/ כולן מתרבות מתוך כוונות טובות". בספריו, בתסריטים שכתב ובסיפורים הקצרים שלו תיעד גרין את קריסתן של אימפריות.

הוא לא חס על גיבורים, על פטריוטים ועל תמימים. "ישמור אותנו אלוהים מפני התמימים והטובים", אומר בבוז פאולר, העיתונאי התשוש המשמש כמספר ב"האמריקאי השקט", למפקח הצרפתי ויגו. מבקרי הספרות כינו את גרין אנטי-אמריקאי, והוליווד עיוותה בסרט מ-1958 את "האמריקאי השקט" שלו והוסיפה לו סוף טוב. הגרסה החדשה של הסרט, שבה מייקל קיין מגלם את פאולר, מוקרנת על המסכים בארצות הברית זה כמה חודשים.

ספרו של גרין מצליח לשרוד מפני שהוא מעין נבואה, מדריך לעיתונאי ולעתים גם מוקד משיכה תיירותי. לאחר שהוחרם בווייטנאם בשנות ה-50, הוא נמכר כעת בקיוסקים של הו-צ'י-מין סיטי כמייצג של האווירה המקומית, בדומה ל"מובי דיק" הנמכר היטב בננטאקט, ארצות הברית. כתבים שסיקרו את מלחמת וייטנאם בשנות ה-60 הושפעו ממנו מאוד. "אחדים מאתנו מסוגלים לצטט פסקאות שלמות ממנו עד היום", אומר דייוויד הלברשטאם, שהיה כתב של ה"ניו יורק טיימס" וזכה בפרס פוליצר על סיקור בינלאומי ב-1964, "זה היה התנ"ך שלנו".

בעודו עוקב אחר כיתת סיור צרפתית, מתווה פאולר עקרונות פעולה לכתבים נועזים: "עיתונאים לא הורשו להתקרב, ואי אפשר היה לשלוח מברקים מפני שהעיתונים היו חייבים לדווח על ניצחונות בלבד. השלטונות היו עוצרים אותי בהאנוי לו ידעו מה מטרתי. אבל ככל שמתרחקים ממטה הפיקוד הפיקוח מתרופף, וכשמגיעים לטווח האש של האויב מתקבלים בברכה".

דייוויד גרינוויי, שהיה שליח ה"טיים" וה"ואשינגטון פוסט" בווייטנאם, נזכר שבשנות ה-60 הספר היה פריט חובה בתרמילו של כל עיתונאי. רבים מהם נשאו עמם גם את "Scoop" של איוולין וו. העיתונות הבריטית הגדירה את גרין ואת וו "סופרים קתולים" מפני ששניהם טיפלו בסוגיות מוסריות, אבל בעוד שאיוולין וו שר שירי הלל לניצחונות הבריטיים, גרין (ששירת במודיעין הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה) נמנע מלעשות זאת.

כאשר פורסם "האמריקאי השקט" בארצות הברית, ב-1956, המבקרים לא קיבלו אותו בהתלהבות. רוברט גורהם דייוויס, מבקר הספרות של ה"ניו יורק טיימס", כתב כי גרין מתאר את הטיפוסים האמריקאים בצורה נדושה וגולמית, בדומה לז'אן פול סארטר. א' ליבלינג מה"ניו יורקר" כינה את הספר "פצצה קטנה ונבזית".

ב-1952, שבה מתרחשת העלילה, היו בווייטנאם כ-300 אמריקאים. פאולר מלגלג בספר על המדיניות האמריקאית, שבסופו של דבר תזרים מאות אלפי חיילים לג'ונגלים ומספר דומה של אזרחים להפגנות מחאה ברחובות ארצות הברית.

"אם דרום מזרח אסיה תיפול..." אומר לו אלדן פייל, סוכן סמוי של הממשל האמריקאי, אך פאולר קוטע אותו: "אני מכיר את התקליט הזה. סיאם תיפול, מאלאיה תיפול, אינדונזיה תיפול. למה הכוונה ב'תיפול'? לו הייתי מאמין באלוהים שלך ובחיי גן עדן, הייתי מוכן להתערב אתך, הנבל העתידי שלי כנגד כתר הזהב שלך, שבעוד 500 שנה לונדון וניו יורק אולי לא יהיו קיימות, אבל בשדות האלה כאן עדיין יזרעו אורז, הם עדיין יישאו את התוצרת לשוק על גבי מוטות עץ ארוכים ועדיין יחבשו כובעים מחודדים".

חלק מצופי הקולנוע יטענו שתפקיד פאולר נתפר למידותיו של מייקל קיין; אחרים יטענו שקיין נולד 20 שנה מוקדם מדי. גילו מאפשר לו לגלם את התפקיד ברגישות של אנטי-גיבור, המודגשת לעתים קרובות בזעם המזכיר את המלך ליר.

ברנדן פרייזר, בתפקיד פייל, מגלם דמות זהירה וממולחת. באחת הסצינות הוא חובש כובע של קבוצת הבייסבול האמריקאית הרד סוקס - סמל לתמימות שנראה כי גרין לא היה מעלה בדעתו להשתמש בו.

גרין מת ב-1991 בגיל 86, ויותר סרטים נעשו על פי ספריו מאשר לפי ספריו של כל סופר אחר בן המאה ה-20. בערך המוקדש לו ב"מילון הביוגרפי החדש לקולנוע" נכתב כי הוא היה "סופר קולנועי", ובצדק: העלילה ב"האמריקאי השקט", למשל, נפרשת בפלאשבק. בשנות ה-30 גרין גם היה מבקר סרטים. "חוזים הוליוודיים ארוכים, עמוד אחר עמוד, מודפסים בצפיפות, מבטיחים שלא יהיו לך זכויות", כתב ב-1958. "אתה לוקח את הכסף, אתה ממשיך לכתוב עוד שנה או שנתיים, אין לך בסיס לטענות. אבל בסופו של דבר, צוחק מי שצוחק אחרון, מפני שלספר חיים ארוכים יותר. ב'אמריקאי השקט' נעשו יותר שינויים מאשר בכל ספר אחר שלי, אפשר כמעט לחשוב שהסרט נעשה במיוחד כדי לתקוף את הספר... יש בי די שחצנות כדי לשער שהספר יאריך ימים יותר מאשר סרטו המבולבל של מנקייביץ".

גם מנקייביץ, שכתב את התסריט וביים את הסרט ב-1958, הודה "זהו סרט גרוע מאוד, שנעשה בתקופה אומללה בחיי". לעומתו, ז'אן לוק גודאר הכתיר אותו כסרט הטוב ביותר ב-1958.

מייקל קיין מתעקש שהגרסה הנוכחית אינה אנטי-אמריקאית, רק יוצאת נגד 400-300 אנשים שהביאו לכניסתה של ארצות הברית למלחמת וייטנאם. לדבריו, הוא "הזר הכי פרו-אמריקאי שיש". אבל לא כך פאולר, המסביר לוויגו בספר כי פייל, "בדרכו, הוא בחור טוב, רציני, לא אחד מאותם ממזרים קולניים בקונטיננטל" (המלון שבו התאכסנו הכתבים האמריקאים). פייל הוא האמריקאי השקט.

דמויותיו של גרין מחפשות גאולה, אבל בדרכן המגושמת דווקא צוברות חטאים. פאולר מתבוסס באופיום, באלכוהול ובבתי זונות, ולא מתעניין כלל בלאומיות, באימפריאליזם או בקומוניזם. בסופו של דבר, אלוהים ותחושת האשמה תמיד מנצחים אצל גרין את חוסר הכנות של הפוליטיקה.

ב-1953 אמר גרין לאיוולין וו כי היה רוצה לכתוב על פוליטיקה, ולא תמיד על אלוהים. וו השיב בעוקצנות: "אני במקומך לא הייתי מפסיק כעת לכתוב על אלוהים. לא כדאי לנטוש נושא מצליח באמצע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו