בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיתי עובדים זרים מאושרים

אם נתקלתם בפועל זר מרוצה, שעושה את עבודתו בהתלהבות ובשמחה, רוב הסיכויים שהוא שייך לאדוונטיסטים - נוצרים שומרי שבת ואוכלי בשר כשרשהקימו כאן קהילה דתית משגשגת. הציווי העליון שלהם הוא שמחה בכל מחיר

תגובות

"הנה, כאן הכנסייה", אומרת מריאנה ומצביעה על מבנה ישן וגבוה בשכונת פלורנטין בתל אביב. זהו בית שידע ימים טובים יותר - ספק בית מגורים, ספק מבנה תעשייתי - טיפוסי לאזור. כנסייה? מריאנה נחושה, צועדת קדימה. בת 27, בחצאית ארוכה אלגנטית וחולצה חגיגית, היא מדלגת בעליצות במעלה המדרגות, מפטפטת ברומנית נרגשת עם חברים וחברות מהקהילה, שזורמים לכאן על משפחותיהם וטפם בשבת הזאת, כבכל שבת בבוקר.

עד שאנחנו מגיעים למעלה, הקהילה כולה כבר יודעת שהגיעו אורחים. ההתרגשות גדולה. מריאנה ממהרת להציג את הכומר, יון לסקו, שנראה כמי שאינו יודע את נפשו מרוב שמחה, ואת בנו, עדי. אחר כך פונים אלינו במאור פנים בזה אחר זה עשרות מאמינים, לוחצים את ידינו ומברכים "שלום חברים". כשהסתיים הטקס, כמחוות פרידה, הם עטו את גלימות המקהלה שלהם, ושרו לכבודנו "שלום חברים שלום, שבת שלום שבת שלום, שלום, שלום".

זוהי הכנסייה האדוונטיסטית של הקהילה הרומנית בישראל. היא מונה כ-500 חברים, נוצרים אדוונטיסטים. ליתר דיוק, אדוונטיסטים של היום השביעי, או אדוונטיסטים שומרי שבת. מקור שמם במונח התיאולוגי Advent - הופעת המשיח - ואדוונטיסט הוא מי שמאמין בביאת המשיח בקרוב. הם אכן מצפים לשובו של ישוע, "במהרה בימינו".

הצו המוסרי העליון שלהם הוא דבקות באלוהים ויישום מלא ויומיומי של עשרת הדיברות. הכל אצלם קצת שונה, חורג מדפוסי האמונה וההתנהגות הדתית המקובלים בעולם הנוצרי כפי שהוא מוכר לרובנו. הם נוצרים, אבל ביום ראשון הולכים לעבודה ושולחים את הילדים לבתי ספר ולגנים. שבת, לעומת זאת, היא בשבילם יום קודש שבו עוסקים בלימודי דת, מנוחה מעמל השבוע והתמסרות לעבודת הבורא.

ביום שישי לפנות ערב מקיימים האדוונטיסטים טקס "פתיחת השבת" באופן שמזכיר מאוד את קבלת השבת היהודית. לובשים בגדי שבת חגיגיים, מברכים, שרים שירים לכבוד השבת ("לך דודי", "שבת המלכה") ואלמלא היו נישאים כאן מזמורי הודיה ותפילות ל"ישוע המשיח, בן האלוהים", אפשר היה לחשוב שזוהי עדה יהודית כלשהי, אמנם קצת מוזרה.

גם הכנסייה אינה כנסייה במובן המוכר של המלה. ראשי הקהילה הרומנית, למשל, אומרים שהתרגום לשם "כנסייה" יכול בהחלט להיות "קהילה", כמו במובן המקורי של השורש העברי כנס. הכנסייה היא אולם פשוט וצנוע, צבוע לבן. כסאות פלסטיק, אין תמונות על הקירות, גם לא של ישוע ומריה. בכלל, מריה אצל האדוונטיסטים התכווצה לממדים אנושיים, "אשה פשוטה שנבחרה להיות אמו של ישוע", ולכן אין לדעתם סיבה לסגוד לה. אבל התמונות נעדרות לא רק בגלל הפיחות במעמדה של המדונה, אלא גם, בעיקר, בשל ההקפדה על צווי התנ"ך, במקרה הזה: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".

יש באולם במת עץ קטנה, מערכת הגברה, ושני סידורי פרחים מפלסטיק. העיצוב הספרטני הזה אינו מבטא בעיות תקציב, אלא את תפישת עולמם הייחודית. האדוונטיסטים מחויבים לפשטות ולצניעות. גינונים חיצוניים בהתנהגות ובלבוש זרים להם. מה שחשוב מתרחש בלבו של אדם, וכפועל יוצא מכך מתהווים מעשיו. מה שמשפיע על כך יותר מכל הוא איכות הקשר שיש לו עם אלוהים.

הם אוכלים בשר כשר, אינם נוגעים בחזיר ורבים מהם בכלל צמחונים. שתיית אלכוהול ועישון אסורים בתכלית. רובם מקפידים לא לשתות קפה ותה ומשקאות מכילי קפאין. טיהור הגוף וחיים בריאים הם יעדים מוצהרים. הפרשנות המקורית של מנהיגיהם הראשונים לציווי "לא תאכל גדי בחלב אמו" היתה כפשוטה, ולכן הם אינם מפרידים בין מאכלי חלב לבשר, אלא מקפידים לא לאכול בעל-חי שטרם נגמל.

הם מאמינים באל אחד ובישוע המשיח, וכמו יתר הנוצרים אינם מלים את בניהם. הם נחשבים פרוטסטנטים, אבל בדומה לקתולים גם אצלם אין גירושים. והמשונה מכל: אין להם בכלל חגים, לא של יהודים ולא של נוצרים. לא חג המולד ולא סוכות, לא פסח ולא פסחא, לא סילווסטר ולא ראש השנה. הם מציינים את המועד (אם יש לו אזכור בתנ"ך) בדרשת השבוע, ותו לא. והם גם אף פעם לא רוקדים, מחשש שהריקוד יעורר יצרים אסורים.

את יון לסקו הם מכנים ביראת כבוד "פסטור" (רועה רוחני). אין להם כמורה ממוסדת, רק פסטורים, כל קהילה והפסטור שלה. כל ארץ מוצא והקהילה שלה.

בישראל חיים היום כ-1,500 אדוונטיסטים שומרי שבת, רובם באזור המרכז, קצתם בירושלים ובחיפה. הם נחלקים לכנסיות על פי ארצות המוצא והשפה: רומנית, רוסית, פיליפינית, גאנאית, ספרדית, ועוד כמה קטנטנות - אמריקאית, בריטית, צרפתית. בסוף השבוע שעבר עשתה הקהילה האדוונטיסטית בישראל קפיצת מדרגה. לרגל פתיחת בית הוצאה לאור משלהם, "חיים ושלום", באה משלחת מכובדת של פסטורים מכמה ארצות. נשיא הקהילה הישראלית, ריצ'רד אלופר, אירח אותם וערך להם סיור מודרך בכנסיות השונות בתל אביב.

הם מייחסים חשיבות גדולה לפתיחת בית ההוצאה, והמאורע נשא אופי חגיגי. לכן, כנראה, העיתוי התאים להם, בפעם הראשונה, לחשיפה תקשורתית מסודרת. עד כה, משום שרובם עובדים זרים ורבים מהם חסרי אשרה, הם נזהרו מתקשורת כמו מאש. הפעם אלופר החליט לפתוח את הדלתות. כך התאפשרה הצצה רגעית נדירה אל תוך עולמן של חמש כנסיות אדוונטיסטיות.

מוכרחים להיות שמח

חלק ניכר מהיום עבר עלינו במסע דילוגים מכנסייה לכנסייה, ברחובות דרום תל אביב, בעקבות אלופר וחברי המשלחת. המבנים השתנו, התפאורה התחלפה, הרוח נשארה. לסקו הרומני התחלף בפסטור פיליפיני, אדריאן פרננדס, והחדר הסגפני של הרומנים הומר באולם מטופח יותר, עטוף בבדים בסגנון המזרח. אבל ישוע, גם כאן, זוכה לשירה מרטיטת לב שמדברת על אהבה גדולה אליו, ומודה לו על טוב לבו.

פרננדס, בתורו, מתחלף בפסטור גאנאי, ורגוס בואטנג. חברי הקהילה עכשיו שחורים, בגדי השבת הסולידיים של הרומנים התחלפו בתלבושות אפריקאיות צבעוניות מוזהבות ושירת המקהלה נשמעת כשירי נשמה אפריקאים קצביים. אמנם אסור לרקוד, אבל הגוף של האדוונטיסטים הגאנאים מפר פקודה, רוקד מעצמו. החדר כולו מתנועע.

בתחנה הבאה ניצב פסטור ספרדי, דוד אספיאסו, עם גיטרה ביד, ומזמר בספרדית שירי עם דתיים לפני צאן מרעיתו. והתחנה הסופית - הכנסייה הרוסית, כאן יתקיים טקס ההשקה של בית ההוצאה. הפסטור מיכאל מורגה מארח את המשלחת הכבודה לתפילה, ברכות, וארוחת צהריים. חברות קהילה נרגשות עורמות על שולחן מטעמים מהמטבח הרוסי שהביאו מבתיהן: סלט תפוחי אדמה, תבשילי קטניות, קרעפלאך, בלינצעס, פשטידות.

רוב חברי הקהילה הגיעו לכאן מחו"ל בעשור האחרון בחיפוש אחר פרנסה, אבל יש בהם ותיקים יותר. ישנם בישראל כמה אדוונטיסטים קשישים, שמתגוררים כאן מאז שנות החמישים והשישים. בכנסייה הרוסית יש מיעוט גדול יחסית של עולים חדשים, בעלי אזרחות ישראלית.

בכתביהם הרשמיים האדוונטיסטים אינם מכנים את עצמם דת, אלא תנועה דתית. הפלורליזם אצלם הוא לא רק סיסמה: כל אחד יכול להיות אדוונטיסט. נשיא הקהילה בישראל, אלופר, מגדיר את עצמו יהודי. הוא בן למשפחה יהודית אורתודוקסית מפאריס, שנשבה בקסמי העולם האדוונטיסטי, הוטבל והצטרף לקהילה, אבל ממשיך לקיים את חגי היהודים, ומדבר על כך בגלוי ובשמחה. אביו ישב עליו שבעה, החרים אותו למשך שמונה שנים, עד שנשבר. היום הם בקשרים טובים. כשהאב בא מצרפת לביקור בירושלים, מספר אלופר, הוא אומר לבנו "אתה יותר יהודי ממני". יש גם אדוונטיסט ערבי אחד בישראל, ג'ורג' שמש, ירושלמי ממשפחה נוצרית, שהצטרף אל הקהילה לפני כשנה וחצי.

ההחלטה של אלופר על פתיחות תקשורתית היתה גורפת. התקיימו גם ביקורים בבתים, ראיונות, שיחות ומפגשים עם כמה וכמה מחברי הקהילה הרומנית בתל אביב. לכאורה, עוד סיפור על מהגרי-עבודה לא יהודים, שבאו להתפרנס ולחסוך קצת כסף, איבדו את מעמדם החוקי וחיים בתנאים קשים ובפחד מתמיד מפני רשויות החוק הישראליות. אלא שמהר מאוד מתברר שהדיכאון והייאוש מהם והלאה. האדוונטיסטים מחויבים, בנוסף לפשטות, צניעות ויושר, גם לשמוח. דתם מורה על כך בצורה מפורשת. ואם לא די בכך, הם מצווים גם לשיר: שירי תפילה והודיה לאלוהים ולישוע בהתכנסויות ובסופי שבוע, אבל גם לשמוח ולשיר בעת העבודה, אם הדבר מתאפשר.

והוא מתאפשר. מעסיקים ומעסיקות שבבתיהם ובעסקיהם עובדים אדוונטיסטים התרגלו בפליאה לליווי הקבוע שבא עם הספונג'ה או השפכטל - מזמורי הודיה, אריות ושירת כנסייה שמשמיעים בחדווה עובדי הניקיון והשיפוצניקים, אם רק לא מפריעים להם. כן, גם הם חשו על בשרם את נחת זרועה של החברה הישראלית חסרת החמלה; כן, הם חוו שנאת זרים וגילויי גזענות; כן, גם בבתיהם דפקו שוטרים בלילות וגירשו חברים מבני הקהילה חזרה לארצם. כן, הם גרים בדירות שכורות צפופות; כן, גם ילדיהם מתחנכים בבתי ספר וגנים פרטיים, "של הזרים"; כן, גם הם נאלצים לממן שירותי רפואה פרטיים, ולעבוד 14 שעות ביום בשביל כל אלה. אבל להם יש סדר עדיפויות אחר, הנותן לחייהם תוכן שונה.

משוללי זכויות או לא, עובדים עבודת פרך או לא, נרדפים או לא - יש להם עניינים הרבה יותר דחופים ומהותיים לענות בהם. האמונה ממלאת את עולמם. חייהם מלאי שיר. הם מחוברים בכל שעה משעות היממה לאדוונטיסטיות שלהם, והם ממש לא מרגישים מסכנים.

תודה על כל מה שנתת

"מה זה בשבילי להיות אדוונטיסט?" שואל במבוכה אמיל, שיפוצניק וצבע בן 33, שש שנים בישראל, נשוי ואב לשני ילדים קטנים. הוא עוצם עיניים, שוקע בשתיקה ממושכת. "אולי אתן לך דוגמה זאת", הוא אומר. "אתמול נסעתי באופניים, בגשם. היה אוויר טוב מאוד, עם ריח של הטבע. אני הייתי שמח. שרתי שירים לאלוהים שאני שמח. הגעתי לצומת גדול, פקק של מאה מכוניות. אחד עשיר, בתוך מרצדס יפה, חדשה. עצבני. מדבר בפלאפון, צועק. לחוץ. מעשן. אולי הולך חס וחלילה לקבל התקף לב מרוב עצבים. אני, אין לי אוטו, אין לי כסף, אני שר. הוא עשיר, יש לו הכל, והוא בכלל לא שמח. עכשיו, חשוב לי להגיד, אני חס וחלילה לא שמח שזה המצב שלו, אני לא כועס. אני מברך אותו בלב שיהיה לו גם כן שמחה. הוא לא יותר ממני, אני לא יותר ממנו. אנחנו בנים של אלוהים".

במה החיים שלך שונים מחיי אחרים?

"מאיפה אני יודע? אני קודם כל מאמין באלוהים ובישוע המשיח, שיבוא עוד מעט ואז יסדר הכל - שלא יהיו יותר מדינות ועמים. כולם בני אלוהים. לא יהיו בתי קברות. לא יהיו מלחמות. רק צדק ואהבה. עכשיו אני קם בבוקר, מתפלל לאלוהים, לא במלים שמישהו כתב בספר. במלים שלי, מה שבא לי לראש. ככה זה אצלנו. אני מברך את אשתי, את הילדים, יוצא לעבודה. בעבודה, אם אני לבד, אני מדבר כל הזמן בראש עם אלוהים, או שר. לפני האוכל אני אומר תפילה, תודה על האוכל, תודה על המשקה. מה שבא לי לראש. בלילה אני אומר תודה על יום שעבר בשלום. שעבדתי, שיש אוכל בבית, שיש אהבה. ואני מבקש בשביל אחרים, גם כן אותו דבר. ככה כל יום. ברוך השם".

פלוריאן, בן 42, נשוי ואב לשלושה, נהנה ממעמד חריג בקהילה: הוא אזרח מדינת ישראל. מורה למתמטיקה, 15 שנים בארץ, בן לאב יהודי: "כששואלים אותי מיהו אדוונטיסט אני עונה שזה אדם צנוע, ישר, לא משקר, לא גונב, לא חושב בכלל על דברים רעים. רוחני. שומר על קשר הדוק עם אלוהים דרך תפילה, קריאה ושירה. הקהילה זה המשפחה הגדולה שלו. בן אדם חברתי, אוהב בני אדם, פתוח, שמח, לא מזלזל באף אחד. מקבל את מי ששונה ממנו. אוהב לעזור לבני אדם, עד שהרבה פעמים זה העיקר בחיים שלו. לא שואף להיות עשיר, כסף זה בשבילו רק אמצעי לעזור לאחרים ולעשות עולם יפה יותר. אדוונטיסטים שוללים רק דבר אחד בעולם - מה שנוגד את עקרונות התנ"ך".

לרובם המכריע, להבדיל מפלוריאן, אין מעמד אזרחי וחברתי מבוסס. והם בהחלט נרדפים על ידי הרשויות. ובכל זאת, אין להם מלה רעה על הישראלים. על אזרחות הם לא חולמים אפילו. אמיל ואנה אשתו חושבים שהישראלים "טובים, אמיתיים, עוזרים לאנשים". ואמיל מוסיף: "לא חשוב מה אומר אלי ישי, ששונא אנשים כמונו, ולא חשוב שהמדינה והמשטרה רוצים לגרש - זה לא העם. חשובה ההרגשה שקיבלתי מאנשים. כל אחד רצה לעזור לי, לסדר בשבילי. דירה, עבודה, שיהיה לי מקום. שבת זה שבת. אני יכול לקנות בשר בכל חנות בלי לפחד שזה לא כשר. טוב לי פה. הרגשתי שהגעתי הביתה".

לפני הפרידה, אמיל, אשתו אנה וחברם פלוריאן קמים ויוצרים אתי מעגל קטן, אינטימי. מצמידים את כפות ידיהם זו לזו, עוצמים עיניים. פלוריאן אומר בשקט: "תודה לאלוהים על המפגש הזה. על האורחת שהגיעה לביתנו. על שיחה מעניינת שהיתה. אני מבקש שהאורחת שלנו תצליח במה שהיא תעשה, שתהיה לה כתבה יפה. אני מבקש שתשמור עליה בדרך הביתה, ועל בעלה ועל כל המשפחה שלה. שיהיו בריאים ושמחים. ושתיתן להם מכל טוב. אני מבקש שתשמור גם עלינו, על המשפחות, על הילדים, שנהיה בריאים ושמחים ושתיתן לנו מכל טוב. אמן". ואמיל ואנה חוזרים אחריו בלחש: "אמן".

כל עבודה טובה

האם האדוונטיסטים באמת אנשים נפלאים וטובים וחיוביים, או שזאת רק הצהרת כוונות על מה שהיו רוצים להיות? ישראלית תושבת תל אביב שמעסיקה אדוונטיסטית בניקיון בביתה מספרת על מפגש התחלתי מפתיע: "באה צעירה חביבה, מחייכת, התחילה לעבוד. בסוף היום גיליתי שאין לי מספיק כסף בארנק, אמרתי לה שאצא לכספומט ומיד אחזור. היא אמרה לי, 'לא צריך. זה בסדר גמור'. אמרתי לה, אבל חסרים לי 30 שקל. היא צחקה וענתה 'אני שמחה לעזור לך. אני לא עושה את זה בשביל הכסף'.

"חשבתי שהיא קצת לא נורמלית. דבר כזה לא שומעים מעובדת זרה שבאה לנקות. בפעם הבאה הוספתי לה את 30 השקלים שהייתי חייבת. אחרי שהיא הלכה, מצאתי אותם על השיש. התחלתי להבין שמדובר פה במשהו שאני באמת לא מכירה".

היא הבחינה שהצעירה מבצעת את עבודות הבית בהתלהבות, "עם כל הלב, מתוך אהבה ומסירות. כאילו שזה הבית שלה. יותר מזה, כאילו שהיא נהנית מכל רגע". העובדת התגלתה כצעירה עדינה, מלאת ביטחון, אינטליגנטית, אשת שיחה, נוהגת לשיר שירה קלאסית בזמן העבודה. התברר שהיא אחות, אבל אין לה שום בעיה לעבוד בניקיון. היא עושה את זה בכיף.

עם הזמן היו השתיים לחברות ממש. המשפחה כולה התאהבה בעוזרת החדשה. "קשה להסביר את זה, היא קורנת, מביאה אור הביתה. אפילו אחרי שהיא גומרת לעבוד והולכת, הבית נשאר שמח", מספרת המעסיקה המאושרת. אחרי שבועות ספורים, כבר שוכפל בשבילה מפתח. היא מתגוררת בבית המשפחה בכל פעם שהם נוסעים לחו"ל. המעסיקה ובעלה מרעיפים עליה מכל טוב, מכנים אותה בחיבה "הבת המאומצת שלנו".

האדוונטיסטים בישראל, כמרבית העובדים הזרים חסרי האשרה, מועסקים בעיקר בעבודות מזדמנות: שיפוצים, בניין, גננות, ניקיון, טיפול סיעודי או טיפול בתינוקות. אלא שאצלם זה מעוגן באידיאולוגיה. "אין עבודה שהיא לא מכובדת", מסביר הפסטור לסקו. "כל עבודה טובה, ומי שמקבל עבודה - גם אם זה לנקות רחוב - שמח, אומר תודה לאלוהים על כך שיש לו מה לאכול. תמיד אפשר לקוות לשיפור, האדוונטיסט כל הזמן משתפר. אבל זה לא אומר שהוא לא יהיה שמח במה שיש לו".

אמיל: "אני רואה בטלוויזיה אנשים צעירים בגיל שלי צועקים, בוכים, 'אין לי מה לתת לילדים שלי'. מקללים את הממשלה. מספרים שיילכו לגנוב בסופרמרקט. הוא אזרח, יהודי, יש לו פה משפחה, הורים, אוטו, דירה שלו, יש לו ניירות, יש לו ביטוח לאומי, קופת חולים, אין לו מה לתת לילדים לאכול? מה, אין עבודה? אצלנו אין בן אדם אחד שלא מוצא עבודה. כולם עובדים, כולם בסדר. אני אין לי כלום. באתי לבד. עובד כל היום, אשתי עובדת כל היום, לילדים שלי לא חסר כלום. האנשים האלה אומרים את האמת? יכול להיות דבר כזה?"

אלי הוא קבלן בנייה באזור המרכז, שהעסיק במשך שש שנים 14 אדוונטיסטים עד שהרשויות איתרו אותם וגירשו אותם מישראל. "אם זה היה תלוי בי, הייתי נותן אזרחות לכל ה-1,500, מיד, ולא משיקולים אינטרסנטיים", הוא אומר. "אני נשבע לך, אלה האנשים הכי נהדרים שפגשתי בימי חיי. חבר שלי שמע 'רומנים' ואמר לי 'השתגעת? אלה, אי אפשר לסמוך עליהם. שיכורים. מסריחים. גונבים'. אמרתי לו, תבוא ותראה. הם אסתטים, מסודרים, לא מעשנים, לא שותים, אפילו קפה הם לא הסכימו לקבל ממני. עובדים חרוצים מעולים. ישרים כמו פלס. אין כרטיסי עבודה, אני מאמין להם בעיניים עצומות. אני מביא אותם לאתר, ולא בא בכלל לבדוק. מלה שלהם זה מלה. הם תמימים לגמרי, והישראלים מנצלים אותם כל הזמן.

"אני מת על החבר'ה האלה", הוא מספר. "חיתנתי כבר שישה זוגות. באתי לחתונות, נדהמתי. כל חתונה, המקהלה של הקהילה באה ושרה לזוג כל הערב. איך הם שרים, ואיזה חברים הם - משהו-משהו. כולם בשביל אחד. מקסימים, פשוט מקסימים. לא מזמן לקחו לי איזה 15 חבר'ה, שלחו אותם חזרה לרומניה. לא עזר מה שניסיתי, לא הצלחתי להאריך להם ויזה. נשבע לך, הלב שלי נשבר. מי שעבד פעם אחת איתם, לא מסוגל לעבוד עם אחרים. אני סגור על זה, מחפש רק אדוונטיסטים".

מיסיונרים בבני ברק

רבים מהאדוונטיסטים הניחו טרם בואם לישראל שהממסד הציוני והדתי יתייחס אליהם טוב יותר מאשר אל נוצרים "רגילים", בשל היותם שומרי שבת. אכן תמימים. התברר להם שההיפך הוא הנכון. יהודים דתיים, שאיתם נפגשו ושאצלם עבדו, עיקמו את האף, הם מספרים. נתנו להם להבין שהם חשודים, סוג של מתחזים שצריך להיזהר מהם במיוחד. אחדים ממש כעסו. "אתה לא יהודי, מה אתה מתחפש ליהודי, השבת זה שלנו, לא שלך. לך, תחזור לרומניה, לכנסייה שלך", אמר פעם מישהו לאמיל.

זיקתם לערכי היהדות והפלורליזם שלהם (שמאפשר, בין היתר, גם ליהודי להיות אדוונטיסט) נתפשים כתחבולות ערמומיות לגרום ליהודים להמיר את דתם. בנקודה זו יש לממסד הדתי בהחלט על מה להסתמך. האדוונטיסטים הם אכן מיסיונרים מוצהרים. אחת ממטרות העל שלהם היא להפיץ את דתם, ולגייס כמה שיותר מאמינים חדשים לשורותיהם. לכן גם בישראל הם מבקשים לעשות נפשות לדתם בקרב היהודים.

בהתחשב בדברים האלה, לא נותר אלא להשתאות לשמע דיווח שחוזר ונשנה מפי חברים רבים בקהילה: ראשי ישיבות חרדיות בבני ברק, שהתוודעו לסגולותיהם הייחודיות, התגברו על החששות והחשדות, והם נוהגים להעסיק בחפץ לב אדוונטיסטים בעבודות תחזוקה, שיפוצים וניקיון. מבין הגברים ששוחחנו איתם (יותר מעשרה), אין אחד שלא התחיל את מסעו בארץ הקודש, בשנה-שנתיים של עבודה בישיבה חרדית בבני ברק או בירושלים. נפלאות דרכי האלוהים. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו