בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת חיי שהרה

מביתה בגטו החרדי בבני ברק מגיחה שהרה (לשעבר שרה) בלאו אל מעוזי התרבות החילונית - טלוויזיה, תיאטרון ועיתונות - מארגנת טקסי שואה אלטרנטיוויים עם גיל ריבה ואורלי ויינרמן, ומנסה להגדיר מחדש את המונח "רווקה דתייה"

2תגובות

שהרה בלאו נכנסת ל"בטי פורד", הבר הכי טרנדי בתל אביב, לבושה בשחור פאנקיסטי אופנתי, ובמבט זריז ומיומן מאתרת את השולחן הטוב ביותר. המלצרית ניגשת לשולחן ובלאו מנפנפת אותה בסירוב מנומס לעיין בתפריט ומסתפקת ב"נס על חלב". המלצרית מהנהנת בהבנה, טועה להאמין שבלאו היא מאלה שסופרות קלוריות, שהרי שום דבר במראה שלה אינו מסגיר את העובדה שהיא דתייה שגרה בבני ברק, שם היא עדיין מוכרת בשמה המקורי, שרה.

"נולדתי, גדלתי ומן הסתם אני גם אמות בגטו של בני ברק", היא מכריזה. "אני גרה בדירה שהיתה של סבתא שלי, שנפטרה לפני ארבע שנים, בשכונה מאוד חרדית ויש ביני לבין השכנים סטטוס קוו: אני שקטה, אני לא מארחת אנשים, בטח ובטח לא גברים, ואני משתדלת לחמוק מדירתי בבגדים צנועים. חבר טוב אמר לי, 'שרה, אם את עוברת לתל אביב - בתוך חמש דקות את לא דתייה יותר. אני לא רוצה להעמיד את זה במבחן".

הדתיות שלך כל כך שברירית, שאת לא בטוחה שתעמדי בזה?

"לא רוצה לנסות. פעם לא היית תופסת אותי במקום שאין לו תעודת הכשר. אחר כך התחלתי להיכנס למקומות שיש להם תעודת הכשר, אבל לא הייתי נוגעת בשום דבר, וגם את כוס הדיאט-קולה שהייתי מזמינה לא הייתי מוזגת לכוס, כי חס וחלילה אולי ניגבו אותה בשומן חזיר. עכשיו הגעתי לשלב מתקדם - אני כן אשתה במקום שאין לו תעודת הכשר אבל אני לא אוכל".

את גם לא מתלבשת כמו דתייה, חוץ מהחצאית, שהיא אגב אופנתית מאוד.

"נכון. אלמלא הפה הגדול שלי גם לא היית יודעת שאני דתייה. בתחילת דרכי כשפנפנת פאנלים, באתי לאיזו תוכנית טלוויזיה על תקן הדתייה. באותו יום לבשתי מחשוף מסוים והמנחה, שפתאום נהיה לי הרב שך, החמיץ לי פנים עוד בחדר ההלבשה. הוא העיף לעברי מבט משתומם ואמר, 'זאת הדתייה?' אמרו לו, 'כן', ואז הוא ניגש ושאל אותי בלי טיפת בושה, 'אז מה זה המחשוף הזה?' וראיתי על הפנים שלו איך הכל קורס לו, כי מבחינתו הוא היה צריך דתייה בפאנל ואני לא מספיק דתייה בעיניו".

היום המאושר בחייה

אם עוד לא ראיתם אותה באחת מתוכניות האירוח והוויכוח, הנה הפרטים בתמצית: בלאו, רווקה בת 29, הולכת ומסתמנת כאמנית ייחודית, מרובת כובעים ובעלת קול מתריס. היא בת בכורה למשפחה שבה שלושה ילדים, שגדלה בבית "דתי בורגני קלאסי" כהגדרתה, "כיפות סרוגות של מצביעי מפד"ל הישנה של זבולון המר".

המשרה הראשונה של בלאו, הן כמקור פרנסתה והן בחשיבותה בחייה, היא במכון ללימודי השואה בחיפה, שם היא מדריכה ומתעדת ניצולים זה עשר שנים. היא הגיעה למכון במסגרת השירות הלאומי ומעולם לא עזבה. בעוד שבמכון עוסקת בלאו בשואה באופן השמרני ביותר, ביצירותיה היא מעבדת את זיכרון השואה באופן הכי פרובוקטיווי.

לפני כחמש שנים הגתה בלאו ויצרה (יחד עם אבי גיבסון-בראל) את "טקס השואה האלטרנטיווי", אירוע שהצליח לקומם רבים, בהם גם יוסף לפיד. בטקס, שמתרחש בערב יום השואה במועדון לילה בתל אביב, מדברים אמנים, שחקנים, יוצרים ואנשי תקשורת על יחסם הפרטי לשואה. עם השנים הטקס נהיה אירוע תל אביבי אינטלקטואלי אופנתי ובפעם האחרונה נכחו בו 600 אנשים.

בכך לא נגמרה רשימת עיסוקיה של בלאו. היא מפרסמת ב"מעריב" מאמרים וסיפורים, שמנערים את המוסכמות המקובלות בחברה הדתית, בעיקר בענייני נשים. והערב חוגגת בלאו את הצגת הבכורה של המחזה הראשון שכתבה, "האחרונה", בהשתתפות השחקניות רות גלר ובת שבע נועם, ובבימויו של אילן תורן: שתי ניצולות השואה האחרונות ששרדו בעולם תקועות בחדר קטן בבית אבות ומתקוטטות מי מהן תזכה להיות הניצולה האחרונה עלי אדמות. כדרכן של קשישות, הן מתחרות מי יותר מסכנה, מי עברה שואה יותר איומה ומי הצליחה להביא יותר תלמידים לבכות.

ההצגה תועלה במשך סוף השבוע בפסטיבל התיאטרון הקצר. היא מתחילה בנימה פארודית, הנשים גדושות מרירות, נאחזות בכל כוחן בימיהן הזוהרים כשהרצו לתלמידים על השואה, אבל ככל שההצגה מתקרבת לסופה היא הולכת ונהיית עצובה. "התחלתי לכתוב את המחזה כשהבנתי שנשארנו עם ארבעה ניצולים שנותנים פעילות שוטפת במכון", מספרת בלאו. "לפני עשר שנים, כשהתחלתי לעבוד במכון, היתה לנו חוברת ענקית עם סטוק של ארבעים ניצולים. פתאום ראיתי איך השואה נשארת בחדר הקטן הזה בבית אבות.

"אני זוכרת ניצולה, שהיתה אשה בודדה, שהיום המאושר בחייה היה יום רביעי. זה היה היום שבו היא היתה מתלבשת יפה ובאה למכון לתת עדות וכל התלמידים היו מקשיבים לה מרותקים. מדהים איך השואה הפכה לחוויה הכי מתגמלת בחייה. אנחנו, לדעתי, מעוותים ניצולים, כי אנחנו מבקשים מהם 'תרגשי אותם'. אני זוכרת את עצמי אומרת לניצול: 'היום היית מצוין! ריגשת אותם! הם בכו'. אנחנו הפכנו את הניצולים לסוג של מוטציית שואה. מהחיזוקים שלנו הם מרגישים שהם צריכים להיות יותר טובים ואנחנו כאילו מעוותים להם את הזיכרון. 'אתמול היה פיגוע, אז תנסי לרגש אותם יותר' - כמו מריונטה, אנחנו גורמים להם לספסר בשואה".

אנחנו חיים בעולם שמדי יום מתרחשות בו זוועות של פיגועים ומלחמות, האם משום כך השואה הולכת ונתפשת כפחות ופחות מזעזעת?

"משהו השתנה, זה ברור. היום, כשאת מביאה נער בן 16 שנחשף לאיברים כרותים בפריים טיים בטלוויזיה, בדיווח על פיגוע, אז עם כל הכבוד לד"ר מנגלה, המניות של אושוויץ הן לא מה שהיו. אחרי האסון במגדלי התאומים בניו יורק אני זוכרת שבאתי למחרת למכון ואמרתי לעצמי: 'אז מה, שוב דכאו'. זה פתאום נראה לי כמעט לא רלוונטי וגם לא מספיק חזק. אני מאמינה מאוד בהדרכה דרך סוג של שוק או זעזוע, אז חשבתי איך אני אדבר ביום כזה על השואה. השואה צריכה להתמקם שוב במאה העשרים ואחת. ביום שניצולת השואה האחרונה תמות אנחנו נהיה בבעיה, ואני אומרת את זה כאשת חינוך".

מה הבעיה?

"אנחנו בסופו של עידן. מה שיישאר מהשואה זה רק קלטות וידאו של ניצולים וההכחשה תפעל בכל עוזה, ולדעתי אנחנו נפסיד למכחישי השואה. הם הרבה יותר מוצלחים ועובדים יותר טוב מאיתנו. חברה שלי היתה בהודו ופגשה שם מישהו מאמסטרדם והוא אמר לה: 'יזראל הולוקוסט, נורא, קראתי באינטרנט איך מתו שם כל כך הרבה אנשים, שלוש-מאות אלף!', אז חברה שלי אמרה לו: 'לא שלוש-מאות אלף, שישה מיליון', ואז הוא אמר, מה פתאום, קראתי באינטרנט, איך הגעת לשישה מיליון?'

"חברה שלי קראה לעוד חבר'ה ישראלים וכולם אמרו לו 'שישה מיליון' והוא אמר, 'בסדר, איך הגעתם לזה?' והם לא ידעו לענות לו. כי אנחנו גדלנו על הסיסמאות של 'שישה מיליון כצאן לטבח', 'לעולם לא עוד', והגענו לתקופה שבה זה לא מספיק. לא מספיק לשנן את הסיסמאות. צריך לפרק את זה וללמוד ולדעת. בעתיד הלא מאוד רחוק, אני מאמינה, אחרי שישקע הענן מעל עזה ואנחנו נחזור להתעסק בכל העניין הזה של מכחישי השואה, נגלה שאנחנו נמצאים במצב רע מאוד, לא כי ניתבע לתת תשובות, אלא כי לא נדע לתת אותן.

"לנו נורא ברור שנספו שישה מיליון, אבל יכול לבוא מדען שיסביר בצורה נורא מדעית ששריפה של גופת אדם לוקחת שלוש שעות ובאושוויץ פעלו בשיא עשר משרפות, אז כדי לשרוף שלושה מיליון וחצי אנשים המשרפות היו צריכות לעבוד עשרים שנה, וכאן צריך מישהו שיידע את המסמכים ויגיד שבתקופת השיא פעלו 24 משרפות ולכל משרפה הוכנסו שלוש גופות, ואז פתאום המספרים נהיים שונים. דברים כאלה קיימים ואנחנו יושבים כאן שאננים, אבל ברחבי העולם זה מעניין מאוד ולכן אני מאמינה שמכחישי השואה ינצחו".

השנה המאושרת בחייה

בלאו נתקפה באובססיית שואה כבר בילדות, אלא שבניגוד למתבגרים אחרים היא מעולם לא הצליחה להיגמל. "השנה הראשונה שלי במכון ללימודי השואה היתה השנה המאושרת בחיי, המקום הזה מילא את חיי באור. זו היתה השנה שבה נצרבתי, הוטבלתי לשואה ברמת העשייה והבנתי שאני רוצה לעשות את זה ביום-יום. זה נשמע נורא, אבל זו היתה השנה המשמעותית, מכוננת האישיות והטובה ביותר בחיי. התפלשתי בשואה, הפכתי להיות נר זיכרון מהלך. לא היתה לי אסוציאציה אחת שהיא חופשית משואה. התמסרתי לזה לגמרי".

היא מספרת שהתיידדה עם כמה ניצולים, ושמרה איתם על קשר גם מחוץ לשעות העבודה במכון. "ניסיתי כמה שיותר להבין את החוויה, ותמיד כולם אמרו לי: 'שרה'לה, את לא היית באושוויץ ואני מקווה שגם לא תהיי, אז תפסיקי לנסות להתנהג כאילו שתצליחי להבין'. והיתה ניצולה אחת שממש אמרה לי: 'את רוצה להיות ניצולה, הא?'. היא לא אהבה את זה".

גם בני משפחתה של בלאו לא אהבו את ההתמסרות של בתם לעיסוק בשואה וביקשו ממנה לחדול. "ההורים אמרו שנהייתי סהרורית, אז עשיתי קאט משואה ועברתי למוזיאון הארץ. חצי שנה הדרכתי שם על חרסים ואז הגיעה תערוכה על אנה פרנק, וכמובן שנבחרתי להדריך אותה - והרגשתי שחזרתי הביתה".

למה השואה כל כך מרתקת אותך?

"אני אדם מאוד מנומק ואין לי הסבר לזה. וזה משהו שקיים אצל הרבה אנשים, רק שאני הוצאתי את זה אל הפועל. מבחינתי זה לא רק מוות. השואה היתה אירוע מרחיק לכת, שבני אדם עוללו לבני אדם. אני רואה תלמידים שנמשכים לזה, ולא לשאלה מה קרה לסבא במלחמה, אלא לרוע הטהור - לנאציזם".

את דור שני לשואה, זה משהו שאולי ספגת בבית?

"אבא שלי נולד בגטו ולא זכה להכיר את אבא שלו, כי הוא מת בבוכנוולד. הסבא השני שלי איבד אשה ושני ילדים במחנה. אלה סיפורי שואה קשים, אבל לא גדלתי עליהם. השואה כמעט לא היתה נוכחת בבית שלנו. לא דיברו על זה".

בגיל 19 הגישה בלאו בטלוויזיה מה שהיא מגדירה "פינה אזוטרית על טרנדים דתיים", בתוכנית הדת של מוצ"ש בערוץ הראשון. "הייתי כושלת בתוכנית", היא אומרת. "אני רק זוכרת שהגבר הראשון שהניח את ידו עלי היה טכנאי שחיבר לי את המיקרופון, והייתי בכזה הלם מהטלוויזיה, בכזאת חרדת קודש כלפי המקום, שלא אמרתי לו כלום".

בתום השירות הלאומי חזרה בלאו לעבוד במכון ללימודי השואה כמדריכה מן המניין, ובאותו זמן החלה ללמוד באוניברסיטה. מנחם איכלסון מרדיו "קול חי" הדתי זכר אותה מהטלוויזיה והזמין אותה להגיש תוכנית. ברדיו הכירה את אורי אורבך ואת הרב ישראל אייכלר, אבל עבודתה שם גם קירבה אותה לאורח החיים התל אביבי. מדי פעם התארחו ברדיו אנשי תקשורת חילונים ובלאו הרחיבה בהתמדה את קשריה החברתיים.

תל אביב החילונית אימצה אותה לחיקה בחום. בלאו היא אמנם אמביציוזית אך לא מאיימת, בזכות מתיקותה וכנותה מעוררת ההערכה. יש בה משהו שיוצרים רבים שכחו שצריך: סקרנות. יותר מכל היא דומה לנערה בת 16 שבזה הרגע הגיעה אל העיר הגדולה ומוכנה לנסות הכל - בתנאי שיתנו לה לנסח מיד אחר כך דעה בעניין.

אותם חברים חדשים הדהימו את בלאו, כשסיפרו לה בטבעיות איך "ביום השואה הם לוקחים סרט מהווידאומט", היא נזכרת. "לי היה ברור שכולם הולכים לטקס של העירייה. הרגשתי שיש כאן דיסוננס, מפני שתמיד כשהייתי אומרת לאנשים שאני עובדת במכון ללימודי השואה אז היתה איזו נקודת חיבור, איזה ביטוי לסקרנות, כאילו שלכל אחד יש משהו להגיד על השואה, אבל הנה, ביום השואה אנשים לוקחים סרט מהווידאומט. ואז חשבתי איך לרקוח טקס שיוציא אנשים מהבית ביום השואה".

השואה עכשיו

בלאו קראה לטקס שתיכננה "שימור הזיכרון", הדפיסה עלונים ותלתה אותם על עצים, אבל "אף אחד לא בא", היא מספרת. "שנה אחר כך קראתי לזה 'טקס השואה האלטרנטיווי', מיקמתי את זה בפאב 'לוגוס' ופתאום באו המון אנשים".

מה הרעיון?

"פשוט מאוד: חמישים דקות, עשרה אנשים מ'התרבות הישראלית', יש כאלה שיגידו 'התל אביבית הצעירה' ואני לא אתווכח איתם, וכל אחד מציג השקפת עולם או רעיון. הדוברים עולים לבמה בזה אחר זה, בין אחד לשני יש סאונד של רכבות, ובסופו של דבר מתקבלת תמונת מצב, כמו תשקיף של השואה עכשיו. היום, כשאת אומרת השואה עכשיו זה ישר מתקשר לפוליטיקה. כשעשינו את זה בפעם הראשונה, ב-1999, אנשים הרימו גבה, מה זה 'השואה עכשיו'. הטקס שלנו הוא לא 'עם ישראל זוכר את ששת המיליונים', אלא הוא אינדיווידואלי: אני שרה, אני דורית, אני יהודה, אני זוכר את ששת המיליונים אבל אני מתחבר לנקודה האישית.

"בטקס יהודה נוריאל דיבר על עריצות הזיכרון, שיש צורה 'נכונה' לזכור את השואה וצורה 'לא נכונה' לזכור. שימי רון עלה אחריו ונתן ביצוע מזרחי ל'שריפה אחים', ידידיה מאיר וקובי אריאלי דיברו בתור חרדים. ידידיה מאיר אמר מה הוא מרגיש בתור חרדי בצפירה: 'כשאני עומד בצפירה ביום הזיכרון מה שעובר לי בראש זה לא השואה, אלא התמונה שתהיה למחרת בעיתון, שיראו חרדים הולכים בצפירה. אני רואה אתכם, החילונים, מסתכלים עלי ואומרים: הנה הדוס הזה עומד. אז נכון שלכאורה אנחנו אומרים לא לעמוד בצפירה, כי אנחנו מעדיפים להגיד תהלים, אבל אבא שלי אמר לי שאם אני נמצא בין חילונים, אז שאני אעמוד. הוא גם אמר שהוא מרגיש יותר נוח בתור חרדי לעמוד בצפירה של יום השואה, 'כי אם משווים את זה פר סבתות - אז לנו הלכו יותר'.

"ערן סבאג דיבר על שנאה לגרמנים, שבתור סטודנט לפילוסופיה קשה לו לשמוע את השפה הגרמנית, ואמיר אוריין צעק לו 'בוז' מהקהל, כי הוא בעד אהבת האדם באשר הוא. שמעון אדף נתן פרשנות מעניינת ל'אין פרפרים פה בגטו'".

הטקסים סיפקו לאנשים, שנאומים מסוג זה אינם המקצוע שלהם, אפשרות להרגיש נוח לדבר על השואה בכנות, מבלי להתחשב בכללי הזהירות הנהוגים בחברה. בלאו גם הצליחה להביא אל הבמה דוברים שמשתייכים לתרבות הפופולרית, לאו דווקא סופרים קנוניים או אנשי רוח מובילים, כי אם בעלי טורים, מוזיקאים, שחקנים, עיתונאים ואנשי תקשורת. למתנגדי הטקס הפריע מאוד שאנשים כדנה ספקטור, בן ארצי, אמנון פישר וירדן בר כוכבא מקוננים על השואה מהזווית האישית, כמעט כאילו הם קורבנותיה.

"הטקס עצמו הוא באמת אינדיווידואלי מאוד וזה נכון שיש לו אפיל נורא עכשווי, אבל אם זה מה שיוציא את האנשים מהבית אז לא אכפת לי", בלאו משיבה. "הטקסים האלה הם רק אופציה. אין שום רע בטקסים ממלכתיים. אילו היו אומרים לי: 'שרה, עכשיו את עושה רק טקס אחד לכל המדינה', אז כמובן שהייתי הולכת על הקלאסיקה של ניצולים, אין פרפרים פה בגטו, 'אלי אלי' ונרות זיכרון".

אלטרנטיווה, היא אומרת, יכולה לקום רק אם יש "משהו ממלכתי חזק". הטקס האלטרנטיווי לא נועד לאדם שלא שמע את המלה שואה מימיו, אלא "למיטיבי לכת, לאנשים שהאספקטים האלה מעניינים אותם, שמחפשים זווית נוספת. הטקס האחרון שעשינו התכתב עם הטקסים הממלכתיים, כי באופן מוזר מאוד מה שהכי מעצב את תודעת השואה של כולנו הוא זה: 'אין פרפרים פה בגטו' ו'אחים שריפה אחים'".

בכל זאת, בטקסים קודמים הופיעו גיל ריבה ואורלי ויינרמן, וניכר שבבחירת הדוברים אתם מנסים למשוך אש, לעורר הדים, להשיג תשומת לב.

"אורלי ויינרמן היתה בשנה השנייה, שאז עוד עשינו קטעי משחק. גיל ריבה בא כי יש לו אובססיית שואה, וגם כי ידעתי בצורה הכי קרה ומחושבת שזה דבר שיביא אנשים. אבל אחרי שהאנשים באים, בדרך כלל במין נימה כזאת מזלזלת של 'בוא נראה איזה שטויות הם מקשקשים שם', הם מופתעים לקבל משהו חזק ואמיתי מאוד. בטקס האחרון, שהיה נורא מגניב ונורא תיאטרון תמונע כזה, ואני אומרת את זה במרכאות, האחרונה שדיברה היתה ניצולת שואה. היא אמרה: 'אני הייתי בדכאו ואתם יכולים לעשות טקסים אלטרנטיוויים ולרקוד במועדונים, אבל השורה התחתונה היא זאת - אנחנו הורשנו לכם את השואה ואתם תמשיכו לעשות עם הזיכרון הזה מה שאתם רוצים, אבל תרצו או לא תרצו, הזרע נטמן בכם".

בת עקיבא הקטנה

בחצות הלילה בני ברק נראית הרבה יותר הומה מאשר רחוב דיזנגוף. פקקים ברחובות הראשיים, זוגות עם עגלות, סופרמרקטים שעדיין פתוחים ומוסיקה בקולי קולות שנשפכת אל הרחוב מאולמות השמחה. כפי שהיא מקפידה לרכוס היטב את המעיל לפני שהיא יוצאת מהדירה אל הרחוב, גם דירתה של בלאו אינה נראית כמקום מגוריה. הדירה, שהיתה שייכת לסבתה, נשארה כשהיתה, מיושנת, כבדה, חפה מאביזרים מודרניים. רק פרט אחד מטריד את העין ומעורר תמיהה: על הכורסה יושבת שמלת כלה גרנדיוזית ולרגליה נעליים אדומות. "אף אחד מהחברים שלי לא בא לכאן", בלאו ממהרת להסביר, נבוכה, "ואני כל כך רגילה לנוכחות של השמלה, ששכחתי ממנה לגמרי. אלוהים, מי יודע מה את חושבת עלי עכשיו".

שעמדת להתחתן וביטלת.

"לא, לא. אחותי הקטנה התחתנה לא מזמן וביקשה ממני לשים את השמלה אצלי בבית עד ליום החתונה. תליתי את השמלה בחדר השינה שלי, וככה יצא שבמשך שבוע ימים ישנתי עם שמלת הכלה של אחותי מול המיטה. מכל האמוציות שכרוכות בזה נולד סיפור שהתחלתי לכתוב, אלא שאז אחותי התחתנה והחזירה את השמלה לחנות ואני נשארתי תקועה עם הסיפור, רק בלי השמלה שנתנה לי את ההשראה לכתיבתו. מול הבית שלי יש גמ"ח של שמלות כלה, שמנהלת אידה, קשישה שאני מכירה. ביקשתי ממנה שמלה ולקחתי את השמלה הזאת, שמספרים שהיתה שייכת לבת של אדמו"ר וגם אפשר לראות שהיא נורא יקרה. הושבתי את השמלה פה והמשכתי את הסיפור ומזה נולד 'מירוניבה'".

ולמה לא החזרת את השמלה לגמ"ח?

"התרגלתי אליה, עד שחברה אמרה לי שזה מביא לי מזל רע, בגלל שזאת שמלה מגמ"ח ואולי אני מונעת מאיזו כלה ענייה שמלה. אז יום אחד רצתי לאידה להחזיר לה את שמלת הכלה ובדיוק היתה שם מודעת אבל שאידה נפטרה, ואת הגמ"ח חיסלו".

ואת תקועה עם השמלה ובלי חתן.

"בדיוק".

בסיפור "מירוניבה", שיופיע בקרוב בקובץ סיפורים ארוטיים שכתבו נשים ישראליות ("שם יש שושנים", בהוצאת אלפא), מספרת בלאו על שתי חברות ילדות, שאחת מהן מתחתנת "ובאותו יום נוצר ביניהן מחסום, משום שאחת עוברת לחיי מין מלאים והשנייה לא". בלאו מתנסחת בזהירות, ניכר שלא נוח לה לדבר על מין. "יש פה בעיה רצינית, מכיוון שאת אמורה לא לגעת בבן זוגך עד יום החתונה, וזה בסדר כל עוד את מתחתנת עד גיל 23, לכל היותר; אבל מה אם זה לא קורה והגעת לגיל המופלג של 28? בעיני, זה ממש לא טבעי שיש בארץ בחורות בנות שלושים שלא חוו נשיקה. יש הרבה בנות כאלה והן בחיים לא יעשו שום דבר בעניין, והן בטח לא ילכו לשאול בעצתו של הרב".

אז מה עושים?

"הופכים לאוטוריטה קטנה משל עצמך שמחליטה מה מותר ומה אסור, אבל אז הכל מלווה בכל כך הרבה רגשות אשמה, שאני חושבת שאין מנוס מרפורמה מחשבתית של הדתיות האורתודוקסית. אני בטוחה שכמה אנשים עכשיו קמים מהכיסא ואומרים, הנה עוד רפורמית, אבל לא. אני מדברת דווקא מתוך האורתודוקסיות, בשמי ובשם חברותי הטובות, שכל מה שנוגע לעניין הגופני הוא בעייתי מאוד, בפרט שגיל הנישואים עולה, ובפרט כשאת לא מצליחה לחתן את עצמך. בעצם מה שהאורתודוקסיה אומרת זה שאת אמורה להינמק ללא מגע יד אדם".

הבחירה שלך ברווקות היא סוג של מרידה במוסכמות שגדלת עליהן?

"לא כל דבר אצלי הוא מרד. זה פשוט לא יצא, מה לעשות. הייתי ילדה לא יפה עד גיל מאוחר, ואחותי הקטנה היתה תמיד הילדה היפה במשפחה, ולא רק זה - היא גם מצאה בעל נורא מהר. לי לא היה קל עם כל זה, אבל מצד שני, העיסוקים שלי - המחזה, תוכנית הטלוויזיה, המאמרים בעיתון - מצילים אותי. כשאני מגיעה לאירוע משפחתי, תמיד היו שואלים אותי שישים פעם 'נו, מה חדש?', עד שהאמת היתה נחשפת שאין חדש, כי אין לי מישהו. היום, כששואלים אותי 'מה חדש?' אני מספרת על מה שאני עושה וזה עוזר לי להרגיש שאני אישיות חזקה ועצמאית שאינה תלוית-בעל.

"ככה שמבחינתי, הכתבה הזאת ב'הארץ' שווה שקט של חצי שנה. אני מסתכלת על החברות שלי, שהן מורות, שהסביבה פשוט ממררת את חייהן. מה לעשות שקארי ברדשו של בני ברק עוד לא צצה".

בחרת לא לחיות לפי הדרך שהיתוו לך, נישואים וילדים בגיל צעיר. האם בכך הכנסת את עצמך למלכודת, שתשאיר אותך ברווקותך?

"אם פעם רווקה דתית היתה אשה מיובשת וחמוצה, שהסביבה כבר הוציאה לה את החשק לחיות, אז היום יש קבוצה גדולה יחסית של רווקות דתיות, עצמאיות, שחיות טוב ולבד, והסביבה צריכה לשנות את היחס שלה אליהן. אצלי הבעיה החמורה היא במאגר הגברים הפנויים. בעיני הגברים הדתיים אני לא כל כך אטרקטיווית, וגם לבחורים החילונים אני מהווה בעיה, כי אני דתייה. תתפלאי, כל הסקס-אפיל של בת עקיבא הקטנה שהגברים רק מחכים שתיפול לזרועותיהם, זה משולל בסיס במציאות".

את רואה את עצמך בקשר עם בחור חילוני?

בלאו שותקת, מגלגלת עיניים ואז מצחקקת במבוכה. "המשיכה שלי לעולם התרבות החילונית היא בראש ובראשונה משיכה פרקטית. בעולם הזה אני יכולה ליצור את האמנות שלי. לא הייתי יכולה להרים את טקס יום השואה האלטרנטיווי בבני ברק, אלא רק בתל אביב. תל אביב זו עיר נפלאה שיש בה פתיחות ואופציה לעשות דברים. הסיפורים שאני כותבת, המחזות - בחיים לא הייתי יכולה להעלות אותם בגטו של בני ברק, או בהתנחלויות, כי הנושאים שמעניינים אותי לא מעניינים את הציבור שאני אמורה לדבר אליו. בציבור הדתי יש תחושת נבגדות ביחס אלי, הם כבר הבינו שאני לא מייצגת את הדעות הנכונות, באים אלי ואומרים 'את מפלסת את דרכך בעולם החילוני על חשבון זה שאת מכבסת את הכביסה המלוכלכת בחוץ'. סורי, אני לא שליחת מצווה".

אז מה משאיר אותך דתייה?

"הרגל. אני אדם מאוד שמרן. מבחינתי לחזור בשאלה זה מהפך. קודם כל, בארון הבגדים, ללבוש מכנסיים, למשל. אחר כך זה מהפך מחשבתי, רעיוני, ואין לי כוח לזה. טוב לי איפה שאני.

"הסיבה הנוספת היא פחד אלוהים. יש בי הצד הפרימיטיווי שמאמין שאם אני אסע בשבת, בו-ביום אני אתפחם. יש יראת אלוהים ואחריה יש האמונה והתובנה שככה אני מאמינה".

אפשר להגיד שאת שומרת מצוות?

"אני דתייה אוטונומית, אני לא טייס אוטומטי. לפעמים עובר יום שלם ועוד לא נטלתי ידיים. אני מברכת על המזון רק לפני לחם. לפני אגס, לא. למה? לא יודעת. ישנם הדברים שהם הארד-קור אצלי וזה שבת וכשרות. בינתיים אני מכתיבה לדתיות שלי את החיים, ולא להיפך". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו