בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קונצ'רטו לאגו ולתזמורת

הפילהרמונית של ניו יורק מפורסמת בכך שהיא מענה את מנצחיה, אבל לורין מאזל, שנכנס לתפקיד בגיל 72, לא מתרגש. את המינוי הנחשק הוא קיבל על אפו ועל חמתו של המנהל זארין מהטה ועם הנגנים הוא ממילא לא מתכוון ללכת לשתות

תגובות

ניו יורק

כאשר לורין מאזל עולה על הבימה באולם אוורי פישר, ביתה של הפילהרמונית של ניו יורק במרכז לינקולן במנהטן, אי אפשר להתעלם מהכריזמה שלו. הוא ניצב זקוף, בוטח בעצמו, ובהניפו את מקל המנצחים אין כל ספק, הוא האיש השולט פה בעניינים ביד ברזל. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה להשיג מהנגנים היושבים לפניו והוא נחוש לקבל מהם את הצליל הנכון ובמידה הנכונה, והוא מצליח, תמיד.

כך זה היה כאשר הפילהרמונית של ניו יורק אירחה לפני כמה שבועות את הפלהרמונית הישראלית לקונצרט משותף ראשון זה 20 שנה. זובין מהטה, המנהל המוסיקלי של התזמורת הישראלית שאירגן את קונצרט הצדקה (1,500 דולר לכרטיס), ניצח על חלקו הראשון ואז פינה את הבימה לטובתו של מאזל. מאזל, שניצח על הסימפוניה הראשונה של מהלר, הצליח להדליק את 180 הנגנים שהצטופפו על הבימה. "ההופעה עוררה ריגושים מהרגע הראשון ועד הסוף", כתב למחרת פול גריפית ב"ניו יורק טיימס". את עבודתו של מאזל הגדיר "וירטואוזיות עילאית" וכתב שעשה אותה "במידה רבה של התלהבות והנאה שבאה לידי ביטוי בנגינתם של כל אחד מהנגנים שעל הבמה".

כמה ימים לאחר מכן בסטודיו המנצח באוורי פישר הול, נראה מאזל נינוח בהרבה. "לנצח על תזמורת זו חוויה מיוחדת במינה שלא הרבה בני אדם עוברים אותה", הוא אומר. "כאשר אני על הבמה אני לא חושב על שום דבר. אני מזדהה לחלוטין עם המוסיקה, מנצח ועוקב אחרי זרם המוסיקה. ואם אני מרוכז וחש חזק מבחינה פיסית ומנטלית, אני מאבד את תחושת הזמן. רמת הריכוז כל כך גבוהה שכאשר אני מנצח אני חש שאני נמצא בתהליך בלתי סופי. זה מה שקורה לך בימים טובים. כאשר אתה עייף או כשאתה מוטרד אז אתה מודע לממד הזמן. זאת בהחלט חוויה בלתי רגילה לנצח על תזמורת. אתה מייצג על הבמה את היוצר, אתה בעצם האלטר-אגו של המלחין. אתה מכניס בתווים שלפניך חיים. זאת זכות גדולה מאוד וזאת תחושה בלתי רגילה".

בבוקר הוא הציג בפני אמצעי התקשורת המקומיים את התוכנית השנתית של הפילהרמונית של ניו יורק. הוא אומר שהוא נרגש מאוד מהאתגר. אבל מעבר לרגשות, השנה הקרובה תהיה שנת המבחן החשובה שלו. האם תחת הנהגתו כמנהל מוסיקלי, תפקיד שבו נודע כי זכה כבר לפני כשנה ונכנס אליו בספטמבר האחרון, תמריא הפילהרמונית או תדשדש? כמה וכמה מבקרים לא התלהבו מהמינוי ומחכים למאזל בפינה. אין כל ספק שסטנדרד הנגינה עם מאזל גבוה, סבור צ'רלס מיצ'נר, מבקר המוזיקה של ה"ניו יורק אובזרוור", אבל האם הוא יכול ליצור ריגושים, למשוך קהל חדש וצעיר? לא בטוח. כדי להחזיר את התזמורת למעמדה בשנות ה-30 בימי טוסקניני, או בשנות ה-60 בימי ברנשטיין, ייתכן שדרוש מנצח שמעבר לכישורים תזמורתיים ניחן גם בדמיון ותעוזה. מצד שני, בינתיים הביקורות חיוביות מאוד, לשביעות רצון קהלה השמרני של התזמורת.

מאזל, בן 72, נמצא בימים אלה בפיסגה המקצועית שלו. 70 פלוס הוא גיל שבו אנשים, גם בתחום המבוגר של הניצוח, מדברים על פרישה, והנה הוא מנהל את הפילהרמונית של ניו יורק, צמרת הליגה הראשונה של המוסיקה הקלאסית. התזמורת חיפשה במקור מנצח צעיר יותר אבל בסוף נבחר מאזל. כך הצטרף לרשימה של מנצחים ומוסיקאים בולטים כמו גוסטב מאהלר, ארתורו טוסקניני, לנארד ברנשטיין ופייר בולז שניצחו על התזמורת הנחשבת לאחת הטובות בעולם.

הוא מנצח מנוסה מאוד. הוא היה מנהל מוסיקלי של שורה של תזמורות מצוינות ובכלל זה תזמורת ה"דויטשה אופר" בברלין, הפילהרמוניות של קליוולנד ופיטסבורג, האופרה של וינה ותזמורת הרדיו הבווארי ממינכן. הוא ניצח על מרבית התזמורות החשובות בעולם ובכלל זה הפילהרמונית הישראלית. כמי שניצח על 5,000 קונצרטים ואופרות עם 150 תזמורות, הוא מחזיק בחלום אחד שלא התגשם - להחליף את הרברט פון קאריאן בפילהרמונית של ברלין. הוא הפסיד את התפקיד לקלאודיו אבאדו. כששמע על כך ביטל הופעות שהיו לו עם התזמורת של ברלין.

בשנים האחרונות הוא נטל פסק זמן מניצוח וניגן רסיטלים בכינור וכתב מוסיקה. בימים אלה הוא נמצא בעיצומה של כתיבת אופרה המבוססת על ספרו של ג'ורג' אורוול, "1984". כך שב-2001 נראה היה שאף שכוחו עדיין במותניו, הוא בעצם בשלהי הקריירה שלו, אבל אז באה ההצעה מהפילהרמונית של ניו יורק. כשאני שואל אם הוא מרגיש שהוא בשיא הקריירה שלו, הוא צוחק. "כל אחד רוצה לחשוב שהוא בשיא הקריירה שלו", הוא אומר, "במיוחד כשהוא כבר לא בשיא. בלתי אפשרי מבחינתי להעריך איפה אני נמצא. אני מרגיש טוב מאוד במקום שאני נמצא היום. כשארגיש שזהו זה ונגמר לי הסוס אני מקווה שאהיה הראשון שאדע זאת ואפרוש".

משחק הכיסאות

קשה להשביע את רצון כולם במינוי של מנהל מוסיקלי לפילהרמונית כמו זאת של ניו יורק. בחינת תהליך מינויו של מאזל לתפקיד חושפת את המצב המורכב הקיים בצמרת עולם המוסיקה הקלאסית. מספר המנהלים-מנצחים הנמנים על השורה הראשונה הוא לא גדול, בין 20-15 במקרה הטוב. מדי כמה שנים משחקים אלה משחק של כיסאות מוסיקליים. בדרך כלל נמצא מנהל מוסיקלי עם תזמורת בין חמש לעשר שנים, לאחר מכן הוא עובר למקום אחר. בתקופות האלה יש הרבה בחישות, והמשחק של יצרים, כסף ופוליטיקה מגיע לנקודת הרתיחה. מאזל הוא האמריקאי הראשון בתפקיד המנהל המוסיקלי של התזמורת מאז 1969, ובסך הכל האמריקאי השלישי - לצד ברנשטיין ויורלי קורלי היל, שייסד את התזמורת ב-1842 - המנהל את התזמורת ב-160 שנותיה. החוזה שחתם, בהתאם לגילו, הוא לארבע שנים, וכבר היום נושאים בתזמורת עיניים למועד הבחירה הבא. אחד המועמדים המוזכרים הוא המנהל המוסיקלי של התזמורת של שיקגו, דניאל בארנבוים.

המנצח היקר ביותר היום בארצות הברית הוא ג'יימס לוין, המנהל המוסיקלי של המטרופוליטן אופרה בניו יורק. שכרו השנתי עומד על 1.85 מיליון דולר. קורט מאזור, המנהל המוסיקלי הקודם של הפילהרמונית, השתכר 1.5 מיליון דולר לשנה. משכורתו של מאזל לא פורסמה אבל ברור שהוא לא מקבל פחות מקודמו. היו שמועות שאף זכה לשני מיליון דולר, ואם זה נכון הרי ששמו של מאזל כמי שיודע לשאת ולתת עם תזמורות ולקבל סכומי כסף מרשימים לא יצא לשווא.

מנהל מוסיקלי ומנצח צריך כמובן להיות בעל כישורים מגוונים במוסיקה, לשלוט בחומר על בוריו, להיות מנהיג רב יראה מצד אחד ומעורר התלהבות מצד שני. אבל יותר משההחלטות על קביעת המנצח הן פרי רצון הנגנים, הן תוצר מאבקי הכוח במועצות המנהלים. אנשי העסקים והתורמים היושבים במועצות, רק חלקם בעלי ידע מוסיקלי, נוטים לחפש מנצח שהוא לא רק מוסיקאי דגול אלא גם כוכב. כוכבים מביאים קהל, ובימים אלה כאשר נעשה יקר יותר ויותר להחזיק תזמורת, נודעת חשיבות רבה למנצח שיביא את ההמונים לאולמות.

אבל כוכבות אינה ערובה לאיכות. המבקר נורמן לברכט פירסם לפני כעשר שנים ספר שנקרא "מיתוס המנצחים" ובו קבע שהמנצחים הגדולים הם תופעה השייכת לעבר. "אי אפשר למצוא עוד מנצחים גדולים כמו לנארד ברנשטיין או הרברט פון קאריאן", קבע. "משחקי הכוח והכסף בעולם המוסיקה הקלאסית השחיתו כל חלקה טובה. ההשפעה של המנצחים 'הגדולים' היום על המוסיקה הקלאסית, למרות משכורות העתק שלהם, היא הרבה פחות חשובה מכפי שהיתה בעבר".

לפחות על הנייר מהווה הפילהרמונית של ניו יורק חלום לכל מנצח. בארה"ב יש לא מעט תזמורות מצוינות, ובכל זאת ניו יורק היא הפנינה שבכתר. הגם שהמדובר ביחידה מוסיקלית מבריקה יצא לה שם של תזמורת היודעת למרר את החיים למנצחים שלה; יש מבקרים הטוענים שהתזמורת מתגאה בכך שהיא "יורקת ולועסת מנצחים". הנגנים מאוגדים באיגוד חזק ואוהבים להראות למנצח מי הבוס. פרט לברנשטיין וטוסקניני רבים מהמנצחים יצאו פגועים מהתזמורת. כך קרה גם למנהל האחרון מאזור, שדווקא תרם תרומה חיובית לתזמורת והחזיר אותה להיות אנסמבל ולא לנגן ב-"100 אגואים נפרדים", כפי שנכתב, אבל גם עמו היו לנגנים לא מעט עימותים.

חלק מהקשיחות הפנימית נובע מן הסתם מהקשיחות בחוץ. ניו יורק, גם בתחום המוסיקה הקלאסית, היא עיר קשה. בכל עיר מרכזית באמריקה יש תזמורת גדולה אחת ומפעם כפעם באה תזמורת אורחת, אבל בניו יורק מתקיימות ללא הרף הופעות של תזמורות מהטובות בעולם, מברלין ווינה באירופה ועד קליוולנד, שיקאגו ופילדלפיה. לקהל המקומי ולתיירים יש הזדמנות לשמוע צלילים מגוונים, מה גם שהקונצרטים של התזמורות האורחות מתקיימים בדרך כלל בקרנגי הול, אולם שמבחינה אקוסטית נחשב טוב בהרבה מאוורי פישר הול.

לקראת סוף הקדנציה של מאזור, לא היה מאזל המועמד המועדף לנהל את התזמורת. זארין מהטה, אחיו של זובין, המנהל האדמיניסטרטיווי של התזמורת, העדיף את ריקרדו מוטי, שהיה המנהל המוסיקלי של התזמורת של פילדלפיה, ואולם המו"מ עם מוטי נכשל, ככל הנראה על רקע של תביעות כספיות, ומוטי הלך לנהל את לה סקאלה במילנו. המועמד השני היה כריסטופר אשנבאך, מנצח מוערך בן 61, גיל אידיאלי למנצחים, אלא שאשנבאך בחר לבסוף לנצח על תזמורת פילדלפיה. מועמד נוסף היה מאריס ינסונס, שהיה המנהל של התזמורת בפיטסבורג, אבל גם הוא ויתר על ההצעה לטובת התזמורת של רדיו בוואריה במינכן (במקומו של מאזל).

ואז עלתה מועמדותו של מאזל. הפור נפל כשהתברר שהוא נתמך על ידי אלברטו וילאר, איש עסקים עשיר הנחשב לפילנטרופיסט החשוב ביותר של המוסיקה הקלאסית, עם תרומות של מיליוני דולרים למוסדות מוסיקה קלאסית בכל העולם. הנגנים היו מרוצים. מאזל יודע בדיוק מה הוא רוצה מהתזמורת ונחשב ל"מנצח של נגנים" שיודע להוציא מהם את המיטב. חוץ מזה מאזל לא אוהב פוילעשטיק - הוא בא, עושה את העבודה והולך הביתה. זאת תכונה מוערכת עד מאוד בניו יורק.

דיוויד פטריק סטנרס, המבקר של ה"פילדלפיה אינקוירר", כתב ביקורת מרושעת כאשר מונה מאזל לתפקיד בניו יורק ובמקביל נמסר על מינויו של אשנבאך למנהל של התזמורת של פילדלפיה. "יותר מתמיד נראה אשנבאך כבחירה הנכונה לפילדלפיה. היה חשש שוועדת החיפוש של תזמורת פילדלפיה תבחר במאזל, וטוב שלא נהגה כך. מאזל הוא האיש הנכון לשים פעמיו ללינקולן סנטר. הוא המנצח היחיד שצריך ללכת ללכת לניו יורק משום שאין לו מה להפסיד. למרות שניו יורק נחשבת לאחת מהתזמורות הטובות בעולם הרי שתזמורת הזאת מפורסמת בכך שהיא מענה את מנצחיה. דימיטרי מיטרופולוס, פייר בולז וזובין מהטה ניזוקו כולם במהלך כהונתם בפילהרמונית של ניו יורק".

בנוגע לטענה שמאזל הוא אחד האמריקאים הבודדים שמנהל תזמורת עילית, המשיך סטרנס, "אכן הוא מדבר אמריקאית אבל הוא חי כל כך הרבה שנים בחוץ לארץ שקשה להגיד שהוא יביא רגישות אמריקאית לפודיום. הוא יכול להיות אסון מבחינת יחסי ציבור. הוא ביטל פגישות עם עיתונאים ימים, שעות ואף דקות לפני המועד, אף שאלה נסעו מרחקים גדולים כדי לפגוש אותו. ההתנשאות שלו עוצרת נשימה".

אותם 5%

כפי שאפשר להבין, לאגו הגדול של מאזל יצא שם בעולם המוסיקה. זה לא דבר יוצא דופן אצל מנצחים. מטבע הדברים ניצוח על תזמורת גדולה מול מאות מאזינים הוא מקצוע לאנשים שאין להם בעיה של דימוי עצמי. אבל במקרה של מאזל יש הטוענים שהאגו שלו מנופח מן הרגיל.

במהלך הקריירה היו לו די הרבה עימותים עם חברי תזמורות ואנשי ההנהלה שלהן. כאשר מונה לנצח בקליוולנד היו הנגנים רחוקים מלמחוא כפיים. הצדדים מיררו זה לזה את החיים במשך כמה שנים, על פי דיווחי העיתונות מאזל נעשה עוין כלפי הנגנים לא רק בחזרות אלא גם בהופעות. העימותים חזרו על עצמם גם בבית האופרה של וינה. "אתה לא יודע איפה אתה נמצא איתו", הודה אחד מנגניו בעבר (בעילום שם כמובן). "הוא אף פעם לא נותן מחמאות. הרבה מאתנו מפחדים ממנו".

אבי שושני, מנהל התזמורת הפלהרמונית הישראלית, מכיר היטב את מאזל וסבור שהתנהגותו בהחלט מתקבלת על הדעת. "כן, הוא קשוח. כן, הוא רודני. מוסיקה זה לא דמוקרטיה. מוסיקה זה אריסטוקרטיה וכדי לעשות דברים בעלי משמעות במוסיקה צריך שיהיו לך נתונים סמויים של רודן. למאזל יש אוזניים מדהימות, יש לו טכניקת ניצוח מצוינת ועבודת ידיים ברורה ומוגדרת. הוא מנצח כריזמטי מאוד וזה דבר שאתה לא לומד אותו, או שיש לך את זה או שאין לך. וכאשר אתה אמן כל כך מוכשר מותר לך לנהוג בצורה קצת שונה".

בשלוות משרדו הצנוע למדי, חדר לא גדול עם מושבים לאירוח, פסנתר ושולחן, מאזל אומר שאינו חושב שקשה לעבוד איתו. "תראה, אני לוקח את המקצוע שלי ברצינות. כאשר הגעתי לתזמורות וגיליתי שלא נוהלו באופן הנכון רציתי לבצע שינויים. ניסיתי להכניס היגיון למצבים שנראו לי לא הגיוניים. הבעיה היא שכל אחד שמנסה לשנות מעורר כלפיו כעס. במשך השנים כשהתבגרתי למדתי שדברים משתנים בקצב שלהם, למדתי שכדאי לחיות עם העולם כמו שהוא ולא כדאי להאיץ תהליכים. אפשר לבצע שינויים בצורה מתונה יותר, באופן אטי יותר ואז אנשים לא נזעקים".

לא נזעקים אבל בהחלט מקטרים.

"היום אני נמנע מלהגיע להתנגשויות כי זה גורם לאנשים להיות אגרסיוויים. נכון, אני לא אחד מאלה שהולך עם החבר'ה לשתות בבר ולהשתכר איתם. איך אתה יכול לשמור על מערכת יחסים נכונה למחרת בבוקר? הבט, אכפת לי מאוד מהמוסיקה. הרבה אנשים מפרשים זאת כהתנהגות אוטוריטרית. התפקיד של מנצח הוא להנהיג. התפקיד של נגן להיות מונהג. כאשר אני מנגן הדימוי העצמי שלי לא נפגע אם מישהו אומר לי מה לעשות".

מאזל, יהודי, נולד בצרפת להורים אמריקאים שלמדו שם באותה העת, ואחר כך גדל בלוס אנג'לס ובפיטסבורג. הוא היה ילד פלא והחל ללמוד נגינה בכינור וניצוח כבר בגיל חמש. כשהיה בן תשע הוזמן על ידי טוסקניני לנצח על תזמורת אן-בי-סי בניו יורק, בגיל 12 הוזמן לנצח על הפילהרמונית של ניו יורק. הוריו הגבילו במתכוון את מספר הופעותיו כדי שבכל זאת יוכל ליהנות מילדותו. בגיל 16 החל ללמוד באוניברסיטת פיטסבורג שפות, מתמטיקה ופילוסופיה. כאשר הופיע היה זה כדי לממן את לימודיו.

מה הוא חושב על החיים כילד פלא? הוא שמח שילדיו אינם כוכבים. "זה לא ניסיון שאדם צריך לעבור אותו. ילדים אסור שיחיו את הפנטזיות של ההורים שלהם. הילדים בעצמם צריכים למצוא את דרכם בחיים. כך אני נוהג עם ילדי. אני רוצה שיהיו מצליחים בשטח שיבחרו בו אבל אני לא רוצה להכתיב להם מה לעשות. נכון, הבעיה בבמוסיקה היא שכדי לפתח כישרון צריך להתחיל בגיל צעיר מאוד, אבל גם כאן חייבים ללכת במינון נכון ולא להפריז".

70 שנות חיים עם ובתוך המוסיקה איפשרו לו להיווכח שעולם המוסיקה הקלאסית, בניגוד לשמועות, לא עומד להיכחד. הוא אפילו לא רואה ירידה במספר האוהדים. "לאן שאני לא הולך אני רואה בלי סוף קונצרטים מכורים. אמנים שזוכים להערכה מן הציבור מצליחים למכור אולמות שלמים ללא בעיה. אני רואה מה קורה בניו יורק, בתל אביב, בסקנדינוויה או במזרח הרחוק. אני גם מופיע עם הרבה נגנים צעירים וכאלה יש היום יותר מאי פעם. מוסיקה קלאסית מטבעה היא מוסיקה המעניינת חוג יחסית מצומצם בציבור. זה תמיד אותם 5% מהאוכלוסייה שמתעניינים במוסיקה קלאסית, כך היה בעבר וכך זה גם בהווה, וגם בעתיד זה לא ישתנה. זה אותם 5% שיקנו דיסקים של מוסיקה קלאסית, שיקראו ספרים, יילכו לתיאטרון ושמתעניינים באספקטים אחרים של החיים מעבר לאכילה, שתייה וצפייה בטלוויזיה".

למי שלא הבין עד כה, מאזל הוא אליטיסט בכל רמ"ח אבריו, אבל במיוחד באוזניים. כששואלים אותו איך הוא מסתדר עם מוסיקת פופ ואם זה אומר לו משהו, הוא משיב ללא היסוס: "מוסיקת פופ היא נונסנס. זה לא מוסיקה, זה קצב שאין לו שום עומק, אין בו שום דבר. זה רעש, רעש מאורגן. אני לא שומע בזה כל מוסיקה, זו לא מוסיקה שמחייבת אותך לחשוב. כשלפעמים יוצא לי לשמוע מוסיקה כזאת באקראי אני שומע אותו מקצב חוזר על עצמו שוב ושוב. זה בעצם כמו לתת מסאז' לראש. ילד בן חמש יכול היה לכתוב את זה".

התרבות הפופולרית בכללה, מתברר, מאוסה עליו. "גם הטלוויזיה המסחרית היא בעיני רעה חולה. טלוויזיה מסחרית זה דבר שלא ייאמן. צפיתי בסופרבול עם הילדים שלי, נהגתי לשחק פוטבול בתיכון. המשחק והאווירה מסביב לו נעשו כל כך אלימים! גם הפרסומות נעשו אלימות. אז אני מרוצה שאני לא צופה בטלוויזיה".

גם חייו האישיים עברו לא מעט תהפוכות. הוא נשוי עתה בפעם השלישית אחרי שני נישואים כושלים, השני מביניהם לפסנתרנית ישראלה מרגלית, המתגוררת היום בניו יורק. מנישואיו השונים יש לו שבעה ילדים בגילאים 39-11, שניים מתוכם עם מרגלית. עתה הוא נשוי לשחקנית הגרמניה דיטלינדה טורבן ולשניים שלושה ילדים. כאשר הוא לא ישן בדירה בניו יורק או מתרוצץ בעולם, הוא מתגורר בחווה בוירגי'ניה, לא הרחק מוושינגטון, בבית שנבנה במאה ה-19.

מאזל שומר על פרטיותו בקנאות. באחת ההתבטאויות הנדירות שלו בנושא הוא סיפר ב-1996 לעיתון בפיטסבורג: "זה לא היה קל, שני גירושים עם ילדים באמצע. היה הרבה מתח מקצועי ומתח ברמה האישית. כל מה שרציתי לחשוב זה על מוסיקה ושתהיה לי גישה לילדים. כאשר מרכז חייך נמצא תחת התקפה, אתה כל הזמן עצבני. אתה יודע שאתה חי את השגיאות של כושר השיפוט הלקוי שלך. אבל ביום שבו סיימתי את הפרשיות האלה פגשתי את דיטלינדה. החלטנו להתחתן וזה היה כמו להיוולד מחדש, יכולתי לחבר מחדש את שברי חיי. בניתי את החיים מחדש בגיל 55. הבנייה מחדש של חיי עזרה לי להתמודד טוב יותר עם העולם. זה שיחרר אותי להלחין. אני שמח מאוד שניתנה לי ההזדמנות הזאת. אם הייתי פוגש את דיאנטלה בשלב מוקדם של חיי לא הייתי מוכן להעריך את האיכויות שלה".

גנים טובים

מאזל מוכר היטב לחובבי המוסיקה הקלאסית בארץ. הוא ניצח על הפילהרמונית הישראלית בשורה של הזדמנויות וגם יצא איתה למסעי הופעות ברחבי העולם במשך 40 השנים האחרונות. "גם בימים שבהם הרבה אמנים לא מגיעים לישראל מאזל מגיע, והוא לא מפחד משום דבר", אומר שושני.

בפעם הראשונה ביקר בישראל בסוף שנות ה-50, הוא נזכר בחיוך. "ביקרתי עם הפילהרמונית בקיבוצים, ושם לא היו אולמות מתאימים. היתה שם במה וכדי להגיע לשם היית צריך לעבור בבוץ או באבק. ולמרות התנאים-לא-תנאים אהבתי את זה מאוד. לאנשים היה אכפת מהמוסיקה, הם היו נלהבים. אנשים עבדו קשה כל היום ואז באו לצפות בפילהרמונית והיו קשובים בצורה בלתי רגילה. היכל התרבות בתל אביב היה גדוש, תוכנית אחת אפשר היה להשמיע 13 פעם".

מן הסתם הקשר ההדוק שלך לישראל נובע קודם כל מיהדותך.

"העובדה שקמה מדינה שמשמשת בית לעם היהודי, שנתן תרומה בלתי רגילה לאנושות ב-2,500 השנים האחרונות, היא דבר שמרשים אותי. עם כל הצרות הפוקדות את המזרח התיכון אני עדיין מאמין שזה היה מעשה אמיץ, להקים בית לעם היהודי שירכז יהודים מכל רחבי העולם. כאיש צעיר מאוד הרשים אותי איך מדינת ישראל הלכה והתגבשה. הערצתי את האנשים האלה שהיו מוכנים לעשות את המאמץ הגדול הזה כדי לבנות מדינה ולהגדיר מחדש את תרבותם, להחיות מחדש את השפה העברית. אלה הם בעיני מעשים גדולים".

השאלה היא מה דעתך על ישראל היום. עמיתך דניאל בארנבוים נוקט עמדות חד משמעיות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני. לך אכפת מאוד לדבריך, אבל לא שומעים ממך.

"אני לא מתבטא בנושאים פוליטיים. התחום שלי זה המוסיקה. אני לא חושב שתפקיד האמן הוא לצאת למסעות פוליטיים. אמן לא שונה מכל אדם אחר ועיקר הביטוי שלו הוא בעבודה האמנותית. לא משנה לי מי בקהל, יונים או ניצים, והדעות שלי לא מעלות ולא גורעות. היום כמו הרבה אחרים אני בהחלט מודאג בנוגע לעתידה של ישראל והיציבות של המזרח התיכון כולו. מה שקורה במזרח התיכון מנוגד לכל היגיון. מה שבטוח זה שהמצב מורכב מאין כמותו. מה שקורה עכשיו מושפע מכל כך הרבה תהליכים היסטוריים. מטריד אותי לשמוע שאנשים מביעים דעה לגבי המתרחש במזרח התיכון וכמה מעט הם יודעים. המידע שלהם מבוסס על העיתון מאתמול. אנשים לא מבינים תהליכים היסטוריים שהתרחשו, לא מכירים את הגיאוגרפיה של האזור, ואז באים עם הצעות חסרות כל בסיס על סמך מה שקראו בעיתון".

אתה רואה מוצא?

"בסך הכל אני אדם די פסימי. מה שקורה במזרח התיכון אינו שונה ממה שקורה בעולם כולו. עצוב שיש בעולם כל כך הרבה אנשים שאינם יכולים להימנע ממחשבות פנאטיות. תקשורת בין בני אדם היא דבר מסובך. ראיתי יחסים במשפחות של אנשים אינטליגנטים שהידרדרו כשהם לא ידעו לשים רגל על הבלם. אם אנשים חכמים לא מסוגלים להתגבר על יצרם ולתקשר זה עם זה, תאר לך מה קורה כשמדובר בעמים. קח למשל את הסכסוך בצפון אירלנד שממשיך להתגלגל עשור אחרי עשור ומעורבים בו אנשים שלא צריכה להיות להם סיבה לשנוא זה את זה. באותה מידה הם יכלו לחיות בשלום. אני חושש שאם העולם ימשיך ללכת בדרך הזאת נלך לקראת אסון. מה שמדהים זה שהאנושות הפכה להיות כל כך מתקדמת בתחום המדע, אנחנו מתקרבים לפיצוח סודות היקום, פיצחנו את הגנום, הטלסקופ האבל מרחף בחלל ומשדר צילומים מעולמות רחוקים - ואילו אנחנו בני האדם נוהגים כאילו אנחנו עדיין חיים במערות וכאילו לא השתנה שום דבר ב-50 אלף השנה האחרונות.

"מדהים כמה אנשים מוכנים שיעשו מהם טיפשים. יש כאן משהו לא הגיוני. זה לא עניין של עשירים ועניים, כי רוב האנשים האחראים לאלימות בעולם הם עשירים ולא עניים. שום פתרון לא יגיע עד שלא נלמד את בני האדם לחשוב בעצמם באופן חופשי ולא להיות יעד למניפולציות של אנשים אחרים. אם לא נוכל להתמודד עם הבעיה הזאת לא נתקדם לשום מקום. נשגב מבינתי למה בני אדם מאפשרים לאנשים אחרים לעשות עליהם מניפולציות. אם הייתי מנהל בית ספר הייתי מכניס את זה כשיעור בבית ספר. הייתי מלמד את הילדים איך עושים עליהם מניפולציות. ילד צריך ללמוד בגיל צעיר לחשוב למה האיש שעומד מולו, וזה יכול להיות מנהיג, בא ואומר לו לעשות דברים מסוימים".

לפחות כלפי עתידך שלך נראה שאתה נוטה לאופטימיות.

"להיות מנצח זה אתגר פיסי, אינטלקטואלי ורגשי גדול מאד, ואני מרגיש טוב מאוד. טוב, יש לי גנים טובים. אבי בן 100 והוא במצב טוב מאוד, עירני ביותר. זה היסוד הטבעי שבי. מעבר לזה, בכך שאתה לומד מוסיקה כל יום, אתה מעמיד לעצמך אתגר חדש כל הזמן. הבעיה עם רוב בני האדם היא שהם לא לומדים דברים חדשים ככל שהם מתבגרים. ואז כשהם מתחילים לשכוח מה שלמדו, הם צריכים לפרוש מתוך החלטה אישית או שמכריחים אותם. במקרה שלי אתה טוב כמו ההופעה האחרונה שלך. זה מחייב אותך לשמור על פורמה. כל קונצרט הוא אתגר וזה בהחלט עוזר לשמור אותך צעיר בנפשך". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו