בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שונאים, סיפור פוסט-לאומי

מה עומד בבסיס המתח בין אירופה לארצות הברית, מה הקשר בין העוינות לאמריקה ובין האיבה ליהודים. יוזף יופה, עורך השבועון הגרמני "די צייט", הציג השבוע את הדברים, בהרצאה בבאר שבע, מנקודת מבטו של שמרן יהודי ואירופי וספג גם ביקורת

תגובות

"דימויים שהופנו בעבר נגד היהודים מופנים כיום כלפי האמריקאים: הרצון להשתלט על העולם; הטענה שהאמריקאים, כמו היהודים בעבר, מתעניינים רק בכסף ואין להם יחס אמיתי לא לתרבות ולא למצוקות החברה. ויש גם מי שמחבר בין השניים וגורס שהרצון היהודי לשלוט בעולם מתממש היום, בצורה הטובה ביותר, באמצעות ה'כיבוש' האמריקאי". כך, בין היתר, מסביר הד"ר יוזף יופה, עורך השבועון הגרמני "די צייט", את הקשר הקיים בחוגים שונים באירופה, ועוד יותר בעולם הערבי, בין שנאת אמריקה לשנאת היהודים.

יופה דיבר השבוע על "אנטי-אמריקניזם, אנטי-ישראליזם ואנטישמיות" בהרצאה שנשא באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע; זו הרצאת פתיחה בסדרת הרצאות שיתקיימו במשך השנתיים הקרובות על יחסי יהודים-גרמנים, במסגרת המרכז ללימודים גרמניים שבאוניברסיטה. יופה הוא אחד מבני-הסמכא בנושא, מעצם החיבור המיוחד של נתוני הביוגרפיה האישית שלו - היכרות קרובה עם התרבות היהודית, האירופית והאמריקאית - והביוגרפיה המקצועית שלו. הוא יהודי שנולד בליטא בשנת 1944, שלושה חודשים לפני שחרור המדינה מהכיבוש הנאצי. הוריו היגרו אחרי המלחמה לגרמניה ושם גדל, אבל את השכלתו האקדמית, בתחום מדע המדינה, רכש בארצות הברית (לרבות דוקטורט בהרווארד). הוא גם חילק את הביוגרפיה המקצועית שלו בין האקדמיה לתקשורת, שכן שימש מרצה למדע המדינה ובמקביל כתב במגזינים אמריקאיים נחשבים ("ניו יורק טיימס מגזין", "ניו ריפבליק", "קומנטרי" ועוד). בשלוש השנים האחרונות הוא העורך הראשי של השבועון הגרמני היוקרתי "די צייט".

יופה גורס שלא רק בתחום הדימויים, אלא גם במציאות יש תכונות יסוד משותפות לישראל ולארה"ב, הגורמות הן להזדהות של אמריקאים רבים עם ישראל והן לעוינות המשותפת כלפיהן מצד חוגים באירופה ובעולם הערבי: "אלו שתי המדינות המצליחות ביותר בסביבתן - ארה"ב בסביבה הגלובלית וישראל במזרח התיכון. למעשה, ישראל היא תזכורת מתמדת לעולם הערבי על כישלונו - בפיתוח כלכלי, חברתי, פוליטי ומגדרי. עד שקשה להחליט אם שונאים את היהודים בגלל בריתם ההדוקה עם ארה"ב, או ששונאים את ארה"ב בגלל הברית שלה עם היהודים".

יחסה של אירופה לישראל ולארה"ב, העוין לא פעם, נובע לדבריו מעוד סיבת עומק: "כמה ממדינות מערב אירופה הן מובילות העידן הפוסט-לאומי. אפילו החיילים שלהן, המצויים במקומות שונים בעולם, עושים זאת במסגרת כוחות בינלאומיים או רב-לאומיים. אחרי כל מה שעברו במאות השנים האחרונות, המדינות הללו גם מעוניינות שלא להשתמש בכוח לטובת אינטרסים לאומיים. כל זה מקנה להן תחושה של עדיפות מוסרית על חברות שעדיין נותרו בעידן הלאומי. ארה"ב וישראל הן שתי מדינות כאלה. יש להן מודעות לאומית חזקה וזהות אידיאולוגית חזקה. בעידן הטשטוש הפוסט-לאומי, הן מדינות שיודעות מיהן ומה הן רוצות להיות. אלו גם שתי חברות שמגדירות את עצמן באמצעות מסמכי יסוד ולא באמצעות הלאומיות: היהודים דרך התורה והאמריקאים דרך החוקה".

וייתכן, הוא אומר לאחר הרהור נוסף, שלא רק תחושת עליונות מוסרית של האירופים יש כאן, אלא גם קצת קנאה במדינות שעדיין מעזות להיות מה שאירופה כבר לא מעזה.

מכל זה הוא מסיק שהמתח בין אירופה לארה"ב וישראל הוא מתח מהותי, "שיימשך עד שגם שתי המדינות הללו יהיו פוסט-לאומיות. יש אמנם איים פוסט-לאומיים בשתי המדינות האלה גם כיום, אבל להערכתי הן יישארו לאומיות לפחות במשך המאה הקרובה ולכן צפוי שגם המתח הבסיסי עם אירופה יישאר".

על יחסה של אירופה לתפישה של "התנגשות הציוויליזציות" (כשם ספרו הידוע של סמואל הנטינגטון) כבסיס העימות עם הפונדמנטליזם האיסלאמי אומר יופה: "האירופים לא מאמינים בזה, כי הם לא רוצים להאמין בזה. מכיוון שהמשמעות של רעיון כזה היא חמורה מאוד למדינות שיש בהן קהילות מוסלמיות כה גדולות, כמו בריטניה, צרפת או גרמניה. הם מאמינים שצריכה להיות דרך להתמודד עם האיום הזה בלי עימות קשה".

האירופים, ציין יופה בהרצאתו, "לא באמת מבינים מה קרה בארה"ב ב-11 בספטמבר. מה שקרה הוא טרנספורמציה מלאה במדיניות האמריקאית. בוש אמר לעצמו בערך במלים האלה: 'במשך 50 שנה חיינו במערב פחות או יותר באופן סביר עם הפתולוגיה של המזרח התיכון. כל עוד הפתולוגיה שלהם לא התפשטה החוצה ולא סיכנה את קיומה של ישראל, יכולנו לחיות עם זה ואפילו ליצור שם בריתות שיאזנו את בריה"מ. ב-11 בספטמבר התברר שהפתולוגיה הזאת בהחלט מתפשטת החוצה ולכן החלטנו לתקוף אותה ישירות'".

אחר כך, בשיחה עמו, הוא הוסיף עוד התייחסות לשורש ההבדלים בין היחס האמריקאי והאירופי לישראל: "קודם כל, חשוב לזכור שלא כל האירופים עשויים מעור אחד. גרמניה היתה במשך שנים ארוכות הידידה הטובה ביותר של ישראל באירופה ולא פעם ריככה את עמדות 'האיחוד' כלפי ישראל. הבריטים והצרפתים, לעומת זאת (שחלוקים ביניהם מאוד בזיקתם לארה"ב, י"ש), מבקרים בעקביות את ישראל. ההסבר לכך מצוי גם בקשרים המסורתיים של המדינות האלה עם העולם הערבי, ובמקרה של צרפת - גם בתחרות המתמדת שלה עם ארה"ב ובנטייה הקבועה שלה להתנגד למדיניות האמריקאית. אבל חשוב לזכור גם גורם נוסף: האירופים יודעים שארה"ב ערבה לביטחונה של ישראל ולכן קל להם יותר לשחק את 'המשחק הערבי'. אלמלא הערבות האמריקאית הזאת, אני מעריך שגם הם היו זהירים הרבה יותר".

בהרצאה דיבר יופה על הקו המבחין בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין קונוטציות אנטישמיות. יש שלושה קריטריונים המגדירים את חציית הקו: "האחד הוא סטריאוטיפיזציה, כלומר התייחסות לפעולותיה של ישראל בהקשר לסטריאוטיפים אנטישמיים; השני הוא דמוניזציה, כלומר הגדרת הפעילות הישראלית במונחים דמוניים; והשלישי הוא הסטנדרט הכפול, כאשר מדובר בביקורת סלקטיווית, שאיננה מבקרת במקביל את מעשי הרוסים בצ'צ'ניה, הסינים בטיבט, שלטון הדיכוי של רוברט מוגאבה בזימבאבווה וכדומה".

על השאלה, אם ישנן די דוגמאות לחציית קו מעין זו, המאפשרות לדבר על גל אנטישמי באירופה, הוא משיב בנחרצות: לא. "ישנם אירועים אנטישמיים ברורים הנעשים בידי ערבים. אבל האנטישמיות הקלאסית נעלמה בחברה האירופית. התופעות של אפליית יהודים אינן קיימות עוד". שני יהודים, הוא מזכיר, כיהנו כראשי ממשלה בצרפת שאחרי מלחמת העולם השנייה (לוראן פאביוס ופייר מנדס-פראנס), וגם בבריטניה מילאו יהודים תפקידים בכירים.

אולי בגלל חינוכו בארה"ב, יופה רחוק מלהימנות עם זן האירופים המתעבים אמריקאים. אדרבה, הוא אפילו לא מבטא התנגדות למלחמה שמתכננים האמריקנים בעיראק. במאמר שפירסם לפני שבועות אחדים ב"די צייט" הוא טען ש"המלחמה הקרה", עם כל הבעייתיות שלה למדינות מערב אירופה, גם איזנה מבחינתם את כוחו של "מיסטר ביג" האמריקאי בכוחו של ענק אחר, הסובייטי, ואילו כיום הם מוטרדים מכך שהענק האמריקאי איננו מאוזן על ידי גורמים אחרים ולפיכך הם עצמם מנסים להציב את האיזון.

גם בדבריו השבוע הוא אינו מבקר את עצם המתקפה הצפויה, אלא רק את העדרן של תוכניות רציניות ליום שאחרי המהלומה הצבאית: "ארה"ב צריכה לנהוג לפי הכלל המסחרי שהיא מכירה היטב: שברת - שילמת! ריצ'רד פרל (אחד האסטרטגים הבכירים של מדיניות ארה"ב, י"ש) חולם על מלחמה של כניסה ויציאה. הוא מדבר על 18 חודשים של שהות בעיראק. זה לא מספיק. אם יש כאן כוונה להתמודדות רצינית עם תחלואי המזרח התיכון, זה מהלך ל-18 שנים, לא ל-18 חודשים. אין לי ספק שארה"ב יכולה לנצח ניצחון צבאי, אפילו בתוך זמן קצר יחסית, אבל המבחן האמיתי הוא היכולת ליצור אחר כך טרנספורמציה פוליטית. זה קשור לצמיחה כלכלית, לערבויות בינלאומיות שיבטיחו את שגשוג הדמוקרטיה במקום שאין לה שורשים. משהו בדומה לתוכנית מארשל לאירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה (תוכנית שהעניקה סיוע אמריקאי נדיב למדינות מערב אירופה והליווי האמריקאי הצמוד שניתן במשך שנים ארוכות למדינות 'הציר' (גרמניה-איטליה-יפאן). האמריקאים חושבים שברגע שהמנהיג הדיקטטור יסולק, הכל כבר יקרה מעצמו. אבל זה לא הספיק לגרמניה שאחרי המלחמה, וזה לא יספיק לעיראק".

כדוגמה הוא מציג את עיתונו שלו: "'די צייט' הוקם ב-1946 בעידוד השלטון הצבאי הבריטי, מתוך אמונה שעיתונות חופשית היא חלק הכרחי מהחיים הדמוקרטיים החדשים. למעשה, כל העיתונים הבולטים כיום בגרמניה קמו רק אחרי המלחמה, בעידוד כוחות הכיבוש המערביים. לזה אני מתכוון כשאני מדבר על טרנספורמציה פוליטית עמוקה".

את הבדלי המדיניות בין ארה"ב לאירופה ביחס למלחמה הוא גם תולה בהבדלי המנטליות וההיסטוריה שבין שתי התרבויות: "קיסינג'ר אמר פעם שלאירופים יש חוש טרגי שאין לאמריקאים. ההיסטוריה האמריקאית היא היסטוריה חיובית למדי. חוץ מהטראומה של מלחמת האזרחים, הם לא נלחמו בשום מלחמה גדולה על אדמתם, וזה הפך אותם לאומה אופטימית למדי. האירופים, לעומת זאת, עם כל מה שחוו על אדמתם רק ב-300 השנים האחרונות, פסימיים הרבה יותר. לכן הם מתייחסים ברצינות רבה יותר לתסריט הגרוע ביותר - שהמלחמה תביא לעליית הטרור, להתנפצות המשטרים הערביים, לשרשרת של מלחמות".

בגרמניה של השנים האחרונות מתחילה לגיטימציה לשיח שלא היה מוכר מאז מלחמת העולם השנייה: העיתונות, גם המכובדת ביותר, עוסקת בהרחבה בסבל הגרמני שבמלחמה ולאחריה; הדיון על הענקת אזרחות לבני המהגרים הטורקים התפתח לדיון במהות הזהות הגרמנית, עם כל המטענים המלווים את המושג הזה. האם מדובר בשחרור מתחושת האשמה ופיתוח תחושה של מדינה ככל המדינות?

יופה: "משנות השמונים ואילך יש אמנם ניסיון מתמשך לטעון, במיוחד כלפי ארה"ב, בגלל מלחמת וייטנאם, וכלפי ישראל, בגלל מלחמת לבנון: גם אתם, בתורכם, לא הייתם טובים יותר מאתנו ולכן אין לכם הזכות להאשים אותנו. אבל לדעתי, הדבר החשוב יותר הוא שזיכרון מלחמת העולם נהפך לחלק מהותי מהדימוי העצמי הגרמני, מסיבת קיומה של גרמניה החדשה: זיכרון שאומר שמכיוון שגרמנו כל כך הרבה סבל לעצמנו ולסביבה, עלינו להיות עכשיו שואפי שלום, פוסט-לאומיים, רב-תרבותיים, והיסודות האלה בהחלט יציבים. גרמניה היא כיום המדינה הפוסט-לאומית ביותר באירופה. ההשקעה הלאומית בצבא דומה, באחוזים, לזו שבבלגיה (אחוז וחצי בלבד). בחברה לאומית כמו בישראל, הצבא הוא מפתח לקידום פוליטי ואזרחי. בגרמניה אין לזה משמעות יותר מאשר עבודה בדואר. גם העובדה שמישהו מדבר כיום על סבלם של הפליטים הגרמנים שגורשו לאחר המלחמה מפולין אינה משנה את הנתון היסודי הזה".

אשר לשאלת הרנסנס היהודי בגרמניה - קהילה שגדלה פי שלושה ויותר בעשור האחרון, בעקבות הגירה אינטנסיווית מבריה"מ לשעבר - הוא אומר: "במונחים מספריים, ודאי שישנו רנסנס. במונחים כלכליים ותרבותיים עוד מוקדם לדעת. מצד אחד, המהגרים החדשים אינם עשירים. מצד שני, כמו שגם אתם יודעים, הם משכילים מאוד. מה שברור, זו קהילה שתשתלב בקלות רבה יותר בחיים הגרמניים מאשר הקהילה שהיתה קיימת עד לבואם, משום שמאז מלחמת העולם השנייה הקהילה בגרמניה היתה מורכבת מניצולי שואה וילדיהם, שבאופן טבעי ההשתלבות בחברה הגרמנית לא היתה פשוטה בשבילם. הקהילה החדשה משוחררת מהמטען הזה".

יופה מציג דמות של שמרן יהודי ואירופי; פרו-אמריקאי ופרו-ישראלי, מודרניסט המאמין בקידום הדמוקרטיה גם במחיר של ניאו-קולוניאליזם אמריקאי. עד כדי כך בלטו היסודות האלה בדבריו, שבשלב מסוים טען כלפיו אחד הסטודנטים ששמעו את ההרצאה כי דבריו בעניין "הפתולוגיה הערבית" נגועים בגזענות, ואילו אחד ממרצי האוניברסיטה, הפרופ' יצחק נבו מהחוג לפסיכולוגיה, טען שהוא מקל מדי ביחסו לישראל. יופה הנעלב סירב בשל כך לתת לפרסום את הטקסט המלא של הרצאתו, מחשש שמא דבריו, סייגיו והדגשותיו לא הובנו כראוי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו