בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בדרך מהאוניברסיטה נהפכת פרופסור שפס לסופרת החרדית רחל פומרנץ

מלכה שפס, פרופ' למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן חרדית ילידת ארה"ב וגרה, המתגוררת בבני ברק, היא בעצם סופרת רבי מכר חרדיים. לדבריה, ככל שהספרות החילונית שחרדים מוכנים לקרוא הולכת ומצטמצמת, כך מותר לכתוב על יותר נושאים בספרות החרדית

תגובות

"אנחנו לומדים מהם איך להיות יותר יהודים והם לומדים מאתנו איך להתמודד עם לא-יהודים", אומרת פרופ' מלכה שפס, ילידת ארה"ב, בבואה להסביר את היחסים בין החרדים האמריקאים החיים בישראל לבין עמיתיהם שגדלו כאן.

שפס מוסמכת יותר מרוב האנשים לבצע הבחנה כזאת. היא מרצה למתמטיקה באוניברסיטת בר אילן, שמתגוררת בבני ברק בשלושים השנים האחרונות, אחרי שקיבלה תואר דוקטור למתמטיקה באוניברסיטת הרווארד. היא בתם של שני מרצים באקדמיה, שנולדה באוהיו וגדלה בוואשינגטון הבירה. את "הניסיון לחיות גם בעולם היהודי וגם בעולם האקדמי" היא מתארת כ"קונפליקט הבסיסי" המושל בחייה.

בשנים האחרונות גילתה שפס דרך להתמודד עם הקונפליקט הזה ועם קשיים אחרים שאתם היא מתמודדת: היא כותבת רומנים. "זהו סוג של קתרזיס", היא אומרת. אולם ספריה חדלו להיות רק כלי לעזרה עצמית והיא הפכה להיות אחת הסופרות החרדיות שספריהן באנגלית הפכו לרבי מכר. שלושה מהם גם תורגמו לעברית.

חלק מששת הספרים שפירסמה מתבססים באופן ישיר על ניסיונה האישי. שתי הגיבורות בספרה הראשון, "עת לקרוע ועת לתפור", שנמכר ביותר מעשרת אלפים עותקים באנגלית ובעברית, הן אחיות - רופאה ועורכת דין מארה"ב - הלומדות בסמינר בירושלים. בעוד אחות אחת נאבקת להגשים את שאיפותיה החילוניות למרות הדעות הקדומות שבהן היא נתקלת לעתים קרובות בשל היותה אשה וחרדית, השנייה מוותרת לחלוטין על שאיפותיה החילוניות.

"שתיהן חלק ממני", אומרת שפס, ומוסיפה כי היא מזדהה מאוד גם עם דמות אחרת בספר, מרצה השרוי במאבק כואב להשיג קביעות באוניברסיטה שבה הוא מלמד.

קרב משפטי על הילדים

ספר עיון שכתבה שפס, "מקור הברזל", היה למעשה ספרה הראשון שהגיע לחנויות הספרים. הוא יצא לאור ב-1985 ונמכר בעשרת אלפים עותקים באנגלית ובאלפיים בעברית. הספר מביא את סיפוריהם האישיים של ניצולי שואה, החיים בסמוך לשפס בבני ברק.

היא אומרת כי את הרומנים היה קשה יותר למכור למו"לים מאשר את ספרי העיון. לדבריה, כשהחלה לשווק את הרומנים שלה לפני עשרים שנה, למו"לים מהזרם המרכזי כמו גם מהזרם הדתי, היא נדחתה משום שהם לא זיהו שום שוק לרומנים בקרב האוכלוסייה החרדית המבוגרת.

אבל שפס אומרת כי בעשור האחרון השתנה נוף הסיפורת החרדית, מאחר שהחרדים הפכו ל"קצת פחות אדוקים". לדבריה, בעקבות "צמצום ספרי הקריאה מהעולם החיצוני המקובלים על החרדים כחומר קריאה עבורם" באה "הרחבת המקובל לפרסום בתוך החברה החרדית עצמה". בתחילה הפכו למקובלים רומנים לנשים שעוסקים במערכות יחסים ובקונפליקטים בין תפקידים שונים בחברה - כמו אלה שהיא עצמה פירסמה, ובאחרונה הצטרפו אליהם גם ספרי מתח.

היא מזכירה כמה אתרים אקזוטיים שבהם מתרחשות העלילות של חלק מספרי המתח הפופולריים ביותר - זאיר, ברזיל וצ'צ'ניה - כדי להדגים כיצד "התרחבו האופקים" בבני ברק ובקהילות חרדיות אחרות בישראל. היא מציינת כי השבועון החרדי "משפחה" כולל כעת כתבות בנושאי טכנולוגיה, כמו גם כתבות היסטוריות - "מידע שפשוט לא היה נגיש לפני שלושים שנה בסביבה החרדית".

את תהליך הרחבת האופקים בתוך העולם החרדי בישראל היא מייחסת, בחלקו, למספרם הגדל והולך של החרדים האמריקאים החיים במדינה. בין השאר היא מספרת כי לעתים קרובות זוגות חרדים צעירים מכל רחבי העולם חיים פרק זמן מסוים בישראל. לדבריה, "ברוב בנייני הדירות בבני ברק מתגורר גם מישהו מחו"ל".

הרומן השני שלה, "פרח בר", שהיה הראשון שפורסם, ב-1989, הוא סיפורה של בוגרת חרדית של קולג' אמריקאי, המגיעה לישראל ונישאת לאדם בעל רקע דומה. הזוג משמש כמשפחת אומנה עבור תינוק, שלאחר מכן נלקח מהם ומוחזר להוריו הביולוגיים - בדיוק כשם ששפס ובעלה הפכו למשפחת האומנה של ילד, שנלקח מהם לפני כ-18 שנה, טראומה שעדיין גורמת לה לבכות.

"בספר הם מקבלים אותו בחזרה ובחיים האמיתיים זה לא קרה", אומרת שפס. "כתבתי את זה כפי שזה היה צריך לקרות. זה עוזר". לדברי שפס, ספר ההמשך שלו, "פרחי קקטוס", שכותרתו מתייחסת ל"קשיי המהגרים האמריקאים בגידול ילדיהם הצברים", עוסק בתביעה המשפטית לגבי משמורת על הילד עם הגיעו לגיל בר מצווה.

לפני עשר שנים לחמו הזוג שפס וניצחו בקרב משפטי שנמשך שנתיים ושבסופו זכו להמשיך ולהחזיק בשני ילדיהם האומנים האחרים. שפס ובעלה, דייוויד שפס, מרצה ללימודים קלאסיים שאותו פגשה בקולג' בארה"ב, שימשו כמשפחת אומנה לארבעה ילדים בנוסף לשני ילדיהם שלהם, המבוגרים כעת.

חוויית היותם משפחה אומנת נראית כמספקת די חומר עבור סיפוריה של שפס. עם זאת, היא מצטערת על כך שנאלצה להשאיר בחוץ את "החלקים המרתקים ביותר", כדי לא לפגוע במשפחותיהם הביולוגיות של הילדים.

בין האקדמיה למשפחה

בספרה הרביעי, "ירושלים הרים סביב לה", שפורסם ב-1999, הציגה שפס שני גרים מרקעים שונים לחלוטין, שדרכיהם מצטלבות כששניהם נמשכים ליהדות החרדית. שפס עצמה התגיירה ולדבריה "חלקים ממנה" נמצאים בשתי הדמויות. בעלה הוא "בעל תשובה", או כפי שמגדירה זאת שפס "מי שהגיע באיחור ליהדות", נושא נוסף שבו היא עוסקת בספריה. לדבריה, סופרים חרדים רבים הם בעלי תשובה או גרים. "חלק ממה שאנחנו עושים זה לנסות להסביר לאוכלוסייה החרדית כיצד חושבים אנשים אחרים".

אף שהיא נמנית כעת עם חמש הסופרות החרדיות שספריהן באנגלית נחשבים לרבי מכר, השם מלכה שפס אינו מוכר למי שקורא רומנים חרדיים, מאחר שהיא כותבת תחת שם העט רחל פומרנץ. שפס אומרת כי בחרה בשם רחל "משום שהוא זהה בעברית ובאנגלית" ובפומרנץ פשוט משום שהיא "אוהבת את השם".

במקור שאבה שפס השראה להשתמש בשם עט לאחר שגילתה כי רב המכר "סיפור אהבה" של הסופר האמריקאי אריך סיגל עלה לו ככל הנראה בקביעות באוניברסיטת ייל, שם לימד כמרצה זוטר ללימודים קלאסיים. שפס, הנחושה כי "המתמטיקה קודמת לכל", לא רצתה שדבר כלשהו יפגע במאמציה להשיג קביעות באוניברסיטת בר-אילן וחששה כי ספריה ימנעו ממנה מלזכות ב"יחס רציני".

אולם מאז שהפכה למרצה מן המניין בשנת 1991, לא מסתירה שפס את זהותה של רחל פומרנץ ופועלת לעידוד חרדים אחרים לכתוב. היא גם מרצה וכותבת מאמרים המתארים את התפתחות הסיפורת החרדית; כך למשל, במאמר שכותרתו "המראה החד-צדדית" היא ניתחה את הגישות כלפי ישראל והגולה בסיפורת החרדית בת זמננו.

ב-1981, אחרי שקראה את הרומן "למעלה מן השמש" של הסופר החרדי דוד זרצקי כדי לשפר את העברית שבפיה, החלה שפס לכתוב לראשונה. להפתעתה היא מצאה בספר סצינה, שבה גבר ואשה משוחחים ביניהם במהלך פגישת שידוך - משהו שקודם לכן היא חשבה שלא יהיה מקובל על מו"ל חרדי. לדבריה, ברומנים החרדיים קיימת נטייה לדלג "מארגון הפגישה הראשונה היישר למסיבת האירוסין".

מעודדת ממה שגילתה, הגיעה שפס למסקנה שהיא תוכל "לעשות עבודה טובה יותר" ופנתה לכתוב.

על אף שהיא מאמינה כי השוק העיקרי לספריה מורכב מנשים חרדיות צעירות, לעתים נדירות אפשר למצוא את ספריה של שפס על מדפי ספריות הסמינרים. לדעתה, הדבר אינו נובע מהמסרים הפמיניסטיים או מחיי האוניברסיטה שאותם היא מציגה לעתים, אלא מכך שספריה כוללים אופני התנהגות בין נשים לגברים שלא מקובל לדון בהם ברבים, אם כי ההקשר הוא בדרך כלל "מהוגן לחלוטין".

פחדיה הראשוניים של שפס כי ספריה יידחו לחלוטין על ידי הקהילה החרדית לא התגשמו. לדבריה, היא ובעלה מקובלים על ידי החברה שלהם בלי כל קשר לספריה ולעבודתם באקדמיה; מתייחסים אליה כאל מורה - בדומה לנשים חרדיות רבות אחרות - אף שחלק גדול מעבודתה באוניברסיטה הוא עבודת מחקר.

"ההייררכיה בבני ברק קשורה לרמת הדתיות של האדם", אומרת שפס. "לפי הסטנדרטים של הקהילה שלנו אנחנו מאוד דתיים; לכן אנחנו מקובלים על הבסיס הזה, בלי כל קשר לעיסוקנו". היא מוסיפה כי עובדה זו חלה גם על החלטתו של בעלה - שאליה הגיע לאחר שהתייעץ עם "רב חשוב" - לשרת בצבא כרב ביחידה קרבית. הוא עדיין מתנדב כמרצה לאחר שחרורו הרשמי משירות מילואים ושניים משלושת בניהם של הזוג בחרו אף הם לשרת בצבא במקום להישאר בישיבה.

בספרה הבא, שעדיין נמצא בשלב כתב היד, מבקשת שפס להרחיב את קהל קוראיה מעבר לקהילה החרדית. הספר, "עד אז", עוסק בניגודים הפוליטיים והתרבותיים בישראל - בין דתיים וחילונים, ימין ושמאל, יהודים וערבים. היא כתבה אותו במשך שלוש שנים בשעה שהתבססה כשעת הכתיבה הקבועה שלה, כל ערב בין 20:30 ל-21:30, בזמן שבעלה מלמד את שיעור התלמוד היומי שלו.

לדבריה, הפרדה בין העולמות היא המפתח לקיום קריירה תובענית, חיי משפחה מלאים וחובות דתיות מספקות. שפס, שהיא סבתא לשישה, מנצלת את 25 דקות ההליכה הביתה מהאוניברסיטה כדי לעבור מעולם המתמטיקה לעולם המשפחה וכתיבת הספרים. בכל מקרה, כך לדבריה, אחרי השעה 20:30 היא כבר לא מספיק מרוכזת כדי לעסוק במתמטיקה.

ספרה החדש, היא מקווה, יעודד את הקוראים "להקשיב לצד השני". "גם אם אתה לא מסכים", היא אומרת, "לפחות תקשיב ותדע מהי עמדתו של האדם האחר. אני חושבת שאנחנו זקוקים לכך עכשיו בישראל. וגם אם הספר יופץ רק בשוק החרדי, זה מסר שגם אנחנו צריכים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו