בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סודו של הפליט העיוור

ספר חדש שיצא לאור באחרונה מעמעם מעט את זוהר הצלחתו של המוסד הישראלי בתפיסתו של אדולף אייכמן ועושה צדק היסטורי עם האיש שאחראי יותר מכל לחשיפתו

תגובות

בכל ההספדים לאיסר הראל שהלך לעולמו בחודש שעבר הוזכרה, בצדק, חטיפתו של אדולף אייכמן כאחד ההישגים הגדולים שלו, שנהפך גם למעין אירוע מכונן של המוסד. שהרי בעקבות המבצע - שהיה גם בעל ערך מוסרי של צדק היסטורי - נוצר למוסד דימוי של ארגון עשוי ללא חת, נועז, שאנשיו מוכנים להרחיק עד לקצה האחר של העולם כדי להשיג את מטרותיהם.

ספר חדש שיצא לאור באחרונה בארגנטינה, בארצות הברית ובבריטניה מעמעם מעט את זוהר הצלחתו של המוסד הישראלי ומציג את ההישג הזה באור שונה. מחברו, העיתונאי אוקי גוני, מצביע על המקריות וגורם המזל ששיחק במבצע ומנסה לעשות צדק היסטורי, עם לותר הרמן, שתרם יותר מכל לחשיפתו של אייכמן, אך לא זכה בתהילה ובהכרת התודה שהיה ראוי להן.

הספר, "אודסה האמיתית: הברחת נאצים לארגנטינה של פרון", הוא פרי מחקר יסודי של העיתונאי הארגנטינאי. כותרתו היא הד לספר אחר, שגם עובד לסרט מצליח, "תיק אודסה", פרי עטו מ-1972 של העיתונאי - לימים סופר המותחנים - פרדריק פורסייט. פורסייט כתב ספר בדיוני, שנסמך בעיקר על שמועות וחלקי מידע בדבר פעולתה של רשת מסודרת של נאצים לשעבר, שסייעו לחבריהם לזכות בתעודות והבריחו אותם לדרום אמריקה.

ספרו של גוני הוא מחקרי תיעודי, המסתמך על עבודה יסודית, על ראיונות עם 190 בני אדם, ועל מסמכים מארכיונים פרטיים ומגנזכים של הוותיקן ושל משרדי חוץ במדינות אירופה המערבית ובארצות הברית, לרבות תעודות של האו-אס-אס, ארגון הביון האמריקאי שממנו צמח ב-1947 הסי-אי-איי. בכך הצליח גוני לעקוף את הרשויות בארגנטינה, שחסמו בפניו, כמו בפני אחרים, את הגישה לגנזכי המדינה. בראיון ל"הארץ", מביתו בבואנוס איירס, אמר גוני כי מאבקו לחשיפת החומר היה עקרוני "מתוך אמונה בזכות הציבור בארצו לדעת את האמת".

גוני נולד בוואשינגטון ב-1953 לדיפלומט ששירת בשירות החוץ של ארגנטינה. הוא חי עם הוריו בארצות הברית, באירלנד ובמקסיקו. מאז 1975 הוא מתגורר בארגנטינה ומתפרנס מכתיבה לעיתונים מקומיים ובינלאומיים. ספרו הקודם, "פרון והגרמנים", העוסק ביחסי ארגנטינה וגרמניה הנאצית, הביא רבים מקוראיו למחשבה כי הוא יהודי. למעשה, גוני הוא קתולי, בוגר טריניטי קולג' בדבלין.

הטראומה שחווה גוני, כצעיר שחי בתקופת משטר האימים של החונטה הצבאית בשנות השבעים, היתה לחוויה מעצבת שאינה מרפה ממנו עד היום. "העניין שלי בספר החדש", אמר, "נבע גם ממניעים אידאולוגיים. הייתי חייב להבין כיצד קרה שארגנטינה נהפכה ל'עיר מקלט' לפושעי מלחמה".

רובם היו אנשי אס-אס גרמנים - בהם אדולף אייכמן, יוזף מנגלה, "רופא המוות" מאושוויץ, קלאוס בארבי, "הקצב מליון" - אך היו גם משתפי פעולה עם נאצים ופאשיסטים מבלגיה, קרואטיה, סלובקיה, איטליה וצרפת. בסך הכל קלטה ארגנטינה לפחות 300 פושעי מלחמה והעניקה להם מקלט. אלה סייעו בשנות הארבעים והחמישים למשטרו של חואן פרון (ששלט במדינה בשנים 1955-1943) להקים שירותי ביון ויחידות צבאיות, אשר מילאו תפקיד במעשי העינויים, הרצח ו"היעלמותם" של 30 אלף בני אדם בתקופת שלטון הדיקטטורה של החונטה, רבים מהם היו סטודנטים, פעילי איגודים מקצועיים, ועסקני מפלגות שמאל, לא מעט מהם יהודים.

במחקרו גילה גוני כי גם דודו, סנטוס גוני, דיפלומט ששירת בקונסוליה בבוליוויה, היה בין אלו שיישמו בקפידה הנחיה של משרד החוץ משנות השלושים של המאה הקודמת, שלא לאפשר הגירת יהודים לתחומה.

גוני הבין שמתחת למעטה המכובד שלה לכודה החברה הארגנטינית בעבותות של אנטישמיות. הספר, שהיה לרב מכר בארגנטינה, חושף קלטת שמע מימי גלותו של פרון במדריד, ובה סיפר על השקפת עולמו, זו שהיתה רוויה באנטישמיות גולמית.

הרודן הארגנטינאי הודה, שמשפטים של פושעי מלחמה נאצים בנירנברג ב-1946 ביזו את רגש הכבוד שלו. "בנירנברג קרה משהו, שאני אישית סברתי שהוא משפיל לעתיד האנושות", הוא מצוטט בספר. אין זה מפתיע איפוא שמשטרו של פרון הנהיג מדיניות עקבית ושיטתית, שנועדה לסייע לפושעי מלחמה למצוא מקלט בארצו.

שתי דמויות מפתח במבצע הברחת הנאצים היו רודולפו פרודה, אחד מיועציו הקרובים ביותר של פרון וקרלוס הורסט פולדנר. פרודה, שמשרדו שכן בסמיכות ללשכת פרון בארמון הנשיאות, עמד בראש מנגנון ההסברה והתעמולה של המשטר ובראש שירות הביון. פולדנר, קצין מודיעין באס-אס, נשלח בשלהי המלחמה על ידי מפקדו היינריך הימלר לארגנטינה, להכין את הקרקע לקליטתם של עמיתיו, במה שכונה "קו העכברוש": מבצע הברחתם של פושעי המלחמה הנאצים לארגנטינה ומדינות נוספות בדרום אמריקה. לעזרתו התגייסו בכירים בכנסייה הקתולית בארגנטינה, בווותיקן וגם פקידי שלטון בשווייצריה, שתמורת שוחד העלימו עין והעניקו תעודות. גם שירותי הביון האמריקאיים, הבריטים והאחרים ידעו על כך ושתקו. היו שטסו בטיסות של חברת ק-ל-מ ההולנדית, אחרים הפליגו בספינות נוסעים. בארגנטינה תיאם את המבצע פרודה ממשרדיו בארמונו של פרון.

אייכמן היה בין האחרונים שהצליחו להגיע בהפלגה בספינת נוסעים גדולה ומרווחת. הוא החליף את שמו לריקרדו קלמנט - אם כי בבית הקפידו בני המשפחה לפנות אליו בשמו האמיתי - והתיישב בפרוור אוליבוס שבבואנוס איירס. שם גם התגוררה משפחתו של לותר הרמן, שהצליח לחשוף את מעטפת ההגנה השברירית של מי שהיה הביורוקרט הראשי של תוכנית "הפתרון הסופי".

הרמן, פליט גרמני, יהודי למחצה, נמלט לארגנטינה משלטון הנאצים ב-1938 לאחר אירועי ליל הבדולח. בשנים 1936-1935, בשל היותו פעיל סוציאליסטי, הוא נשלח למחנה הריכוז דכאו. בארגנטינה התיישב בבואנוס איירס, חבר לקהילה של יוצאי גרמניה אחרים, אך הסתיר את זהותו היהודית למחצה. שנים אחדות לאחר שהיגר, איבד הרמן את מאור עיניו, בעקבות העינויים שעבר בדכאו.

בתו סילוויה התיידדה עם ילדיו של אייכמן, והם לא הסתירו מפניה את שם משפחתם האמיתי. היא החלה לצאת בקביעות עם אחד מבניו, קלאוס, ואף ביקרה בביתם כמה פעמים. קלאוס סיפר לה שאביו שירת בתפקיד כלשהו במלחמה, העיר הערות אנטישמיות ופעם אף אמר לה שחבל שהנאצים לא סיימו את חיסול היהודים. זמן מה לאחר מכן עברו בני משפחת הרמן להתגורר בעיר קורונל סוארז, כ-500 קילומטרים מהבירה, והקשר עם משפחת אייכמן נותק.

ב-1957 קראו בני המשפחה ידיעה בעיתון שדיווחה על משפט של פושעי מלחמה נאצים שנפתח בפרנקפורט, ובו הועלה שמו של אדולף אייכמן. הרמן הבין שהאיש הנזכר במשפט הוא אביו של קלאוס, חברה לשעבר של בתו. הוא שלח מכתב למשרד המשפטים הגרמני בפרנקפורט, ובו סיפר כי אייכמן מתגורר בבואנוס איירס. מכתבו הגיע לידי התובע הכללי פריץ באואר. באואר הנרגש שלח להרמן תיאור של אייכמן וביקש ממנו פרטים נוספים. הרמן נענה לפנייה.

הוא וסילוויה נסעו יחד לשכונת מגוריהם הקודמת ואיתרו את הכתובת של משפחת אייכמן. סילוויה דפקה על הדלת ושאלה את מי שעמד מאחוריה, אם זה בית אייכמן. הדלת נפתחה, וסילוויה ראתה גבר צנום בגיל העמידה. בטבעיות שאלה אותו אם קלאוס אייכמן נמצא בבית. הגבר השיב בשלילה והסביר כי קלאוס עובד עד מאוחר. "האם אתה הר אייכמן?" שאלה סילוויה בתמימות. "מי את?" שאל אותה, וכשהשיבה לו שהיתה חברתו של קלאוס בעבר ושעברה דירה, הינהן הגבר בראשו ואישר שהוא אכן אביו. סילוויה ביקשה למסור לקלאוס דרישת שלום ועזבה את המקום. בשובם לביתם שלח הרמן מכתב לבאואר ובו תיאר את אייכמן ורשם את כתובתו: רחוב קאקבוקו מספר 4261, שכונת אוליבוס.

באואר התלבט מה עליו לעשות במידע שקיבל. הוא ידע שמערכת המשפט בארצו, שבה עובדים רבים ששירתו את המשטר הנאצי, לא תנקוף אצבע כדי להביא להעמדתו לדין של אייכמן ועל כן, בסופו של דבר, החליט להודיע על כך לישראל. אבל גם ישראל לא הגיבה כמצופה. במשך השנתיים הבאות דחק באואר שוב ושוב בפקידים הישראלים על שאינם עושים דבר בעניינו של אייכמן.

היה זה איסר הראל, שהאמין כי המודיעין הישראלי צריך לפעול לטובת העם היהודי ובשליחותו, אשר שלח לארגנטינה נציג מטעמו. הנציג לא ניהל חקירה משלו והעדיף לנסוע ברכבת עשר שעות לקורונול סוארז כדי להיפגש אישית עם הרמן. הרמן סיפר לו את מה שידע, אך הנציג לא השתכנע. הוא ביקש מהרמן שישיג לו העתק מתעודת הזהות הארגנטינית של אייכמן והשאיר לו 130 דולרים, דמי הוצאות, וכתובת בארצות הברית שאליה היה אמור לשלוח את המסמך.

בינתיים גילה הרמן כי הבית רשום על שמו של פרנצ'סקו שמידט. בטעות סבר כי זהו שמו הבדוי של אייכמן והעביר את המידע לכתובת שקיבל מנציג המוסד. משלא נענה, המשיך לשלוח מכתבים, אך גם עליהם לא קיבל כל תשובה. אבל הרמן לא אמר נואש. הוא שמע כי צייד הנאצים הישראלי טוביה פרידמן מ"המכון לתיעוד" בחיפה הבטיח פרס כספי של עשרת אלפים דולרים למי שימציא מידע על אדולף אייכמן. הרמן היה נחוש לזכות בפרס. בדצמבר 1959 שלח מכתב לפרידמן, שבו סיפר כי יש ברשותו "מידע מדויק על האיש וכתובתו". גם הפעם לא קיבל כל תגובה. הרמן המשיך. הוא נפגש עם נציג של הקהילה היהודית בארגנטינה ושיתף אותו בסוד.

בינתיים החליט הראל בכל זאת לצאת למבצע איתורו ולכידתו של אייכמן. דווקא עודף הפעלתנות של הרמן והפרס שהקציב פרידמן העמידו בסכנה את המבצע. הראל חשש כי מעגל שותפי הסוד מתרחב וכי אייכמן יירד למחתרת.

בסופו של דבר, במאי 1960 הצליחו סוכני המוסד לחטוף את אייכמן, להטיסו לישראל ולהעמידו לדין. השאר הוא היסטוריה. רק פרט אחד נשכח. עקשנותו והתמדתו של הפליט העיוור. לותר הרמן המשיך לשלוח לשלטונות ישראל בקשות חוזרות ונשנות שישלמו לו את סכום הפרס, כפי שהבטיחו. פרידמן והמוסד התעלמו מפניותיו. רק ב-1972 הורתה ראש הממשלה גולדה מאיר להעניק לו את הפרס. את החוב ההיסטורי פורע עתה אוקי גוני.

המסמכים הושמדו

חברי הקונגרס (בית הנבחרים) בארגנטינה ומרכז שמעון ויזנטל תובעים מהממשלה בארגנטינה לפתוח גנזכי מדינה ולחשוף מסמכים על הקשר שנרקם בין משטרו של הנשיא פרון לבין פושעי מלחמה ומבוקשים נאצים, לאחר מלחמת העולם השנייה. הם גם תובעים להקים ועדת חקירה שתבדוק כיצד נעלמו מסמכים חיוניים בנושא, וכנראה הושמדו לפני כשש שנים, בניגוד לחוק.

מסמכים אלה היו יכולים לשפוך אור על הפרשה המעוררת עניין מיוחד על רקע היערכותה של ארגנטינה לבחירות לנשיאות שיתקיימו בסוף אפריל. לפי כל הסקרים, צפוי ניצחון למפלגה הפרוניסטית. אחד המועמדים המתמודדים מטעם המפלגה הוא הנשיא לשעבר, קרלוס מנם, שבתקופת שלטונו התקבלה ההחלטה לפתוח את הגנזכים ולאפשר לחוקרים ועיתונאים גישה אליהם. למעשה, לא רק שההוראה לא בוצעה, אלא המסמכים הושמדו, רובם מתיקים של רישומי ביקורת הגבולות וההגירה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו