בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכישוף האטי והמפותל של נטול הפניות

השסע בין תיאוריה לפרקטיקה, שאין לו כל אחיזה בכתיבתו של פרויד עצמה, מסגיר שסע חמור יותר: בין הפסיכואנליזה כמיסטיקה או כמיתולוגיה ובין הפסיכואנליזה ככלי עבודה

תגובות

הטיפול הפסיכואנליטי, מאת זיגמונד פרויד, תירגם מגרמנית, ערך והוסיף אחרית דבר ערן רולניק, עורך ראשי ומחבר ההקדמה עמנואל ברמן, הוצאת עם עובד, 293 ,2002 עמודים

"לו היה הטיפול פועל במהירות היה זה מעשה כשפים. המהירות היא תנאי הכרחי לקסם, רוצה לומר: הפתאומיות של ההצלחה. אך הטיפולים האנליטיים דורשים חודשים ואפילו שנים; קסם אטי כל-כך מאבד מאופיו המופלא" - כך משיב זיגמונד פרויד לשואל המדומיין, לאדם נטול הפניות, הדורש הסבר למעשה הכשפים של הפסיכואנליזה ("לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים", עמ' 152). דבריו של פרויד הם דבריו של מי שאינו מאמין בכשפים כלל. קסמים הם רק מראית עין, שחייבת להיעשות במהירות. הקסם לעולם אינו אותה התרחשות, שלעולם לא יימצא לה הסבר רציונלי.

היום, במרחק של זמן לא מספיק כנראה, אפשר לומר כי קסמו של פרויד היה דווקא מצוי בחתירה שלו תחת מה שנחשב עד תקופתו כ"חשיבה רציונלית". היום, על כל פנים, כבר אין מקום פנוי ממנו: הקסם נוכח בכל אותם מקומות שבהם תורתו, מסולפת אולי, אך שווה לכל נפש, לובשת את צורתם של המובן מאליו, של ההפוך-על-הפוך, של המנגנונים המצדקים, של חיטוט עצמי וחיטוט בזולת.

המאמר הדיאלוגי (או הדיאלוג המאמרי) הזה של פרויד מ-1926, היוצא עתה בתרגום עברי, שכותרתו אינה מסגירה ולו ברמז את מה שנמצא בתוכו, הוא אחד ממאמרי המבוא המבריקים והידידותיים ביותר לשיטה הפסיכואנליטית של פרויד. פרויד מנסה להסביר לאדם נטול הפניות מה מהותה של התיאוריה והפרקטיקה שלו, וזה מקשה עליו בשאלות ובביקורות המזמינות הסברים, הסתייגויות ופיתוחים נוספים. אפשר גם להשתעשע בקריאה מהופכת של המאמר הזה: כרגע הולדתה של הפסיכואנליזה תחת לחץ. זיגמונד, גיבור הסיפור שלנו, שמנגנוני ההגנה שלו אינם עומדים בעומס הקושיות והבעיות שמטיח בו האדם נטול הפניות, אנוס לברוח אל הדלוזיה הפסיכואנליטית שלו, בודה ומשכלל בו במקום סיפור מעובה ומפותל, מעין מיתולוגיה חולמנית ומסבירת-כל, טוטאלית ובלתי ניתנת להפרכה. נטול הפניות אינו נדבק ולו לרגע בטירופו של התיאורטיקן הלחוץ, אך אינו מפסיק להתעלל בו: "המשך, עוד קצת תיאוריה כבר לא תשנה הרבה עכשיו" (עמ' (176).

מאמר המבוא הנפלא הזה הוא אחד מחמישה-עשר מאמרים הנכללים בקובץ המאמרים המשובח, "הטיפול הפסיכואנליטי", בהוצאת עם עובד ובתרגומו ובעריכתו של ערן רולניק. האוסף כולל סדרה בת שישה מאמרים שחיבר בין השנים 1911 ל-1915 על הטכניקה האנליטית, ועוד תשעה מאמרים המתפרשים על כל שנות פעילותו של פרויד והעוסקים כולם בשיטתו הטיפולית.

על עטיפת הספר נמסר כי אחת הסיבות לכך שעבודותיו של פרויד על שיטת הטיפול שלו לא תורגמו עד כה לעברית היתה החשש שמא הקריאה בהן תפריע למטופלים. מאז נהפך התהליך הפסיכותרפויטי לפומבי ביותר, לא רק בארץ אלא בעולם כולו (ובכל זאת, מתוך שלל האימאז'ים חקוקה בזיכרוני משום-מה דווקא עטיפת הספר "פסיכותרפיה על חם" של ד"ר רודי וקבוצתו, שיצא בעקבות תוכנית הרדיו ששודרה בראשית שנות השבעים בקול ישראל), והנה באה הפומביות, הפכה את החשש ההוא למיותר, ופינתה מקום לחשש רציני הרבה יותר, שפרויד עצמו התייחס אליו בהזדמנויות שונות, ושתיאורטיקנים מסוגו של סלבוי ז'יז'ק מרבים לעסוק בו בהקשרו האקטואלי: שככל שהחשיפה הפומבית גדולה יותר, נוטים המנגנונים של האני לייצר עוד ועוד מוטציות המחוסנות מפני הטיפול, ואשר מצריכות מן המטפלים גמישות ויכולת התחדשות מתמדת.

היום, כשבחוגים רבים פרויד הוא בראש ובראשונה דווקא נקודת מוצא עיקרית של כמה מהגישות הדומיננטיות בשיח של התיאוריה הביקורתית, הרעיון להוציא קובץ העוסק בפרקטיקה התרפויטית שלו עשוי להישמע לא פופולרי ולא רלוונטי, אם לא פרוורטי לחלוטין. השסע הזה בין תיאוריה לפרקטיקה, בין הרמנויטיקה לאמפיריציזם פוזיטיוויסטי, שאין לו כל אחיזה בכתיבתו של פרויד עצמה, מסגיר אף הוא שסע חמור יותר: בין הפסיכואנליזה כמיסטיקה או כמיתולוגיה ובין הפסיכואנליזה ככלי עבודה. ובל תטעה אותנו כאן מראית העין של הסימטריה: אם יש במטען המיסטי איום של ממש, הוא רובץ הן לפתחה של הקליניקה והן לפתחו של העיסוק הביקורתי-חברתי; ומצד אחר, אם יש אכן צורך ממשי בכלי עבודה, הוא מתייחס הן לכלי עבודה תרפויטיים והן לכלי עבודה ביקורתיים.

מאמריו של פרויד מצטיינים בשפה בהירה וקולחת, והתרגום של רולניק עושה עמה חסד בצעדים המיקרוסקופיים שלו, המשנים ומתקנים את הטרמינולוגיה המיושנת רק היכן שהדבר עשוי להיטיב עם הטקסט ועם הקוראים, ומתייחסים בכבוד לרבדים של השפה שפרויד מתרוצץ ביניהם. דברי המבוא של עמנואל ברמן, המתארים את "דרכו של פרויד אל שיטת הטיפול הפסיכואנליטית ודרכיה של שיטת הטיפול הפסיכואנליטית מאז פרויד" ומתמקדים בהתמודדויות השונות עם מושג ההעברה ובמתח שבין "טכניקת" טיפול מקודדת לגישה גמישה וסובייקטיבית, אף הם מחכימים ומעניינים, וכך גם מאמר הסיכום המטא-מתודולוגי של המתרגם, הבוחן את מעמדן של פרשנויות שונות לפרויד, ועוסק גם בחיפוש אחר אתיקה פרוידיאנית, בעיקר בהקשר של המפגש הטיפולי.

בכלל, בכרך כולו ניכר שעריכתו נעשתה בקפידה ובסבלנות, וכנראה גם ללא מצוקת תקציב. הקוראים יוצאים רק נשכרים מכך. זהו ספר נהיר, נגיש, שאין בו גרם אחד של זלזול בקוראים, והקריאה בו מזמנת רגעים רבים של עניין ומחשבה. בהערת אגב אציין כי בין דפי הספר נחבאת גם "הערת המתרגם", מאמר יפהפה המפליג ועוסק לא רק בשאלות תרגום שפתו של פרויד, אלא גם מאיר ברגישות רבה ובאור מדויק לא מעט פינות אפלות וקשות במלאכת התרגום בכלל. לא עם כל דבריו של המתרגם הסכמתי, והיה ראוי אולי לדון בדברים בהזדמנות אחרת, אך על כל פנים אני ממליץ לעיין בהם, שאולי תימצאו כמוני כמי שנטל לידיו קונכייה ומצא בתוכה פנינה.

לא צריך להיות מטפל, ואולי גם לא מטופל, כדי להיווכח עד כמה היכולת להתחדש, להתרחק מדוגמטיות, להגמיש ולפתח את התיאוריה על סמך הנעשה בתהליך התרפויטי - אצל פרויד ואחרי פרויד - אינן אות לפגם, אלא סוד המשכיותה של המסורת הפסיכואנליטית כמסורת פרגמטית (תיאורטית ומעשית). היכולת של מתודות ומסגרות תיאורטיות להתחלף, להצטלב, להתלכד, להתעבות ולהידקק, מסגירות אמת ברורה אחת, שאוסף המאמרים הנוכחי מראה בעליל כי היתה ידועה כבר לפרויד עצמו: שמעבר לכל ההבניות התיאורטיות ול"טכניקות", אין כל תחליף לרגישות האנושית. ונראה כי אין זה נכון רק לגבי הפרקטיקה הקלינית. זה אמור לפחות להיות נכון לגבי כל עיסוק תיאורטי באדם.

אבל, אולי דווקא לנוכח כל הגל הנוכחי של "החזרה לפרויד", מעניין גם לחזור גם אל השאלה האחרת, העתיקה כמעט כימיה של הפסיכואנליזה עצמה: מה בדבר הפסיכואנליזה כמכשיר פוליטי ביקורתי? האם זה באמת מין שאינו במינו?

לא מזמן, כשהעולם חגג מלאות מאה שנה לפרסום המהדורה הראשונה של "פשר החלומות", הדפיסה הוצאת "פישר" הגרמנית מהדורה חגיגית של הספר, והצמידה לעותקיה מדבקה מיוחדת, שנשאה, לבן על גבי כחול, את הכתובת השגויה "50 שנה - מהדורה מוגבלת". אפשר היה לחשוד שיש משהו מאחורי הטעות הפרוידיאנית הזאת, ששוכפלה באלפי עותקים: במובן מסוים, היה הרבה יותר קל לו פירסם פרויד את ספרו ב-1950 ולא ב-1900, לו התגלה לנו סיפור צדו האפל של האדם, שעד אז כמו חסר אוצר המלים הנחוץ לתיאורו, ברגע של התחדשות לאחר טירוף וחורבן, ולא בעידן של התרפסות וילהלמינית מדושנת. שהרי בכל מקרה קשה לתפוש לפעמים כי רעיונותיו חובקי-הכל של פרויד, האופטימיים אז, נהגו ברגע היסטורי מסוים. וגם מנקודת מבט יהודית, יש משהו הזוי ומנחם במחשבה שפרויד הלך אל החלום בעולם הנושא בתוצאותיה של הזוועה - ולא בתוך עולם שאלה שביקשו לפנות את אירופה מן היהודים שבה, אנטישמים וציונים כאחד, היו בו רק קבוצות שוליים חסרות סיכוי המתריסות נגד בורגנות עצלה ועייפה.

כבר ב-1900 התנוססה מעל "פשר החלומות" חרב-הפיפיות החידתית של ורגיליוס, שפרויד בחר בה כמוטו לספרו: Flectere si nequeo Superos, Acheronta movebo - "אם איני מסוגל לכופף את העליונים, אניע את התחתונים". ה-Acheronta, ה-graiai, הישישות, החשוכות, הרודפות את אורסטס, בנו של אגממנון, על שרצח את אמו, הן מפלצות השוכנות בתוך נהר של צואה סרוחה ועכורה, הגועש ומסתלסל במעמקי התהום; הן מדיפות צחנה בלתי נסבלת מפיהן ומגופן, מעיניהן נוטף ארס, ועל ראשן נחשים במקום שיער.

פרויד עצמו מעיד בחלק השביעי של הספר ההוא, כי המוטו המחשיד הזה נועד כדי לגלות לנו מה סוד המכניזם של החלום. כל מה שמעל לכוחותינו, כל מה שמודחק בהיותנו ערים, מוצא את דרכו אל המודע בתיווכם המצחין של חלומותינו. אך המוטו המפורסם מסגיר גם את חוסר הנחת למול אי-היכולת לשנות את הנראה לעין. אוטו גרוס, תלמידו של פרויד, פסק כבר בראשית ימיה של הפסיכואנליזה, בספק משאלת-לב, כי הפסיכולוגיה של הלא מודע היא הפילוסופיה של המהפיכה. גי דבור קיווה, חמישים שנה אחרי גרוס, כי התנועה הלא מודעת של הזמן תתגלה ותתגשם בתוך התודעה ההיסטורית. אך התודעה והמהפיכה לא מצאו את דרכן, במובנן הפוליטי, אל מחוץ לתהום המהבילה של הלא מודע. אולי נדרשת לשם כך סבלנות של מאות ואלפי שנים, ותנועת המטוטלת במאה השנים שעברו מאז, בין קין והבל להבל והבל, היא באמת רק מראית עין הנובעת מקוצר הרוח שלנו. אך קסמה של הפסיכואנליזה הוא אכן קסם אטי, ואין דבר מנחם יותר ומטריד יותר מכך. שהרי מי ערב לנו כי אטיותו של הקסם אינה מכרסמת אט-אט מכוחו?

כך כותב פרויד עצמו, באותו דיאלוג משעשע, על אירועים שהאנליזה צריכה להבחין בהם באשר למיניותם של ילדים: "בראש ובראשונה ברשמים שעלולים להיות בעלי השפעה מתמשכת על חיי המין הנובטים של הילד, כגון התבוננות ביחסי מין בין מבוגרים, או חוויה מינית של הילד עם מבוגר או עם ילד אחר - אירועים שאינם כה נדירים... חשיבות מיוחדת נודעת באנליזה להיזכרות בעיסוקים המיניים הנשכחים של הילד, וכן להתערבות של ההורים ששמה להם קץ" (עמ' 171).

מכאן לדילמה המוסרית: "כיצד עלינו לנהוג כלפי ההתעסקות המינית בילדות המוקדמת? אנו מכירים באחריות שאנו נוטלים על עצמנו כשאנו מדכאים אותה, ובכל זאת איננו מעזים להתיר אותה ללא הגבלה. נראה שאצל עמים שרמתם התרבותית נמוכה יותר, ובקרב השכבות הנמוכות של עמי התרבות, ניתנת יד חופשית למיניות הילדים. מן הסתם יש בכך כדי להעניק הגנה חזקה מפני התפתחות של נוירוזות אצל הפרט. אך האין בכך גם כדי לגרום נזק בלתי רגיל לכושרו של הילד להישגים תרבותיים?" (עמ' 172).

כאן טמונה למעשה השאלה: איזה מין שירות עשה לפסיכואנליזה היחס ההפוך הנצחי הזה, בין טבע לתרבות, שהאישרור שלו נראה לנו כל-כך אינהרנטי לתורתו של פרויד? איזה מין שירות היא יכולה לעשות לאיזשהו סדר יום מסוגה של הפסיכואנליזה, המבקש להיות בו בזמן גם "תרבותי" וגם "טבעי"? וכל עוד הטבע הוא אחד והתרבות היא אחת, ו"טבעיות" היא מניה וביה גם ויתור על תרבותיות, האין הפסיכואנליזה מקודדת מראשיתה כך שהכרסום העצמי שלה הוא סוף ידוע מראש, ושאובדן השליטה (התרבות) של פרויד על ילדיו יהיה רק תוצר לוואי שלו? האם הכרסום עצמו הוא הבשורה הגדולה של הפסיכואנליזה? הוויתור על הבשורה הגדולה? פרויד הנדיב היה ודאי אומר כאן לידידו נטול הפניות: "אני מעז להשאיר את השאלה לשיפוטך". אבל כאן בדיוק היו בוחרות אי-אלו לסביות לוחמניות מבילפלד (שיווה, מיס), ועוד כמה בריונים הדורי-שיבה מפרנקפורט (אדורנו, הורקהיימר), להסתער ולהתקומם: באיזו זכות אתה מעז? באיזו זכות דווקא לשיפוטו של נטול הפניות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו