בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין ברירה, צריך להנהיג נישואים אזרחיים

פרופ' ידידיה שטרן, המועמד של השופטת דורנר ל"כיסא הדתי" בבית המשפט העליון, מציע פשרה בנושאי השבת: הפעלת תחבורה ציבורית ואיסור על מסחר; תומך בהנהגת נישואים אזרחיים וקורא לוותר על הדרישה לאורח חיים דתי במסגרת הגיור. כל זאת מתוך שאיפתו שגדולי התורה ינהיגו אקטיוויזם הלכתי. לאקטוויזם השיפוטי הוא דווקא מתנגד

תגובות

שמו של פרופסור ידידיה צ' שטרן, בן 48, נשוי ואב לשישה, תושב ירושלים, עלה באחרונה כמועמד לכהונת שופט בית המשפט העליון במשבצת "הכיסא הדתי". כיסא זה מתפנה עם פרישתו של השופט הדתי פרופ' יצחק אנגלרד בתחילת אפריל. מועמדותו של שטרן, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ובעבר דיקאן הפקולטה, וכן עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, נתמכת על ידי שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר, המתנגדת נחרצות למינויו לכהונה זו של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין. לכאורה אפסו סיכוייו של פרופ' שטרן להיבחר לתפקיד, לאחר שבאחרונה החליטו שופטי בית המשפט העליון על ארבעת המועמדים שבהם יתמכו שלושת נציגיהם בוועדה לבחירת שופטים. שמו של רובינשטיין מופיע בין הארבעה, שמו של שטרן לא. אך ייתכנו תהפוכות.

הוועדה לבחירת שופטים טרם התכנסה מאז הבחירות. אחד משני הח"כים שנבחרו בשבוע שעבר על ידי הכנסת כנציגה בוועדה, ח"כ שאול יהלום (מפד"ל), מתכונן להעלות בה את מועמדותו של שטרן לצד רובינשטיין. "אני שולל מכל וכל את המושג 'הכיסא הדתי'", הוא אומר, "אעשה הכל ששניהם יהיו". קשה לו להעריך כרגע את סיכוייו של שטרן, אך הוא מציין שבמרוצת שלוש השנים הבאות יתחלפו בבית המשפט העליון שמונה-תשעה שופטים, כך ש"לא צריך להסתכל רק על הסבב הנוכחי. אנחנו עדיין באמצע הדרך".

גם שופט הומוסקסואל

פרופ' שטרן נחשב לליברל דתי, מתנגד לדתיות קיצונית, בעל מזג אישי נוח ויכולת ביטוי רהוטה. באוניברסיטת בר-אילן הוא נבחר בקביעות על ידי הסטודנטים כמרצה מצטיין. הוא מומחה בדיני חברות ופירסם ספרים ומאמרים במשפט מסחרי. בשבע השנים האחרונות הוא הרחיב את פעילותו לנושאי דת ומדינה ועליהם פירסם שורת מאמרים. כיום הוא מחלק את זמנו בין שני התחומים.

שטרן היה שותף לרעיונות תנועת מימד, בראשות הרב מיכאל מלכיאור, אך פרש ממנה כשנהפכה למפלגה ורצה לכנסת. אף כי הוא נמצא באגף הליברלי של היהדות הדתית, הוא נהנה מהערכתו של ישראל הראל, מראשי המתנחלים. אנשים כהראל ויהלום כאחד רואים בעמדותיו אפשרות של גשר בין דתיים לחילוניים בנושאי דת ומדינה. יהלום מציין כי יש לשטרן "רעיונות מאוד מקוריים ופוריים" בתחום הזה, וזו סיבה נוספת להתאמתו לכס השפיטה.

שטרן, לדברי מקורבים, רואה עלבון בבחירת שופט לבית המשפט העליון על פי משבצת "הכיסא הדתי", כאילו יש סתירה בין ייצוגיות ומקצועיות. לדידו, צריך שיישבו בבית המשפט העליון נשים, והן יושבות, צריך שופט ערבי, ויכול שופט להיות הומוסקסואל. הליך הבחירה צריך להיות כזה שבית המשפט העליון יכלול קשת מגוונת של עמדות, בלי כיסאות יחודיים. אנשים אלה מציינים עוד, ששטרן מתנגד למגמת בית המשפט העליון שלא למנות שופטים מן האקדמיה. לדעתו, הדבר עלול להביא לבחירת שופטים אפורים, מועמדים ראויים לא ירצו להתמנות, ובחשבון היסטורי בית המשפט העליון יירד מגדולתו.

בתשובה לשאלה על עמדתו כלפי בית משפט לחוקה אמר שטרן ל"הארץ", כי "בית משפט לחוקה הפך להיות בישראל לשם קוד בפי אלו שאינם מרוצים, מסיבות מגוונות, מהממסד השיפוטי, וככל שמדובר על שם הקוד הזה, אני נגדו. עם זאת, השאלה של דרכי מינוי של שופטים, והשאלה של פרשנות חוקתית, הן שתי שאלות שחשוב שיתנהל לגביהן דיון ציבורי מקצועי".

את תוארי המוסמך והדוקטור שלו במשפטים עשה פרופ' שטרן בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, שם גם פגש את רעייתו, ד"ר קרן פרידמן-שטרן, פסיכולוגית במקצועה. לפני אוניברסיטת בר-אילן, שבה עשה את התואר הראשון במשפטים, הוא למד חמש שנים בישיבה הגבוהה "כרם דיבנה" של הציונות הדתית. במסגרתה שירת בצה"ל שנה וחצי, היה מפקד טנק ועד לאחרונה שירת במילואים.

אנשים שהשתתפו לצדו בדיונים ובימי עיון אומרים שהוא "מאוד מבריק" ו"עילוי", אך עמיתים בתחומו מסויגים מעט. "הצד המדעי שלו הוא טיפה פחות מרשים", אמר אחד מהם, "לא הייתי אומר שהוא אישיות דגולה מבחינה אינטלקטואלית". לדברי אותו עמית, פרסומיו הרבים של שטרן בעברית מבוססים על הספרות האמריקאית, מה שנראה לעתים כחדשנות אך אין זה כך. לדבריו, "זה לא פלגיאט או משהו כזה. אבל יש (בכתיבתו) השפעה ברורה של קווי מחשבה שאנחנו מכירים מן הספרות העולמית, אבל הם לא נכתבו אף פעם מימין לשמאל". עם זאת מציין העמית ששטרן עולה ברמתו המשפטית לאין שיעור על רובינשטיין ועל מועמדת אחרת, פרקליטת המדינה, עדנה ארבל.

תיקון אישי

שטרן נאמן לאוניברסיטת בר-אילן ולדימויה הציבורי. בעבר דחה הצעה לעבור לפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. כחודש וחצי אחרי שהתמנה לדיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ב-1995, רצח תלמיד הפקולטה (שנה שלישית), יגאל עמיר, את ראש הממשלה יצחק רבין. מבחינה אישית, אומר שטרן, הדבר "היה בוודאי אחד המאורעות המעצבים שלי כאדם בוגר. נחשפתי לקיצוניות של המתח שבין דתיים וחילוניים, בין דת ומדינה, כששר ההיסטוריה זורק אותי לעמדה הזאת ואני צריך להגיב עליה". הוא עשה אז כדיקאן כמה פעולות חינוכיות "כשהקו המנחה היה, שהעובדה שיצא מתוכנו רוצח משמעה מנקודת ראות דתית, שיש לנו אחריות מסוימת ושנדרש תיקון מסוים. אני אישית משוחח אתך היום על הנושאים הללו של דת ומדינה כחלק מהתיקון האישי שלי".

הוא סבור כיום, בעצם כפי שסבר אז, שהכתם הציבורי שבו הוכתמה אוניברסיטת בר-אילן אינו ראוי. "יש בו ביטוי לתוויות שהחברה הישראלית אוהבת לשים. להערכתי הזמן הקצר שעבר מספיק כדי להוכיח שאכן תווית שהושמה בנקל ניתן להוריד בנקל". הוא מצר על כך שזיכרון הרצח הפך לנכס של מגזר מסוים, מאחר ש"רצח רבין הוא עניין כלל ישראלי, בוודאי כלל יהודי (...) חשוב שהוא יהיה בתודעה של כולנו יום יום, ולכן המגזריות שלו בהחלט כואבת לי".

הוא אינו סבור שיהיה מקום בעתיד לחון את עמיר או לקצוב את עונשו. בלשונו, "הדמוקרטיה צריכה להתייחס למקרה של יגאל עמיר כמקרה לדוגמה. האיש צריך לשלם את עונשו לחברה לא מצד הנקמה, אלא מצד ההרתעה. כיוון שהנזק החברתי שהוא גרם הוא נזק ששום רוצח אחר לא גרם, אני חושב שמידת ההרתעה מחייבת שנקפיד עמו ככל האפשר יותר".

במאמריו נוקט שטרן עמדה הלכתית מנוגדת לאורתודוקסיה. הוא סולד מהשימוש בהלכה לצרכים פוליטיים ורואה בפסקי הלכה שרבנים מוציאים בעד או נגד פינוי התנחלויות, או מסירת שטחים, פגיעה בדת. הוא סבור שפסיקה רבנית בשאלות מדיניות, "גם אם היא מותרת וגם אם היא ראויה, חייבת להיות צנועה וזהירה". הוא היה רוצה שההלכה תהיה מנותקת מהפוליטיקה, כמו המשפט. "הייתי מעדיף שגדולי הדור לא יהיו מזוהים עם המפלגות. הייתי מעדיף שפוסקי ההלכה יהיו אידיאולוגים, שמערכת הערכים שלהם שקופה והם לא מביאים את העמדות הללו לידי ביטוי ממסדי בפוליטיקה. אני יודע שבמציאות הנוכחית זה לא קיים".

הוא עצמו נמנע מלעסוק בפתרונות הלכתיים לבעיות קונקרטיות בנושאי דת ומדינה. "לכך מוכשרים בעלי הסמכות ההלכתית", הוא אומר. לעומת זאת הוא מציג "ממבט על" אסטרטגיית התחדשות להלכה בשאלות דת ומדינה, למען הציבור הדתי והחילוני כאחד. מדינה יהודית ודמוקרטית היא בעיניו מארג אחד. הפרדת הדת מהמדינה היא "בלתי אפשרית עבור החברה הישראלית. זו סיסמה ריקה, שלא מיושמת ולא יכולה להיות מיושמת בחברה הישראלית", הוא אומר, וממשיך: "זה לא אומר שאני גאה במצב הקיים. אני רחוק מלהיות גאה בו. אבל האופציה של הפרדה טובה בדיוק כמו האופציה של מדינת הלכה. שתיהן לא אופציות".

ההלכה היא סתגלנית מטבעה, אומר שטרן, ולכן יש בה יכולת להתחדש. זאת בניגוד לגישה האורתודוקסית הרואה בהלכה צו אלוהי שאין לסטות ממנו ימינה ושמאלה. כיום נגועה ההלכה בפסיוויות שיפוטית, הוא כותב במאמר בספר "מסע אל ההלכה", וזהו חריג בתולדותיה. הוא רואה בהמשך שתיקת ההלכה את "אסטרטגיית הפעולה הגרועה ביותר", שכן אז "נוצרות דלקות, שהן אלו שמונחות על השולחן של דת ומדינה שלנו. מכאן הקושי העצום לאדם כמוני להתקיים בין שתי התרבויות הקיימות כאן כיום; בשניות התרבותית. להלכה יש מה לומר בהיבטים רחבים מאוד של הקיום, כולל הקיום הריבוני. ההלכה צריכה לעבד את עצמה, והדרכים לעיבוד הן משימת הדור מבחינה דתית".

כדי להתחדש חייבת ההלכה לנקוט אקטיוויזם שיפוטי, גורס שטרן. כלומר, על פוסקי ההלכה להשתמש בכלליה לא כנקודת סיום של המהלך הפסיקתי אלא כנקודת התחלה שלו, מתוך הפעלת שיקול דעתם. אקטיוויזם הלכתי נועז הוא כשהפוסק הולך מעבר לכך ונוקט גישה פרשנית, שבסופה הוא קובע כלל הלכתי חדש. נוהל זה הוא קפיצת דרך, ולכן על הפוסק להיות גדול בהלכה.

ומי יהיו הפוסקים האלה?

"אני לא יכול להציע הצעות שנותנות פתרונות הלכתיים ספציפיים, או הצעות שיש בהן יסוד של הצבעה קונקרטית על דמויות. אני בונה את התזה. אני מציע לישראליות וליהדות מבנה אפשרי לקימומן המשותף".

בצד האקטיוויזם ההלכתי יוקם, לפי הצעתו, מוסד עליון לחקיקה הלכתית, "בית הדין הגדול שבדור". אין מדובר בחידוש הסנהדרין, הוא מטעים, אלא בהקמת מוסד פרטי עצמאי, שלא ימומן מכספי המדינה, לא ייבחר על ידיה ולא על ידי אזרחיה, ולא יהיה חייב לה דיווח. כך יוכל המוסד הזה לשמור על ניתוק מהוויכוח הפוליטי בנושאי דת ומהזיקה לפוליטיקה הדתית-המפלגתית. בגוף זה יתבררו באופן מקצועי סוגיות הלכתיות חשובות, בעיקר בנקודות החיכוך בין דת למדינה. תפקידו העיקרי יהיה לתקן תקנות להסדרת המציאות בחקיקה הלכתית. לנורמות שיתקבלו במוסד הזה יהיה ערך רק מכוח הסמכות ההלכתית של חבריו, ומכוח ההתקבלות של הכרעותיו על ידי ציבור שומרי המצוות.

כדוגמה לסוגיות שיידונו בבית הדין הגדול שבדור מציין שטרן את הגיור, נושא שבו "אנו לדעתי חיים ממש על זמן שאול". בנושא זה נדרש, לדבריו, אקטיויזם הלכתי, "ניסיון כן של הפוסקים למזער את המכשולים שאינם חיוניים מבחינה הלכתית", כדי לאפשר גיור למי שחפץ בכך. הוא אינו מציע לשנות את הגדרתו של יהודי, ועם זאת הרבנות צריכה "לאפשר גיור נרחב יותר, קל יותר, בהתאם לפרמטרים הלכתיים קיימים". למשל, לוותר על הדרישה להוכחת קיום אורח חיים דתי. הוא מזהיר: "אם הרבנות תמשיך בגרירת רגליים, כפי שזה נעשה עד היום, היא תאמלל אנשים רבים. היא תקרע משפחות. היא תחריף מאוד את האנטגוניזם, הקיים כבר, כלפי הדת, ובעיקר היא תפגע בזהות היהודית של המדינה". המדינה מצדה חייבת, לדעתו, להגביל את חוק השבות כך שיחול רק על מי שהוא בן לאב או לאם יהודים, אך לא על בני משפחה לא יהודים באופן גורף, כמצב היום.

עוד סוגיה היא אפליית נשים על ידי בתי הדין הרבניים. מצד אחד, הוא אומר, צריך לשמר את המעמד האוטונומי של בתי הדין הרבניים, אך מצד שני "בתי הדין הרבניים חייבים לדעתי לעבור תהליך משמעותי של דפוליטיזציה, שינוי של דרכי המינוי של דיינים וגם שינוי ארגוני וייעול משמעותי". אמנם חל בהם שינוי לטובה בטיפול בעגונות, הוא אומר, "שמספרן הצטמצם מאוד מאוד בשנים האחרונות", אך ביחס לנשים בכלל הם לא משתמשים "בכל האפשרויות שההלכה יודעת לתת לשם מניעה של פתרונות בלתי מפלים. ההלכה מסוגלת לכך, הרבנים לא משתמשים במסוגלויות הללו. נדרש רענון ברור". הוא מציין שבפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן נפתח מסלול מיוחד לנשים, שבו הן לומדות, במקביל ללימודי תואר ראשון ושני למשפטים, לימודי הלכה מקיפים, בעיקר ענייני אישות, כדי להכשירן לטעון בפני בתי דין רבניים "ולהוביל את השינוי המתבקש ביחס לנשים מתוך גילוי מחויבות להלכה. אני אישית מלא הערכה לנשים הללו ורואה בהן באמת ראש חץ למימוש השינוי המתבקש".

האם הן יוכלו לכהן גם כדייניות?

"הדור כרגע לא כשר להתפתחות כזאת, למרות שמתוך הסתכלות בתולדות ההלכה ניתן להצדיק אפשרות כזאת לטווח הארוך".

הזכות להינשא

בתוך כך יוצא שטרן נגד המונופול האורתודוקסי בדיני אישות ואומר כי "יש בו פגיעה אחת מרכזית בזכויות האדם, והיא נוגעת לאי היכולת של אנשים להינשא על פי רצונם". מצד שני, קיים הרצון לשמר את לכידות הקהילה היהודית בישראל. מה עושים? עצתו היא ללכת בשביל הצר שבין שני הקטבים: "מצד אחד, צמצום הפגיעה ככל האפשר בזכויות היסוד של האזרחים, בעיקר בזכות להינשא, ומצד שני, קביעת הסדרים שיאפשרו את המשך הלכידות הדתית". הוא סבור כי הדין הישראלי חייב לאפשר נישואים בין כהן וגרושה ולמצוא פתרונות שיאפשרו לילדיהם להתחתן בעתיד עם יהודים אחרים. הוא הדין בנישואים אזרחיים. "אין ברירה" אלא להנהיגם. "במדינה ליברלית צריך לתת לכל אחד אפשרות להינשא, וכיוון שלהלכה יש גנים יסודיים שלא מאפשרים כל סוג של נישואים - ברור שהמדינה צריכה לספק אפשרות לנישואים מחוץ למסגרת ההלכתית. קוראים לזה נישואים אזרחיים". עם זאת צריך לקבוע הסדרים לגירושים מתאימים, כדי שילדים מנישואים אלה לא ייפגעו.

גם הסוגיה של שמירת השבת תידון בבית הדין הגדול. דרך סבירה לשמור על אופיה היהודי של השבת ובה בעת לפגוע מה שפחות באורח החיים הפרטי של כל אדם היא, לדעתו, בהחלת איסור גורף על ניהול חיי מסחר בשבת, מצד אחד, ומתן היתר רחב יותר מהקיים היום לפעילות תרבות, בידור ופנאי, מצד שני. היתר כזה זה יכלול גם הפעלת אוטובוסים בשבת. "ההסדר הזה לא נותן לאיש את מבוקשו. אני חושב שהוא מאזן באורח סביר בין הרצונות", הוא אומר.

היה אפשר לשער ששטרן, התומך באקטיוויזם הלכתי, יתמוך גם באקטיוויזם השיפוטי של בית המשפט העליון. אך לא. בדיון שהתקיים לפני שלוש שנים באוניברסיטת תל אביב במסגרת "במת הרקטור" הוא קבל על האימפריאליזם השיפוטי של בית המשפט העליון. הוא מסביר ל"הארץ" כי "הכל עניין של מידה. אי אפשר לעשות משפט בלי אקטיוויזם. בהלכה זה עוד יותר נכון מאשר במשפט, משום שבהלכה אין כנסת, אין מוסד חקיקתי, אז בוודאי שהכרחי אקטיוויזם. עם זאת, מקומו של המשפט בחברה צריך להיות, בעיני, מצומצם רק למקרים שאין פתרון חברתי אחר - וזה נכון הן לגבי המשפט והן לגבי ההלכה". הוא מוסיף כי "המקום הנכון לשיח החברתי, לבניית הזהות, הוא שוק הרעיונות, הכולל בין היתר את הבמה הפוליטית, את במת התקשורת, את במת האקדמיה. המשפט הוא הברירה הפחות טובה להכרעה תרבותית וחברתית. המשפט נועד לפתור סכסוכים. למשפט יש צד גיליוטיני, בינארי: כן-לא, שחור-לבן, מנצח-מנוצח. כל הדימויים הללו לא טובים בסכסוך תרבותי-חברתי. עם זאת ברור שכאשר אין פתרון אחר ואנחנו צריכים הכרעה - לשם כך יש משפט".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו