בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורה של אדל

כמעט כל המאה העשרים צרורה בסיפור דיוקנה של הגברת הווינאית אדל בלוך-באואר, שצייר קלימט. המאבק המשפטי על דיוקן זה וציורים אחרים נמשך גם כיום

תגובות

לשני הציורים של גוסטב קלימט, שהובאו בשנת 1941 ל"גלריה האוסטרית לאמנות", צורף מכתב קצר. הד"ר אריך פורר ציין בו כי היצירות, "דיוקן אדל בלוך-באואר (I)" ו"עץ התפוחים", מועברות למוזיאון "כמילוי אחר רצונה של אדל בלוך-באואר", שמתה ב-1925. בני הזוג בלוך-באואר, מהאליטה הווינאית של תחילת המאה העשרים, הזמינו אצל קלימט שישה ציורים. פורר, שמונה מטעם השלטון הנאצי לטפל ברכוש המולאם של בני הזוג היהודים, חתם את מכתבו במלים "הייל היטלר".

בשנת 1923 אכן הכינה אדל בלוך-באואר צוואה ובה ביקשה כי ציוריו של קלימט יועברו לגלריה לאמנות בווינה, לאחר מות בעלה.

במארס 1938, עם הסיפוח הגרמני, האנשלוס, ועד תום מלחמת העולם - פרדיננד בלוך-באואר היה עדיין בחיים. הוא ברח מאוסטריה והותיר מאחוריו הכל: מפעל סוכר, כלי פורצלן יקרי ערך, אוסף חפצי אמנות ואת "הארמון" של אדל ושלו, באליזבת-שטראסה 18 בווינה.

האחיינית של בני הזוג לא שכחה את הבית המפואר הזה. במיוחד היא זוכרת את חדרה של אדל, שלאחר מותה נהפך לחדר זיכרון. על קירותיו נתלו ששת הציורים של קלימט ובהם הדיוקנאות של דודתה.

במאי 2002, בעדות לשם הגשת תביעה בארצות הברית נגד ממשלת אוסטריה והגלריה לאמנות האוסטרית - בתביעה להעברת ששת הציורים אליה ואל אחייניה - התרפקה מריה אלטמן על זכרו של החדר ההוא.

עורך דינה, רנדול שנברג, הציג לפניה תמונות של כל אחד מהציורים הנדונים, ששוויים הכולל מוערך כיום בכ-150 מיליון דולר, כדי שתזהה אותם. מתמליל עדותה עולה כי מריה אלטמן, ילידת 1916, אמנם זיהתה את הציורים בבירור; ולרגע נדמה שהיא אותה ילדה בת תשע - זה היה גילה כשמתה דודתה - כשמילמלה שוב ושוב כי לצד הציורים היו בחדר תמיד "פרחים נהדרים".

עדותה של אלטמן, המתפרשת על פני 110 עמודים, נקראת כמו ספר שקשה להניחו מהיד. ומשום בקשתה החריגה - לדון בתביעה נגד ממשלה זרה בבית משפט אמריקאי - התגלגל הדיון בעניינה עד לבית המשפט העליון בארצות הברית. הפסיקות השונות וערעורי הצדדים מרחיקים את הדיון המהותי בתביעותיה, ועולה החשש שלא תזכה לראות את הדיוקנאות של דודתה בלוס אנג'לס בשנים הקרובות, כפי שקיוותה. בבתי המשפט נחשף סיפורו של אוסף האמנות של בני הזוג בלוך-באואר, מפטרוניו של קלימט.

ב-1938, כשפרדיננד בלוך-באואר ברח מאוסטריה, הועבר המפעל שלו לידיים אריות, ביתו הוסב למשרד הראשי של חברת הרכבות הגרמנית בווינה ואילו אוסף האמנות הגדול שלו פוצל בין כמה מהאספנים-החובבים הבולטים של התקופה ובהם הרמן גרינג והיטלר.

חלק מהיצירות החשובות יועדו למוזיאון לאמנות ארית, שהיה אמור להיפתח בעיר לינץ. אחרות הועברו לדורותיאום, בית המכירות היוקרתי הפעיל גם היום, לא הרחק מביתם של בני הזוג בלוך-באואר בווינה.

פרדיננד בלוך-באואר מת בשווייץ ב-20 ,1945 שנה לאחר אשתו, בלי ילדים ולמעשה כמעט בלי רכוש. בצוואתו כתב כי כל אשר היה שייך לו הולאם על ידי השלטון הנאצי, אך ציין כי יורשיו הם אחיינו ושתי אחייניותיו. מאלה נותרה כיום בחיים רק מריה אלטמן.

היא נולדה בשם מריה בלוך. כשהיתה בת שנתיים הוסיפו הוריה את השם באואר לשמם וכך גם עשו אדל ופרדיננד. שניהם היו דודים ישירים שלה, אדל אחות אמה ופרדיננד אח אביה. "כשנפטרו האחים של אמי ושל אדל החליטו המשפחות לשאת גם את השם באואר, כדי להנציחו", סיפרה בעדותה.

לדברי אלטמן, מות אחד האחים במשפחת אמה שינה את תפישת עולמה של דודתה אדל. "היא היתה יהודייה, אבל ביום שנפטר אחיה הצעיר הפסיקה להאמין באלוהים".

משפחתה של אלטמן הוזמנה לבית הדודים "בכל יום ראשון, בחג המולד ובפסחא", לדבריה. אביה נהג ללכת לבית הכנסת רק יום אחד בשנה, ביום כיפור, ואז היה יושב ליד האחים רוטשילד. אלה העניקו לו פעם צ'לו סטרדיוואריוס, שגם הוא נשדד בידי הנאצים.

כשהתחתנה ב-9 בדצמבר 1937 עם פריץ אלטמן ענדה מריה שרשרת יהלומים ועגילים תואמים, שהיו שייכים בעבר לאדל. כעבור כמה שבועות באו אנשי הגסטפו לבית בני הזוג אלטמן. מריה נתנה להם את כל תכשיטיה כדי שלא יאסרו את בעלה. לדבריה, העיד לימים קצין גסטפו בשם לנדאו כי השרשרת הועברה לאשתו של גרינג.

פריץ אלטמן נאסר לבסוף ונשלח למחנה דכאו. אחיו אולץ להעביר את המפעל שהיה בבעלותו לגרמנים, ובתמורה הובטח לו שפריץ ישוחרר. אלטמן אכן שוחרר, באוקטובר 1938, ואז יצא עם אשתו לאנגליה. ב-1940 עברו לארצות הברית ושם התגוררו מאז. חלק מאחיה של מריה הצליחו לברוח לקנדה.

לאחר המלחמה ולאחר שמת הדוד פרדיננד ניסו יורשיו באמריקה לברר מה עלה בגורל נכסיו. עורך דין שפעל מטעמם בווינה הצליח לאתר חלק מהציורים החשובים באוסף. בפגישה עם אחד מראשי "הסוכנות הפדרלית ליצירות אמנות" בווינה הובהר לו כי הבקשה להוצאת שרידי העיזבון מאוסטריה תיתקל בביורוקרטיה קשה.

היה מקום לתקווה: ליורשים הובטח שתימצא דרך לזירוז ההליכים. אם רק יחליטו לתרום את ציוריו של קלימט לטובת המדינה יקבלו אישור להוצאת שאר הרכוש. עורך דינם של היורשים הסכים לעסקה.

זה היה בשנת 1948. חמישה עשורים נותרו ציוריו של קלימט באוסף הגלריה האוסטרית והוצגו בארמון הבלוודר, במוזיאון העיר וינה ובקטלוגים שונים כרכוש מוזיאלי.

50 שנה עברו עד שהתבהר הערפל הפוסט-מלחמתי שכיסה על וינה. התהליך הזה זורז דווקא בארצות הברית. ב-1998, שני ציורים של אגון שילה, שהושאלו למוזיאון לאמנות מודרנית, ה-Moma בניו יורק, עוכבו בצו משפטי, לבקשת שני אזרחים אמריקאים שטענו לבעלות עליהם.

שרת החינוך והתרבות האוסטרית, אליזבת גהרר, הורתה לפתוח את הארכיון של "הסוכנות הפדרלית ליצירות אמנות", והמידע שהוציא משם העיתונאי הוברטוס טשרנין, שפירסם בעיתון "דר שטנדרד" סדרת כתבות על יצירות שלא הוחזרו לבעליהן החוקיים - היה מדהים.

גהרר יזמה חקיקה שתסדיר את השבת הרכוש לבעליו והיא הועברה בפרלמנט האוסטרי. הוקמה ועדה מקצועית שדנה במקרים השונים וכך אף הושבו יצירות רבות לצאצאי משפחת רוטשילד ולתובעים אחרים. למשפחתה של מריה אלטמן נמסרו יצירות אמנות ובהן רישומים של קלימט, אך הציורים נשארו בווינה.

הוועדה קבעה כי הם שייכים לגלריה האוסטרית, לפי צוואתה של אדל בלוך-באואר. שרת התרבות דחתה את הבקשות למשא ומתן על הציורים, בטענה שאין זה עניין "פוליטי" אלא משפטי וכי השגות על החלטת הוועדה המקצועית יש להפנות לבית המשפט.

קלימט, שמת עוד בשנת 1918, הספיק להכיר היטב את תלאות הוועדות המקצועיות של משרד החינוך האוסטרי. ב-1894, כשהיה בן 32, הוזמן לעטר חלק מתקרת האולם המרכזי באוניברסיטת וינה החדשה והתבקש לתאר את הנושאים המופשטים הבאים: פילוסופיה, רפואה ומשפטים.

להפתעת רבים, במקום לצייר דיוקנאות משמימים של גדולי הפילוסופים, בחר לתאר את היקום, כאלגוריה לסודות שהאדם מנסה לפענח בכלים פילוסופיים. ציוריו גרמו זעזוע בקרב המרצים ואלה הגישו תלונה רשמית והתבטאו נגד האמנות המודרנית "המגעילה" שייצג קלימט. בשנים הבאות הופיע קלימט שוב ושוב לפני ועדות מטעם משרד החינוך, בדיונים לקביעת עתיד יצירותיו. ב-1897 הוא פרש מהאקדמיה לאמנות והקים עם כמה מעמיתיו את ה"סצסיון", תנועת הפרישה שקראה תיגר על הממסד האמנותי.

קלימט, שנשות החברה הגבוהה בווינה ניצבו מולו כדי שיצייר אותן, שירטט רישומים רבים לפני שהכין את ציור השמן הראשון של אדל בלוך-באואר. דיוקנה מ-1907 תופס רק חלק קטן מהבד. את רובו מכסים עיטורים מורכבים, שהצבע השולט בהם הוא זהב. בגדיה של אדל נטמעים ברקע הדקורטיווי, ולצווארה שרשרת היוצרת אשליה שראשה מנותק מהגוף. דיוקן זה נחשב לשיא בשימוש בזהב בציוריו של קלימט.

קלימט עיצב מפעם לפעם בגדים לבת זוגו, אמילי פלוך, בעלת בית אופנה נחשב בווינה. בלוך-באואר, שהעדיפה כנראה להיות מוצגת כאשת החברה ולא כקיסרית "ביזנטית", כפי שהעירה אלמה מאהלר כשראתה את דיוקנה הראשון, הזמינה אצל קלימט ציור נוסף שלה. קלימט השלים את הדיוקן השני ב-1912.

בשנת 1948 חששו אחייניה של אדל שלעולם לא יוכלו לקבל לידיהם את דיוקנאות דודתם. ב-1998 החליטו לפעול, לאור החקיקה החדשה באוסטריה. 50 שנה עברו, ועורך דינה החדש של אלטמן שוב נתקל בביורוקרטיה הישנה והרעה.

כדי להגיש את התביעה באוסטריה היה על אלטמן להפקיד ערבות של כ-1.6 מיליון דולר. כשבית המשפט נענה לבקשה להפחתת הסכום, עירערה על כך המדינה. אלטמן וקרוביה החליטו שלא להגיש את התביעה באוסטריה.

באוגוסט 2000 הם הגישו תביעה בבית המשפט המחוזי בקליפורניה. עלות הגשת התביעה היתה 150 דולר. בדצמבר 2002 קבע בית משפט פדרלי לערעורים בארצות הברית כי ההליך אפשרי, ונראה היה כי הדרך לדיון בעצם הסוגיה נפתחה.

אך לפני שלושה חודשים הגישו נציגי אוסטריה בקשה לדיון חוזר בבית המשפט הפדרלי לערעורים, בטענה שיש לאוסטריה חסינות מפני תביעות שכאלה בארצות הברית. נציגי משרד המשפטים האמריקאי הצטרפו לבקשת הנציגים האוסטרים, וכעת מחכים להכרעה.

האפשרות שהבקשה תתקבל מדאיגה את עורך הדין של אלטמן. "הגברת אלטמן כבר בת 87", אמר שנברג השבוע, "והאוסטרים ממשיכים לשחק משחקים ולמשוך את הזמן".

מהגלריה האוסטרית לאמנות נמסר כי "אוסטריה היא הבעלים של היצירות מאוסף הבלוודר, המכונות 'ציורי בלוך-באואר', ובהן שני דיוקנאות ושלושה ציורי נוף".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו