בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני חוזר הביתה

תגובות

חזרה

אמא שלי מזיזה את הדלת בחריקה איומה. חדר הילדים מעלה ריח גס, ריח של חנות ספרים יד שנייה שממעטים להיכנס אליה. היא ממהרת ופותחת חלון, מנקה קצת אבק מהמכתבה במטלית שבידה, ואומרת, "אתה רואה? שום דבר לא השתנה". ואני מסתכל עליה, כל כך שונה, כל כך עייפה וזקנה. היא מחזירה לי את המבט הקבוע שלה שתמיד אמר, "הכל יהיה בסדר. האוכל יהיה מוכן בעוד רגע."

"אני לא רעב אמא".

"בטח לא אכלת כלום מהבוקר, חבל, תאכל כשזה עדיין חם. זה ייקח עוד כמה זמן, תנוח קצת ואני אקרא לך. יש גם מרק אפונה".

אמא שלי מבינה די כדי לסגור את הדלת בצאתה. אני מביט בחדר שעזבתי לפני עשר שנים, ובאמת דבר לא השתנה, רק אנשים אין פה יותר. שלוש מיטות ילדים עומדות ריקות במרחקים שווים האחת מהשנייה. הייתי הראשון מבין האחים שעזב את החדר והנה, תראו, אני הראשון שחוזר אליו. וכנראה גם היחיד. דבר לא השתנה, להוציא אולי את הריח שעדיין איני מצליח להתגבר עליו. עכשיו אני יכול לשער איך מריחה נטישה.

אני מניח את התיק השחור שמלווה אותי עוד מימי הלימודים באוניברסיטה על הרצפה, ונשכב על המיטה האמצעית, ששימשה אותי כל הילדות. המגע עם המיטה רק מגביר את התחושה שאיש לא נכנס לחדר כמה שנים טובות. המזרון משדר תחושה של רטיבות וריח הסדינים והכרית מוכיח שהפעם האחרונה שאמא שלי החליפה סדינים היתה כשעזבנו. אני מסתכל על התקרה הגבוהה. מול עיני מצטיירים עיגולים ירוקים ושחורים של רטיבות. פעם אבא שלי היה מתקן מיד, עולה לגג, אוטם בחומרים מיוחדים ולאחר מכן צובע את החלק הנגוע. לפי הכתם הענקי הוא כבר לא דואג לכך יותר, כאילו חדר הילדים הוא לא באמת חלק מהבית עוד. הוא בעצם לא קיים יותר.

מעולם לא תיארתי לעצמי שחדר הילדים בבית הורי יכול להיות כל כך שקט. החדר הזה ששקק חיים, מריבות, צעקות, משחקים ומכות ללא הפסקה מצוי לפתע בדממה מוחלטת, הכל קפוא על מקומו, מסודר במדויק. הספרים שעל המדפים מסודרים לפי שנות הלימוד. אמא שלי לא זרקה אפילו ספר אחד, גם ספרים ששימשו אותנו ביסודי עדיין מבצבצים על המדפים. על המגרות במכתבה עדיין רשומים שלושת שמותינו, כאילו שאנחנו יכולים עוד לריב מי מקבל איזו מגירה במכתבה. שלושה כיסאות במרחק מדויק אחד מהשני ניצבים מול מכתבה ארוכה שאבא סידר במיוחד. הוא הכריח אותנו לעשות שיעורים אך ורק כשאנחנו ישובים בגב זקוף על הכיסא שהיה אסור להזיזו ממקומו.

אבא שלנו צייר לכל אחד מאתנו ארבעה עיגולים על הרצפה שעליהם רגלי הכיסא היו חייבות לעמוד. ככל שגדלנו אבא שלי שינה את העיגולים והתאים את מרחק הכיסא מהמכתבה לגודל הגוף. לא היה דיבר שהסב לו עונג יותר מאשר לחזור הביתה, לפתוח את דלת חדר הילדים ולראות אותנו יושבים במקומות הקבועים ופנינו במחברות ובספרים. האמת שדאגנו להיות במצב הזה. זו לא היתה טרחה גדולה בכלל. להיפך. לעתים זה היה משעשע. ולמרות כל הריבים שהיו בינינו כמעט תמיד היינו מסתכלים אחד על השני ומצחקקים לאחר שאבא היה סוגר את הדלת אחריו.

אני ישבתי על הכיסא האמצעי.

אני קם מהמיטה ומסתכל עליו. הוא ממוקם הכי רחוק מהמכתבה. גופי היה הגדול במשפחה, יותר משל אחי הבכור. אני מביט מקרוב, ומגלה שהסימנים האדומים עדיין שם, שהכיסאות מונחים בדיוק מעל אותם עיגולים אחרונים שאבא חרט ברצפה. אני מתיישב במקומי באמצע ומגלה שממדי גופי לא השתנו מאז סיימתי את לימודי בתיכון. המכתבה נמצאת במרחק המדויק והגוף שלי בתנוחה הנכונה, כמעט זקוף לגמרי. כשאני מנסה לשחזר תנוחת כתיבה הוא מתנתק מהכיסא בדיוק בזווית שאבא תמיד אמר שהיא הבריאה והנכונה. אני מחייך. זה נוטע בי תחושה מוזרה של שריר שנרפה מזמן ועכשיו חוזר לפעולה.

אני מושיט את ידי למגרה שנושאת את שמי בטוש אדום ושולף אותה עד שהיא כמעט ונוגעת בבטני. המגרה גדושה עד שפתה בניירות המסודרים באופן מופתי. אין מקום למסמך אחד נוסף. אני מוציא הכל ומניח מולי על המכתבה. אמא שלי שמרה את הכל לפי הסדר. גם את הציור שחילקו בתום גן חובה. הכל לפי השנים, הכל לפי הסדר: תעודות מכיתה א' לפי הסמסטרים, תמונות של התלמידים מהכיתה בכל שנה ושנה. בראש הערימה מונחת תעודת הבגרות שלי ומתחתיה תמונת סיום תיכון - תלמידי המחזור מסודרים בריבועים קטנים ומעליהם בריבועים מעט גדולים יותר ניצבות תמונות הפספורט של המורים. במרכז השורה העליונה זוכה המנהל לתמונה גדולה מכולם, ומתחת לתמונתו סמל ושם בית הספר.

תמונות התלמידים כל כך קטנות, שקשה לראות את פניהם. לולא השמות שנרשמו מתחת לכל תמונה, גם הם באותיות טל ומטר לא הייתי מוצא את התמונה שלי עצמי. אני מסתכל היטב על הריבוע הקטן שמכיל אותי ונזכר איך פחדתי אז לעזוב את החדר הזה. איך היה לי ברור במאת האחוזים שזה המקום שבו ארצה להישאר לנצח, איך בכיתי בלילות ימים לפני שעזבתי ועברתי לגור בעיר אחרת בשביל הלימודים, איך ביום שעזבתי עם התיק השחור ביקשתי ששלוש שנות הלימודים יעברו מהר על מנת שאוכל לחזור, איך בכיתי כשכל השכנים וקרובי המשפחה הגיעו שבוע לפני העזיבה להיפרד ממני, נאספים מדי לילה בחצר, מביאים מתנות, מנחמים את ההורים ומחזקים אותם.

איך בכיתי כשעזבתי ואיך אני בוכה עכשיו שלא נותרה לי ברירה אלא לחזור.

אני מסתכל על הריבועים הקטנים שלידי, פעם חשבתי שלעולם לא אשכח אותם ועכשיו כשאני מביט בהם אני מגלה שאני לא זוכר מהם איש. הנערים שלמדתי אתם פעם הצטיירו לי אז כגוש פרצופים שילווה אותי, כשאני פורט אותם ליחידים בעלי קיום עצמאי הם נראים כל כך מוזרים, כל כך רחוקים, אפילו השמות שלהם נמחו בתוך עשר שנים. לא דיברתי עם איש מהם בכל התקופה שחלפה, לא דיברתי עם איש מהם גם לפני כן, אבל לפחות ראיתי אותם כמעט כל יום. מדוע לעזאזל הם נתפסים עכשיו בעיני כאנשים מסוכנים יותר ממה שהיו? למה אני פוחד להיתקל בהם?

אני קורא את השמות והם מכים בי. אלוהים, מי האנשים האלה? מה הם עושים היום? אשרף חזקייה, נביל נאסר, היית'ם סולטן, חנאן פדילה. שכחתי את כולם, את התלמידים, את המורים ואת המנהל. אבל עכשיו אני כאן בחזרה ולא תהיה ברירה, לא יהיה מנוס מלהיתקל בהם. אני מוכרח להיות זהיר. אני בוהה במסמכים, אחד אחד, קורא את ההערות שכתבו המחנכים לאורך השנים. לא פיספסתי שום ציון מלבד במקצועות כמו ספורט, נגרות ומסגרות. אני מעלעל בדפים, הופך אותם אחד על גבי השני בקפידה, אני חייב לשמור על הסדר שאמא הכתיבה.

סייד קשוע הוא עיתונאי וסופר

חזרה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו