בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לכמרים, לחיילים, לשופטים, לאנשים שמחנכים, מנהיגים ושולטים באחרים, אני מקדיש דפים אלה של רצח ודם"

יד ושם לסופר הנשכח אוקטב מירבו

תגובות

טולסטוי אמר עליו: "אוקטב מירבו (Mirbeau Octave ) הוא הסופר הצרפתי הגדול ביותר בזמננו, והוא המייצג הטוב ביותר של הגאונות החילונית הצרפתית". אף על פי כן, אני מודה ששמו התנגן במעומעם בראשי רק בזכות סרט המופת של לואיס בוניואל "יומנה של משרתת", שנעשה בהשראת הרומאן פרי עטו. לפני כשנה התגלגלו לידי כל כתביו, ולא יכולתי להניח אותם מידי עד תום. סיפורים, רומאנים ומחזות מהיפים והמסעירים שקראתי. יתר על כן, למרות שמירבו כתב לפני מאה שנים ומעלה, דומה שדבריו כוונו אלינו, היום. יצירתו הספרותית רבת הפנים (שלא לדבר על שפע המאמרים העיתונאיים) מזדקרת במלוא עוצמתה דווקא עכשיו, בעידן של אלימות רצחנית מתמשכת; בתקופה שבה חוגג הקפיטליזם חסר הרסן את ניצחונו על האדם המנסה לחיות מעבודתו; בזמנים שבהם הדת, ובעיקר זרמיה הקנאיים, חוזרת ומשתקת כל שיקול דעת רציונלי.

למרות יופיים של הטקסטים של מירבו ועכשוויותם בת מאת השנים, נדחק הסופר אל השוליים, ואפילו בצרפת אינו זוכה לעדנה, אלא מדי פעם, בשעות משבר. כך למשל, בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר ו"מסע הצלב" שמנהלת ארצות הברית, כותבי מסות ופרשנים נזקקים שוב לחדות מחשבתו ולשונו. הם שבים ומצטטים את הדברים שכתב מירבו ב-1890: "הסכנה הגדולה ביותר הטמונה בפצצות, היא התפוצצות הסכלות שהן גוררות". ידידה פריסאית, סופרת בעצמה ומרצה לספרות המאה ה-19, ניסתה להסביר לי את התופעה: "אין חולק על גדולתו של מירבו! אלא שאנחנו בקושי מסתדרים עם העולם השחור של מופסאן, ומירבו הוא שחור משחור..."

יצירתו של מירבו, פרי מובהק של "סוף המאה", מהווה מעין אקורד סיום למסורת הספרות הצרפתית "המפוכחת". בלזאק, הוגו, פלובר, מופאסאן וזולא, למרות הבדלי הסגנון והשקפת העולם המפרידים ביניהם, מבטאים בסיפורים וברומאנים ביקורת נוקבת על החברה ועל המוסדות של צרפת במאה ה-19. בצדק הזכירה ידידתי את אוקטב מירבו וגי דה מופסאן בנשימה אחת. מופסאן היה הפסימי שבין הסופרים "המפוכחים", והשפעת סגנונו ניכרת ביצירתו הספרותית המוקדמת של מירבו. אולם ההשוואה נכונה רק בחלקה: מירבו הרחיק לכת ממופסאן, ומתח את הביקורת עד לקצה שאחריו אין אלא תהום. בסגנון לירי, כמעט נטורליסטי, מתובל באירוניה ונטפים של סרקזם, הוקיע את שחיתותם של אצילים ובורגנים חומדי ממון; חשף את השקר ותאוות הכוח-לשמו של הפוליטיקאים; לעג לצייקנותם ואכזריותם של איכרים ופשוטי-עם. בעט מושחז להחריד דקר כל מה שנחשב קדוש: סמכות המדינה, הדת והכנסייה והאיוולת הפטריוטית. מירבו לא נטה חסד לאף אחד, כמעט ולא נמצא בכתביו "דמות חיובית", אלא אם כן היא חיה מבוזה ומבודדת בשולי החברה. מן הבחינה הספרותית, מירבו השתחרר מהר למדי מהסגנון המופסאני, ויצר כתיבה חדשה משלו, שאי אפשר לטעות בה: ספרות אלימה, קשה, ארוטית, הנעה הלוך ושוב בין הריאליזם לסוריאליזם (עוד לפני קיומו של המונח).

יליד העיירה טרווייר (Treviere) שבנורמנדי (חבל ארץ שבו נולדו וכתבו גם פלובר ומופסאן), אוקטב מירבו החל את דרכו במתווה האידיאולוגי-פוליטי האופייני למשפחה ולחברה שבתוכן גדל, דהיינו בקצה הימני של הקשת. בשנת 1883, והוא בן 35, יסד עם קבוצה של חברים שבועון סטירי בשם "ההעוויות" (Les Grimaces). הקו המנחה של המערכת היה מלוכני ואנטישמי להחריד, אולם הדברים אינם כה פשוטים. אופיו של מירבו כמרדן התגלה כבר בגיל צעיר: כנער, כתב מאמרים אנטי-קלריקליים; כמבקר אמנות, הגן בלהט על הציירים החדשנים ואן גוך, סזאן, פיסארו ומונה, לנוכח התקפותיהם של חסידי הקו השמרני השליט. האימפרסיוניזם, גרס מירבו, עתיד לחולל מהפיכה תרבותית בצרפת. פיסארו ומונה נשארו ידידיו הקרובים כל חייהם. לצד הכתיבה הספרותית המשיך מירבו להיות אחד ממבקרי האמנות והתיאטרון הבולטים בצרפת של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. הוא היה בין הראשונים ש"גילו" ברבים את גאוניותה של הפסלת קאמי קלודל.

קריאה בסדר כרונולוגי ביצירתו של מירבו מאפשרת לעקוב אחר השינויים ההדרגתיים, אך הדרמטיים, שהתחוללו בהשקפת עולמו. סימן מבשר לכך אפשר למצוא בקובץ הסיפורים הראשון, "מכתבים מהבקתה שלי" (Lettres de ma chaumiere), שראה אור בשנת 1886, ומאוחר יותר הודפס גם תחת הכותרת "סיפורים מהבקתה". הדמויות המאכלסות את האסופה כולה הם בני נורמנדי, איכרים ואדונים, בעלי מלאכה ובורגנים, שכירי יום ונוודים, מיקרוקוסמוס המשמש אספקלריה לעולם כולו. כמו מופסאן הכיר מירבו היטב את אורחות החיים והמנטליות של החברה הכפרית בצפון-מערב צרפת, על חופי האוקיינוס האטלנטי. כמו מופסאן, ראייתו מפוכחת והוא אינו חוסך שבטו מעובדי אדמה מרודים ומבעלי נחלות מדושנים. ובכל זאת יש הבדל משמעותי בין שני הסופרים: מירבו נוקט עמדה חברתית מובהקת. למעלה ממאה שנים לאחר המהפיכה הצרפתית, מפלגות הימין ואלה המתיימרות להיות שמאל, לא הביאו כל שינוי משמעותי במצבם של האיכרים. אותו זן מיוחד של יונקים, הפוליטיקאים מכל צבעי הקשת, ציני ולרוב פאתטי, נושא נאומים נלהבים על רווחת העם, ובעצם, מתכוון במונח "עם" לעצמו בלבד. אב-טיפוס לאלה הוא אדון לשה (אפשר לקרוא גם "מר החתול"), גיבורו של הסיפור "אגרונומיה". רפובליקני וסוציאליסט על פי השקפת עולמו; נפוח מחשיבות עצמית, כסיל ואכזר, בהתנהגותו. בזכות עיסקות קרקעיות מפוקפקות, לשה הבורגני עובר מן העיר אל הכפר ונעשה לבעל האדמות הגדול שבמחוז. שני חלומות מפעמים את לבו: לחולל מהפיכה אגרונומית בנורמנדי, להעלות באדמתה גידולים אקזוטיים כמו קפה ותה, שרווח גדול בצדם; ולייצג את המחוז בבית-הנבחרים. החלום הראשון הסתיים בהפיכת האדמה הפורייה לשממה; והשני, למרות סכומי הכסף הגדולים שלשה השקיע בשיחוד הבוחרים, לא זכה אלא בקולות ספורים... מה שנותר לעשיר החדש הוא להתעמר באציל שירד מנכסיו ומשמש אצלו כמשרת, או להתעלל באיכרים שחיים על אדמותיו.

החידוש החשוב של מירבו בסיפור היא התובנה על דרך התנהלותם של עריצים: מתחת לכסות הבוטחת של מעשי הזוועה מסתתר מוג-לב! בתמונת הסיום של הסיפור מטייל המחבר עם מארחו בשדות האחוזה והם פוגשים באשה ענייה מקוששת זרדים יבשים יחד עם שני ילדיה. אדון לשה שולף את ציפורניו, מכה בה בחמת זעם ומשפיל אותה לנגד עיני בניה. משלא הועילו תחנוניה, אומרת לו האשה הממררת "בבכי של עניים":

- אי! אי! איש רע, אין לך רשות להרביץ לי... אני אתבע אותך בפני שופט השלום. אי! אי! אני אתלונן בפני הז'נדרמים...

לשמע המלה ז'נדרמים, עצר לשה באחת... פתאום, הביעה עינו החמוצה מדם אימה ופניו הוורודים החווירו. הוא הוציא מארנקו מטבע זהב, וכמעט מתחנן החליק אותה לידה של הזקנה.

- הנה לך עשרים פרנקים, אשה מסכנה, אמר לה... את רואה, זה עשרים פרנקים. אה! אה!... זה דבר יפה עשרים פרנקים, לא? ובנוסף לכך, את יודעת, את יכולה לאסוף עצים מתי שתרצי... את רואה, זה עשרים פרנקים, נו, מה את

אומרת!... זה עשרים פרנקים... כשלא יהיו לך יותר תבואי אלי ותבקשי עוד. טוב, להתראות.

חזרנו שותקים אל בית האחוזה.

שעת הפרידה התקרבה. כששמתי את רגלי על כבש המרכבה, אמר לי לשה:

- ראית את הזקנה ביער?... כן... ובכן, בעלה הוא קול נוסף שיצביע למעני בבחירות!... מה אתה רוצה?

היום אין ברירה אלא לשחד את העם.

ובעוד הוא מגחך בצחוק עלוב שחשף את שיניו, הוסיף:

- ולהכות אותו!

17 שנים מאוחר יותר, כתב מירבו את הטוב שבמחזותיו, "עסקים הם עסקים" (Les affaires sont les affaires), המבוסס על הסיפור הזה. הוא הוצג בתיאטרון ה"קומדי פרנסז" בשנת 1903 והיה אחת ההצלחות הגדולות של תחילת המאה העשרים.

בשנת 1882 פירסם מופסאן את "פיירו", סיפור מצמרר על מותו, או נכון יותר על הריגתו של כלב. מנהג היה להם, לכפריים בנורמנדי, לזרוק את הכלבים שלא חפצו בהם יותר אל בור עמוק. הקטנים והחלשים נטרפו על ידי הגדולים והחזקים, עד שגם אלה, בתורם, נחלשו או פשוט גוועו ברעב. פיירו, כלבן האהוב של מאדאם לפבר והמשרתת שלה רוז, הושלך אל בור המוות לאו דווקא משום שסר חנו, אלא בגלל קמצנות חסרת חמלה... קרוב לוודאי שהסיפור של מופסאן שימש השראה לסיפורו של מירבו "מותו של כלב". אולם מירבו לא הסתפק בביקורת על אכזריותם של האיכרים בנורמנדי. הסיפור על חייו, רדיפתו ומותו של כלב ושמו "תורכי", אינו רק סיפור נוגה, יש לקרוא אותו גם כאלגוריה פוליטית-חברתית: חטאו של הכלב היה כפול, גם היה מכוער וגם איבד את אדוניו; הנוטריון ברנר מעורר בכוונה תחילה היסטריה בין תושבי העיירה; ראש העיר מצווה לירות בכלב אף שזה לא מגלה כל סימני מחלה, הוא עושה זאת מחשש לעתידו הפוליטי; ומסע הציד שנערך אחר תורכי בהשתתפות כל התושבים, מי באופן פעיל ומי שמסתפק בעידוד מן הצד, האם אין הוא אותה רדיפה שאנחנו עורכים אחר הזר המהלך ברחובותינו ושותה את מימינו? (תרגום שני הסיפורים ראה להלן).

אוקטב מירבו נמנה עם ראשוני הלוחמים באירופה של המאה ה-19 נגד "ספורט" הציד, ובעלי חיים תופשים מקום חשוב בעולמו הספרותי, ולא במקרה. בין השנים 1889-1887 התפרסמה הטרילוגיה האוטוביוגרפית שלו. שלוש שנים בהן ראו אור שלושה רומאנים ליריים-נטוראליסטיים, קשים ומרים, שכן נתחים מחייו הוא מספר בהם. כל אחד בתורו חושף את המטרות ששם הסופר "השחור משחור" במרכז יצירתו ומאבקו, מכאן ואילך: הכנסייה, המיליטריזם, הסמכות, ובעיקר האדם... הרוע שמשפיע האדם על הסובבים אותו, בני מינו וחיות אחרות.

הרומאן "דרך הצלב" (Le calvaire) פותח בחוויית ילדות מעצבת, העתידה לתת אותותיה בהשקפת עולמו, וכמובן ביצירתו. כבר בעמודים הראשונים מסגיר מירבו לידי הקורא את מולידו, נוטריון וראש העיירה, בטון סרקסטי מבשר רעות: "הוא היה אדם מצוין, מאוד הגון ועדין ביותר, היה לו שיגעון להרג. אבי לא היה יכול לראות ציפור, חתול, רמש, או כל יצור חי, בלי שתשתלט עליו התשוקה המוזרה לחסל אותו". ובהמשך, בכאב שלא התעמעם עם השנים, הוא מפרט:

באחד הימים, בשעת אחר הצהריים, טיילנו אבי ואני בגן. הוא החזיק בידו מקל ארוך ובקצהו חוד ברזל, שבאמצעותו שיפד את השבלולים ואת החלזונות, זוללי החסות. לפתע ראינו על שפת האגן חתלתול קטן ששתה מים. הסתתרנו מאחורי קבוצת עצי לילך.

- ילדון, לחש לי אבי, לך מהר ותביא את הרובה שלי... לך מסביב ותיזהר שלא יבחין בך. הוא כרע ברך, הסיט בזהירות את ענפי הלילך, כך שיוכל לעקוב אחר תנועות החתול. שעון על כפותיו הקדמיות, צוארו מתוח, זנבו מכרכר, ליקק החתלתול ממימי האגן, ומפעם לפעם הרים את ראשו כדי להחליק את השיער ולגרד את הצוואר.

- נו כבר, חזר אבי, תסתלק.

החתול הקטן עורר בי חמלה גדולה. הוא היה כל כך יפה בפרוותו האדמונית, מגוונת בפסי משי שחורים, תנועותיו גמישות וקלילות, ולשונו, עלה כותרת של ורד, שאבה את המים! רציתי להמרות את פי אבי, אפילו חשבתי להרעיש, להשתעל, לנענע בחוזקה את הענפים, כדי להזהיר את החיה המסכנה מפני הסכנה. אבל אבי הביט בי בעיניים כה חמורות, שהתרחקתי לכיוון הבית. במהרה חזרתי עם הרובה. החתלתול היה עדיין על מקומו, בוטח ושמח. הוא גמר לשתות. ישב על אחוריו, אוזניו זקופות, עיניו בורקות, גופו רועד קלות, ועקב אחרי מעוף פרפר באוויר. אוי! היה זה רגע של חרדה שאי אפשר לבטאו במלים. לבי פעם כה חזק שחשבתי שאני עומד להתעלף.

- אבא! אבא! צעקתי.

באותו הזמן נשמעה הירייה, ירייה חדה שצילצלה כמו צליפת שוט.

- בוקר ארור! גידף אבי.

הוא כיוון שנית. ראיתי את האצבע שלו סוחטת את ההדק: במהירות עצמתי את העיניים ואטמתי את האוזניים... פם!... ואז שמעתי יללה, בתחילה בכיינית ואחר כך מלאת כאב, - אבוי! כל כך מיוסרת - אפשר היה לחשוב שזו צעקת ילד קטן. החתלתול זינק, התפתל, גרד את העשב ולא זז עוד.

האלימות האינדיווידואלית וההתאכזרות לבעלי חיים, התקשרו בתודעתו של אוקטב מירבו עם הדחפים הרצחניים הקולקטיוויים: פוגרומים נגד קבוצות מיעוט; שימוש בכלי המדינה, הצבא והמשטרה, נגד השכבות החלשות בחברה; וכמובן, מלחמות נגד עמים אחרים. אחת הדמויות המחליאות ביותר שיצר מירבו הוא ז'וזף, הרכב-שרת, גיבור מפתח ברומאן "יומנה של משרתת" (שבו אעסוק ביתר הרחבה בהמשך). אדם פשוט, צרפתי מן השורה, שכל חייו קודש להתעללות ביהודים ("בדרכו אל העיר, הוא מצויד תמיד באלה") ובבעלי חיים:

ז'וזף ממונה על הריגת התרנגולות, הארנבות והאווזים. הוא הורג את האווזים בשיטה נורמנדית עתיקה, על ידי תקיעת סיכה בראשם... הוא יכול להרוג אותם במכה, בלי לגרום להם סבל. אבל הוא אוהב להאריך את ייסוריהם באמצעות שיטת עינוי מחושבת ומלומדה; הוא אוהב לחוש את עורם רועד, את לבם פועל בחוזקה בין ידיו (...) בעודו מסובב את הסיכה, אמר ז'וזף, בשמחה פראית:

- צריך שהוא יסבול... ככל שהוא יסבול יותר כך יהיה לדם טעם משובח יותר...

החיה נחלצה מבין ברכיו של ז'וזף, כנפיה פירפרו... פירפרו... ולמרות שצווארה הוחזק בידי ז'וזף, הוא התעוות במעין צורה לולינית איומה (...)

- תגמור כבר, ז'וזף, צעקתי, תהרוג אותו מיד, זה נורא לענות כך בעלי חיים.

ז'וזף ענה:

- זה משעשע אותי... אני אוהב את זה...

בשניים מהרומאנים השייכים לטרילוגיה האוטוביוגרפית, "דרך הצלב" ו"סבסטיאן רוק"

(Sebastien Roch), הקדיש מירבו פרקים ספורים למלחמת פרוסיה-צרפת שהתחוללה בשנת 1870. לא רק שאלה העמודים הנוגעים ביותר ללב שנכתבו על אותה המלחמה בספרות של המאה ה-19, אלא שהם שונים בתכלית מכל האחרים. אף סופר צרפתי בן-זמנו לא הרחיק לכת כמירבו בהכרזת מלחמה על המלחמה ועל ההרג ההמוני של חיילים ואזרחים כאחד. גם במקרה זה מתבקשת מאליה ההשוואה למופסאן, שכתב כמה סיפורים חשובים על אותה מלחמה.

במבט שטחי נדמה שעמדותיו של אמן הסיפור הקצר אינן כה רחוקות מאלו של מירבו. כמה מסיפוריו של מופסאן מבטאים ביקורת נוקבת על התנהגות החברה הצרפתית על כל שכבותיה ועל התנהלות הצבא במשך אותה מלחמה אומללה. באופן מוזר למדי מקבל הקורא את הרושם שבעיני מופסאן הנשים הן הגיבורות האמיתיות של התקופה. הבא ונזכיר: בסיפור "השבויים", אשתו ובתו של היערן מצליחות בעורמה ובתושייה לשבות פלוגה של חיילים פרוסים. מגמה זו בולטת ביתר שאת בסיפורים "כדור החלב" (Boule de suif), שפלובר הגדיר אותו כ"יצירת מופת", ו"העלמה פיפי" (Mademoiselle Fifi). מסגרת "כדור החלב" היא כרכרה המשמשת כבבואה לחברה הצרפתית: מצד אחד, אשה קשת יום, זונה לפרנסתה; מהצד השני, בורגנים עשירים, נשים צדקניות, שתי נזירות ורפובליקאי חלקלק וממולח. הכל עסוקים בלהג פטריוטי נבוב ובבוז לאשה המכונה "כדור החלב". כשמגיעה שעת המבחן מתרפסים אוהבי המולדת לפני הכובש הפרוסי והאשה לבדה עומדת גאה. אבל אין מחילה לה ולבני מעמדה: גם כשהיא מקריבה את גופה לקצין הפרוסי כדי לעזור לחבריה למסע, הם נוהגים בה כבמצורעת.

גיבורת הסיפור "העלמה פיפי" גם היא יצאנית, רחל היהודייה, שמובאת עם חברותיה על מנת לשעשע קבוצה של קצינים פרוסיים גסי רוח. לרחל היהודייה יש אומץ הלב לעמוד מול האויב, אפילו במחיר כבודה העצמי. הקצין המכונה "מדמואזל פיפי" מתרברב בעיצומו של המשתה, שלא רק אדמתה של צרפת נפלה בידיהם של הפרוסים, אלא גם נשותיה. "אני! אני!" עונה לו רחל בת-זוגו, "אני לא אשה, אני, אני זונה, וזה בדיוק מה שמגיע לפרוסים". העימות המילולי נהפך אלים, מדמואזל פיפי סוטר לרחל, ואילו היא עושה את הבלתי אפשרי ודוקרת למוות את הקצין.

אצל מירבו, לעומת זאת, לא עוררה המלחמה שום פרץ של רגשות פטריוטיים. בעיניו אין גיבורים במלחמה, ואפילו לא גיבורות אקזוטיות, כמו בסיפוריו הנפלאים של מופסאן. הוא ראה את חבריו ללימודים (מחזור שלם) נהרגים ונפצעים בה; הוא היה עד למעשי השוד שהצבא הצרפתי עשה באיכרים שעליהם היה אמור להגן; ובעיקר, היא שבה והעלתה לעיני רוחו את זוועת זיכרונות הילדות, את האלימות הרצחנית של אביו. שתי תמונות מוות בולטות במיוחד בתיאורי המלחמה של מירבו. ברומאן "דרך הצלב" משרטט הסופר ביד אמן את הנוף המושלג, בין עצי האשוח בדרך לשרטר, ששם ירה בפרש פרוסי בודד, צעיר יפה תואר, בן גילו:

מהצל הגדול שהזדקר באמצע השביל, כפסל של רוכב העשוי ברונזה, לא נותר מאומה. רק גופה קטנה, שחורה, שרועה ופניה אל האדמה, הזרועות פשוטות לצדדים כצלב... נזכרתי בחתול המסכן שהרג אבי, בעוד שהוא עקב בעיניים מוקסמות אחר מעופו של פרפר. אני, באופן מטופש, ללא מחשבה, הרגתי אדם (...)

התמונה השנייה מופיעה ברומאן "סבסטיאן רוק", והיא דרמטית מקודמתה. מירבו הופך את היוצרות המקובלות בזמן מלחמה בחלוקה בין "טובים" ל"רעים". האויב האמיתי, בעיניו, אינו החייל הפרוסי המחופר בתעלה שמנגד. סבסטיאן פוגש בשוחה הקפואה את בולורק, חברו הטוב מבית הספר הישועי, שבו סבלו שניהם קשות מהתעללות בני האצילים וממוריהם. סבסטיאן שקוע בהרהורים על מותו הצפוי, ואילו ידידו מנסה לנהל אתו שיחה יגעה:

בולורק סיפר בקול רגוע מאוד:

- הסרן שלי, היה מאצלנו... ראית אותו, לא?... טיפוס קטן, שחור, מוצק, אלים... הוא היה מאצלנו... אציל, קשוח מאוד. לא אהבנו אותו כי הוא גירש את העניים מבית האחוזה ואסר לטייל בימי ראשון ביער שלו... לי היתה רשות, מפני שאבי והוא השתייכו לאותה מפלגה... אבל לא הלכתי כי תיעבתי אותו... שמו היה הרוזן דו לאריק... אתה מקשיב לי?

סבסטיאן מילמל שוב בקול מאוד נמוך:

- כן, אני מקשיב לך...

בולורק התרומם מעט על מרפקיו והניח את ראשו על כפות ידיו המשולבות.

- לפני שלושה שבועות, המשיך לספר, צעדנו... לגואן הקטן, בנו של פועל מאצלנו, היה עייף, חולה, ולא יכול עוד להתקדם... הסרן אמר לו: "תצעד, קדימה!" לגואן ענה: "אני חולה". הסרן קילל אותו: "אתה חתיכת עצלן מלוכלך!" והנחית מכות אגרוף חזקות על גבו... לגואן נפל... אני הייתי שם. לא אמרתי כלום... אבל הבטחתי משהו לעצמי... והדבר הזה...

פגז התפוצץ בסמוך וכיסה אותם בעפר. בולורק המשיך:

- והדבר הזה... אתה לא מקשיב לי?

- כן, כן, נאנח סבסטיאן, אני מקשיב לך.

- והדבר הזה... הוא התקרב עוד יותר אל סבסטיאן ולחש באוזנו, ובכן, זה נעשה... אתמול הרגתי את הסרן.

- הרגת אותו! חזר סבסטיאן.

- בזמן שנלחמנו אתמול, הוא היה לפני... יריתי כדור אחד בגב שלו... הוא נפל ושתי הידיים לפנים ולא זז יותר.

- הרגת אותו! חזר סבסטיאן כאוטומט.

- כמו אבן!... וזה צודק!

בולורק השתתק והביט במישור.

אחדים מהמבקרים חשבו את "הכומר ז'ול" (L'abbe Jules), הרומאן האחרון שבטרילוגיה, לעמוק ובעל העוצמה שבין הרומאנים של מירבו. אף שאיני מוצא טעם בניסיונות הדירוג, אין ספק שזהו ספר יוצא דופן (בעצם, אפשר לומר זאת גם על האחרים...). דרך עיניו של נער, עוקב מירבו אחר דודו ורעו הקרוב, ומנסה לרדת לנבכי נפשו. הדוד ז'ול הוא דמות חריגה של כומר כפרי שחוזר לנורמנדי לאחר גלות ארוכה בפאריס: אינדיווידואליסט, נרדף על ידי תשוקותיו המודחקות, אסיר בגלימת הכהונה ומורד בכל המקודש לה. מירבו בא חשבון עם הכנסייה הקתולית על עיוות הנפש שהיא גורמת למאמינים בפרובינציה. אך בו בזמן הוא קורע לגזרים אותה החברה (ובתוכה משפחתו), שתאוות הבצע מעבירה אותה על דעתה, ושהצביעות היא סימן ההיכר הבולט שלה. מחד גיסא, הכל היו מעדיפים שהכומר ז'ול "השטני" יישאר במרחקים ולא יטריד אותם בדעותיו ובהתנהגותו, מאידך גיסא, חזרתו מבטיחה להם ירושה נכבדת למדי. בני המשפחה, קרובים ורחוקים, מצפים בכיליון עיניים למותו של הכומר הקורא בספרי תועבה, ובינתיים הם עושים הכל כדי להבטיח ששמם יופיע בצוואה. בסופו של הרומאן יושבים בני המשפחה החמדנים במשרדו של הנוטריון ומקשיבים המומים לדבריו האחרונים של הכומר ז'ול:

מקצוע הכמורה מושך בעיקר את העצלנים שחולמים על חיים של תענוגות גסים, ללא מאמץ וללא הקרבה, את הרברבנים ואת הבנים הרעים, המתעבים את בגדי העבודה ומתכחשים לאבותיהם כפופי הגב ומיובלי האצבעות (...) אם רוב היצורים העלובים האלה (...) היו נולדים עשירים, הם לא היו חולמים אפילו לרגע להיעשות כמרים, ואם פתאום היה העושר נופל לידם, כמעט כולם היו ממהרים לנטוש את הכמורה. בדעתי לתת לכך ראיה פומבית וחותכת.

על כן, זוהי צוואתי והיא גם ההוכחה.

מיום מותי, אני מוריש את כל נכסי, דניידי ודלא-ניידי, כפי שמפורט להלן, לאדם הראשון שיפרוש מהכמורה...

אין זו הבעיטה האחרונה שכיוון הכומר המורד לאחוריהן של הכנסייה והחברה, ההפתעה הגדולה המתינה להן במזוודה מסתורית, שהכילה את כל רכושו מימי ישיבתו בפאריס!

החל ממחצית שנות השמונים התקרב אוקטב מירבו בהדרגה אל השמאל האנרכיסטי, עד להזדהות המלאה אתו בשנת 1890. עובדה זו לא רק שהביאה למעורבותו העמוקה במאבקים הפוליטיים של ימיו, ובעיקר בפרשת דרייפוס, אלא גם לשינוי משמעותי בסגנונו הספרותי. אחד הדברים המרכזיים שהטרידו אותו היה שחיתותם של הפוליטיקאים, העדר כל מחויבות לרווחתם של שאלה שבחרו בהם, ויכולתם להביט בעיניו של האזרח ולשקר במצח נחושה. ב-1888 פירסם מירבו מאמר בעיתון "לה פיגארו" תחת הכותרת "שביתת המצביעים". מן הראוי לצטט ממנו פיסקה קצרה, מפני שהיא חיונית להבנת יצירתו הספרותית שנכתבה בשנים הבאות, אבל גם מאחר שהיא, למרבה הצער, אקטואלית עדיין במקרים לא מעטים:

מה זה משנה לבוחר אם אחד ששמו פייר, או אחר ששמו ז'אן, תובעים את כספו או לוקחים את חייו, הרי בין כה וכה הוא יאלץ לוותר על שניהם? ובכן לא! בין הגנבים והתליינים, יש לבוחר העדפות: הוא מצביע למען החמסנים ביותר ובשביל האלימים ביותר (...) הכבשים הולכות אל בית המטבחיים. הן לא אומרות כלום ולא מקוות לכלום. אבל לפחות הן לא מצביעות בעד הקצב שישחט אותן ולא בשביל בעל הממון שיאכל אותן.

משמעותית במיוחד ליצירתו ולמעורבותו הציבורית של מירבו היתה ידידותו העמוקה עם הסופר היהודי ברנאר לאזאר, שהוגדר על ידי המשורר והמחזאי שרל פגי, "הנביא של פרשת דרייפוס". מימיה הראשונים של העלילה התייצב מירבו בלהט האופייני לו לצד דרייפוס ואמיל זולא. למרות שכבר ניכרו בו סימני החולי, יצא לנאום ברחבי צרפת בזכותו של הקצין היהודי שנאשם בבגידה. עדים רבים מספרים שירד לעתים קרובות מבימת הנואמים כדי להתעמת בגופו עם בריונים אנטישמיים ולאומניים שדרשו את ראשיהם של דרייפוס וזולא.

שני רומאנים של מירבו נושאים את טביעת האצבעות של ימי מאבקו הסוער נגד "שילוש האיוולת": הלאומנות, הקנאות הדתית ושנאת היהודים. הראשון שבהם הוא "גן העינויים" (Jardin des supplices). בעמוד השער כתב מירבו: "לכמרים, לחיילים, לשופטים, לאנשים שמחנכים, מנהיגים ושולטים באחרים, אני מקדיש דפים אלה של רצח ודם". הרומאן זכה להצלחה גדולה בקרב הקוראים והמבקרים. הם ראו בו סיפור ארוטי, סאדו-מזוכיסטי, בסגנון ריאליסטי. אני חושב שזו קריאה מוטעית, ונראה שצדק ג'מי שריף שראה ברומאן "הצגה מטאפורית של פרשת דרייפוס". מבחינה סגנונית, "גן העינויים" הוא יצירה המבשרת את הסוריאליזם ואת האבסורד.

הגיבור הנואש מחליט, כמפלט אחרון לפני שהוא משליך את עצמו למימי הסן, להיכנס אל העולם הפוליטי. הוא פונה לחבר נעורים, ממנהיגי המפלגה השלטת ושר בכיר בממשלה. מצע הבחירות שרוקם למענו השר הוא פשוט להפליא, וכולל מלה אחת: סלק!

- בשום אופן אל תתעסק בפוליטיקה! אמר השר, במחוז שבחרתי בשבילך יש בעיה אחת העולה על כולן: הסלק... אתה מועמד חקלאי מובהק... יתרה מכך, סלקי באופן בלעדי... אתה מכיר קצת את הסלק?

- בחיי, לא, עניתי, אני רק יודע, כמו כולם שעושים ממנו סוכר... ואלכוהול.

- נהדר! זה מספיק! הריע השר בסמכות לבבית נוסכת שלווה. לך על זה... תפזר הבטחות על הפחתת מסים, על עידוד המגדלים, על חוקים דרקוניים נגד הגידולים המתחרים (...) אבל בשום אופן אל תגרר לפולמוס אישי או כללי (...) ובכן, אני מסכם: סלק... שוב סלק... ורק סלק... זו התוכנית שלך, והיזהר לבל תחרוג ממנה.

מועמד הסלק לא נבחר, וכפי שקורה לפוליטיקאים כושלים לא מעטים, אז והיום, הוא הפליג בברכת המפלגה לחפש גורל טוב יותר בנכר. על האונייה הנוסעת מזרחה קיבץ מירבו חבורה של מושחתים, אנשי המעצמות הקולוניאליות. נציגי התרבות והתבונה השתוממו ברצינות רבה, הכיצד זה השחו רים באפריקה, ההודים, הסינים וחיות

אחרות (כמעט כתבתי "דו-רגליות"), אינם רוצים בהם ובשליחותם הנאורה. על סיפון הספינה, תחת קרני שמש מלטפות, לומד הצרפתי על המצאה חדשה:

- אני, אמר הקצין האנגלי (=לרעו שהתפאר בטבח השחורים), הצלחתי הרבה יותר... הרציחות הקטנות שלך הן כאין ואפס לעומת שלי... אני המצאתי כדור... כדור יוצא מהכלל. קראתי לו דום-דום, על שם הכפר ההינדי הקטן, ששם היה לי הכבוד להמציא אותו.

- האם הוא הורג הרבה?... הרבה יותר מהאחרים? שאלה קלרה.

- אה! עלמה יקרה! הבה לא נדבר על זה! אמר הקצין בין פרצי צחוק. אין ספור! והוסיף בצניעות: ובכל זאת... הוא כלום... כדור קטן כל כך! כמו, איך קוראים לזה? שקד קטן... זהו זה! תארי לעצמך, בגודל של שקד קטנטן!... מלא קסם!

- ואיזה שם יפה, קפיטן! התפעלה קלרה.

- אכן, מאוד יפה, הסכים הקפיטן רווי עונג מהמחמאה. שם מאוד פואטי!

- הלא כן? אמרה קלרה, אפשר לומר שזה שם של פיה מקומדיה של שייקספיר... הפיה דום-דום! אני ממש מוקסמת. פיה חייכנית, קלילה, כולה בלונדינית. היא מקפצת ומעופפת בין הערפילים וקרני השמש... קדימה דום-דום! (...)

- בהחלט! אמר הקצין, האם חשבתם על היתרונות הרבים שגלומים בהמצאה הזאת? בזכותה ביטלתי את הצורך ברופאים צבאיים, באחים, באמבולנסים, בבתי-חולים, בגימלאות לפצועים. ועוד, טמון בו חסכון עצום... הקלה מאין כמוה לתקציב המדינה... שלא לדבר על ההיגיינה! איזה הישג להיגיינה!

יש להודות, השיחה מלאת ההתפעלות מהפיה דום-דום אינה נשמעת היום כה אבסורדית. בזכות הקידמה הטכנולוגית מאז ימי מירבו מצאנו שמות חדשים, לא פחות מלבבים: "פצצה חכמה", "פצצה נקייה", "הפצצה כירוגית", שלא לדבר על ה"אפאצ'י", הפרא האציל.

הסצינה המורבידית בין קלרה היפה לבין שלל מחזריה, אינה אלא הקדמה צנועה למה שמצפה לגיבור הרומאן ולקורא: אורגיה מתמשכת של מין, סטיות, רצח ועינויי תופת. כל זאת במסגרת של גן-סיני מופלא וסוריאליסטי, שצמחיו ניזונים מדם אדם. מבקריו של מירבו האשימו אותו בפרוורסיה ובהגזמה מטורפת, עד שכעבור 14 שנים פרצה מלחמת העולם הראשונה, בעקבותיה באה השנייה, ועוד היד נטויה...

ראינו כבר, אוקטב מירבו היה סופר בעל השקפות נוקבות בתחום החברתי ונטייתו להזדהות עם פשוטי העם היתה כמעט אינסטינקטיווית. הדבר בא לידי ביטוי יותר מכל ברומאן "יומנה של משרתת", החם, ההומני והרגיש שבין יצירותיו. הפעם, מירבו מדבר מגרונה של סלסטין המשרתת, שהיא גם המספרת. אין צורך לומר שלא היתה זו אסטרטגיה ספרותית שכיחה בימיו, אם כי היו שנקטו אותה לפניו בספרות הצרפתית. 35 שנים קודם לכן פירסמו האחים אדמון וז'ול גונקור את הרומאן "ז'רמיני לסרטה"

(Germinie Lacerteux), גם הוא סיפורה של משרתת המסופר בגוף ראשון. סלסטין של מירבו מובילה את הקורא ביד אמונה, בתבונה ובהומור רב, ממוסד הנזירות שבו חיה כשפחה, דרך בתיהן של הבורגניות והאצילות בפאריס, ועד לאחוזה האחרונה שבה שירתה במחוז נומנדי. סיפורה של המשרתת נכתב בשנת 1900, בעיצומה של פרשת דרייפוס, וסלסטין חושפת את פניהן המכוערות של שכבות החברה הצרפתית אשר אחד מסימני ההיכר שלהן היתה אנטישמיות גסה ואלימה. בעוצמה מקפיאת דם היא משרטטת את דמותו של שונא יהודים מהשורה, אדם פשוט כמותה, ז'וזף המשרת-רכב:

נפשו נקעה מהרפובליקה שהביאה להתרוששות ולהשפלה... הוא רוצה חרב...

- עד שלא תהיה לנו חרב, אמר ג'וזף, חרב נוטפת מדם, אין כלום...

הוא בעד הדת... מפני ש... בסופו של דבר... זהו, הוא בעד הדת...

- עד שהדת לא תוחזר לצרפת כמו פעם... עד שלא יחויבו כולם ללכת למיסה ולהתוודות... אין כלום, בשם אלוהים!

ז'וזף תלה במחסן הרתמות שלו את דיוקנאות האפיפיור ודרומון (...) הוא אסף את כל הפזמונים האנטי-יהודיים, את כל הדיוקנאות הצבעוניים של הגנרלים (...) שכן, ז'וזף היה אנטישמי באופן אלים... הוא היה חבר בכל האגודות הדתיות, המיליטריסטיות והפטריוטיות שבמחוז (...) כשהוא מדבר על היהודים מופיעים בעיניו ניצוצות מבשרי-פורענות, ותנועותיו לובשות פראות רצחנית...

- כל עוד יישאר יהודי אחד בצרפת, אומר ז'וזף, אין כלום... ומוסיף: הו, אלוהים אדירים! אילו רק הייתי בפאריס, הייתי הורג את כולם... הייתי שורף אותם... הייתי עוקר את מעיהם של היהודונים הארורים!

מסכת הייסורים של סלסטין בעולם של רוע, שחיתות וניצול; יכולתה הנפלאה להבין את החוקים המעוותים שעל פיהם נוהגת החברה; ובעיקר יכולת הניסוח שלה, פעם חמה ואנושית ובאחרת סרקסטית ודמונית - בזכות כל אלה נשבה הקורא בקסמיה של המשרתת. אלא שמירבו לא מניח לנו ליהנות מהקסם לאורך זמן. הוא אינו מניח להזדהות אפילו עם הגיבור העממי, כפי שעשו למשל, הוגו וזולא. הבנתו את דרך הפעולה של נפש האדם ופיכחונו עד כדי כאב, קשים על הקורא לא פחות מפרשת חייה של המשרתת: סלסטין יודעת מניסיונה בבתי יהודים ונוצרים שהאנטישמיות חסרת כל שחר; היא יודעת שז'וזף אנס ילדה קטנה ורצח אותה; היא יודעת שהמשרת הנאמן גנב את כלי הכסף של מעבידיו. ואף על פי כן, היא מתוודה בשורות האחרונות של הרומאן:

בסופו של דבר אני חסרת אונים מול רצונו של ז'וזף. למרות ניסיון המרד המוגבל, ז'וזף מחזיק בי, הוא אוחז בי כמו שד. ואני מאושרת להיות שלו... אני מרגישה שאעשה כל מה שירצה, שתמיד אלך לאן שיאמר לי... עד לפשע!

לואיס בוניואל, שעיבד את הרומאן לסרט, העתיק את העלילה לשנות השלושים של המאה העשרים. הוא הבין את תמצית הספר, את נבואתו של מירבו, לפני אליאס קנטי ולהבדיל, לפני מוסוליני, היטלר ופרנקו. במקרים רבים, המון העם שמירבו כה הזדהה עם סבלו, נמשך אל האידיאולוגיה הכוחנית של הימין הקיצוני כפרפר העש אל להבת הנר; האלימות עתידה להשתלט על דעתן ועל נפשן של השכבות המקופחות כמו אותה מרקחת הסמים שמקהה את חושי הנפשות הפועלות ב"גן העינויים".

הזיקה העמוקה של מירבו אל בעלי-החיים הגיעה לידי שיאה ושלמותה ברומאן האחרון, "דנגו" (Dingo), שראה אור בשנת 1910. כפי שמעידה הכותרת, גיבור הספר הוא כלב-פרא אוסטרלי, שאינו אלא ה"אני-האחר" של הסופר. כמו מירבו, דנגו סירב להתביית, להתנהג ככלב מאולף: "למרות תכונותיו האצילות ואהבת הזולת הנוגעת ללב, דנגו - זאת הבנתי מיד - התכוון לשמור בקנאות גדולה על עצמאותו ועל אישיותו". השמירה על "האינסטינקטים המסוכנים" ועל "המנהגים הלוחמניים של גזעו", מהווים אומנם סכנה לאלמנטים מסויימים בחברה האנושית ולחלק מחיות הבית, אולם הוויתור על זכות הנשיכה פרושה כליה. יתרונו של דנגו על בני-האדם נעוצה בעובדה שיש לו נקודת מבט כלבית, פרטית, הטרגדיה שלו, בדומה לזו של מירבו, מקורה בעובדה שהם האנשים, אינם מוכנים להקשיב לו.

כמו סיפיון וברגאנסה, מ"שיח כלבים" של סרוונטס, דנגו ניחן ביכולת המופלאה להבין את להגם של יצורי אנוש ולעקוב אחר התנהגותם המוזרה. אבל הכלב האוסטרלי יכול גם לדבר אתם. דנגו מכיר יותר טוב מכל אחד אחר את נורמנדי ואת סיפוריה. יש לו יחסים מורכבים עם תושביה והוא בוחר מתוכם את חבריו, ומתעמר באויביו. לשון אחר, אישיותו הכלבית מהווה מעין ראי שבו משתקפות הדמויות המעוותות של יצורי אנוש. ומה מעוות יותר מאנשים פשוטים, שכירי יום, השמים את מעט חסכונותיהם על קרן הצבי הנקראת בלשוננו "בורסה"? המחבר, המבשלת שלו, כמו שאר תושבי העיירה הפקידו את כספם בידי הנוטריון המקומי בתקווה לרווחים גדולים ומהירים. הנוטריון נעלם ואתו הכסף.

דנגו אמר למבשלת:

- למה את נאנחת?... על מה את מתלוננת?... הכסף שלך?... אה! הכסף שלך... אבל מה זה כבר משנה? שוטה שכמוך, הרי ממחר תתחילי שוב לחסוך ולמנוע מעצמך את מנעמי החיים... אנוכית שכמוך, הרי תחסירי מפי בני משפחתך כדי לתת את הכסף לנוטריון הראשון שיבקש אותו ממך. הכסף המועט שיש לך, שהרווחת בעמל כה רב ושלא תיהני ממנו לעולם, לעולם, לעולם!... ואני, האם אני חוסך?

- אתה, בחיי! בכתה המבשלת... לך אין כסף...

- למרבה המזל... השיב דנגו.

- אתה אינך אלא כלב...

- נו בטח!... ואני מברך על כך כל יום... מאז שאני מכיר את בני-האדם...

אוקטב מירבו בחר לחיות על פי "הפילוסופיה" של דנגו. הוא נשך, נעץ את שיניו בימין ובשמאל כאחד. זו דרך בדוקה לרכוש אויבים רבים לאין שעור מידידים. כמו הכלב הפראי, הסופר והעיתונאי בעל השם, בחר להתחבר עם אנשי-שוליים, אנארכיסטים נרדפים, יהודים, גולים ופשוטי העם. הוא היה כתובת שהקרינה חום אנושי ועזרה של ממש לכל נזקק. כמו הכלב האוסטרלי, הוא בז ל"חיסכון": מתברר כי יש שפע של עדויות המלמדות על כספים שנתן, ללא כל רישום, רק כיוון שבני-אדם נמצאו בצרה. מירבו היה גם איש ספר נדיב: מחזה שכיח היה לראותו מתרוצץ עם כתבי-יד בין בתי ההוצאה לאור בפאריס. היו אלה יצירות ביכורים של סופרים מתחילים, ללא קשרים בקליקות הספרותיות של התקופה. מירבו כתב להם הקדמות ולא נח עד שהודפסו. אזכיר כאן שתי דוגמאות מני רבות: בזכותו פרצה אל עולם הספרות הצרפתית מרגריט אודו, משרתת ותופרת, שהרומאן הראשון שלה, "מרי קלר", זכה בפרס "פמינה" היוקרתי; הוא עצמו הביא להוצאת קלמן-לוי את "ספר ג'וחה השוטה", פרי עטם של שני יהודים שהגיעו ממצרים לפאריס, אלבר אדס ואלבר יוסיפוביצ'י. "למען קהל הקוראים", כתב מירבו בהקדמה, "אני מקווה להצלחתו של הספר, זה הקהל המסכן, אשר משתגע מעודף הייצור הספרותי של ימינו, ושהסופרים בעלי-המוניטין מטמטמים אותו במודע. שיקרא הקהל את ג'וחה ושתהיה לו התבונה להכיר ביצירה הזו, הפשוטה והגדולה, כאחד מהביטויים הנעלים של המחשבה". שני היהודים הצעירים מקאהיר כתבו בהקדשה: "לאוקטב מירבו, מורה ורע".

הנשיכה האחרונה של מירבו היתה מיועדת לעצמו. הוא הלך לעולמו בשישה-עשר בפברואר 1917, ממש ביום הולדתו השישים ותשע. בשעתו האחרונה, חבוק בזרועותיו של ידידו, איש התיאטרון, סשה גיטרי, לחש הסופר באוזנו: "פרופסור רובין הוא שמטפל בי. אם כך, אני יכול להיות רגוע: לא אתפגר אלא ברגע האחרון!"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו