בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זרה בנגב

אחרי אין-ספור גלגולים מסמרי שיער, חיה כיום אנה אנדרש-מרכוס - ציירת, גרפיקאית, אמנית ויטראז'ים והדפסי משי - בירוחם דווקא

תגובות

בשל המתיחות הצבאית לא קיבלה אנה אנדרש אישור להיכנס לעיראק. לטורקיה היא נכנסה בלי בעיות, אך כשביקשה לתאם ביקור באזורים הכורדיים שעל גבול עיראק, הובהר לה ששם לא יוכלו לערוב לביטחונה. "אצל הכורדים את מטיילת לבדך", אמרו לה.

אנדרש לא היססה. היא הרחיקה מזרחה עד להר אררט וכעבור זמן קצר יצאה בסיור מאורגן לסוריה, מצרים וירדן.

בביקורה הראשון בירושלים נשארה בה עשרה ימים. במיוחד היא זוכרת מאז את הביקור בכותל. היא היתה שם לבדה, "לגמרי בודדה", היא אומרת, "רק בתים הרוסים מסביב".

כל זה היה בשנת 1965. אנה אנדרש, גרמנייה נוצרייה מהמבורג, טיילה אז במזרח הקרוב ובאה לראשונה גם לישראל.

כעבור ארבע שנים, כיהודייה גיורת, היא התגוררה על הר הזיתים, עתה כבר בשלטון ישראלי, עם בן זוגה שלמה מרכוס. סיפור חייה הסוער של אנה אנדרש-מרכוס, ציירת, גרפיקאית, אמנית ויטראז'ים והדפסי משי, ילידת 1914, נפרש בסרטה התיעודי של נעמה מרקוביץ. הסרט, "לכתך אחרי במדבר", הוקרן לפני שבוע בסינמטקים של ירושלים ותל אביב.

המדבר שאליו ירדו אנה ושלמה מרכוס מהר הזיתים הוא הנגב. זה 15 שנים הם מתגוררים בירוחם, מקום שבו לדבריהם מצויה לפי המסורת "הבאר שלידה הושארה הגר עם ישמעאל". לפני עשרה ימים, לקראת הפסח, באו נציגי המועצה המקומית להציג לפני אנה את ההגדה שעיטרו בציוריה, כדי שיוכלו להפיצה בין תושבי ירוחם.

כבר שנים רבות שמרכוס מתעדת את נופי הארץ, כפי שהיא רואה אותה. קווים גיאומטריים, מוקפדים, קרירים, בגוני כחול, חום-צהוב ולבן. "השתקפות בים המלח" נדמית כאגם למרגלות הרים מושלגים, "מדבר צין" כנקודת מפגש של תצורות סלעים אדירות עם קרקע רכה, כמיטב המסורת הרומנטית של האדם המשתאה מול הטבע.

מציוריה של מרכוס נעדרים בני האדם. "אחרי מלחמת העולם השנייה מה יש לי לצייר אנשים?" היא שואלת-משיבה בפגישה בביתה, בבליל שפות ייחודי לה, המורכב מפיסות אנגלית, מעט עברית והרבה גרמנית.

את סקרנותה לתור ארצות רחוקות ירשה ככל הנראה מאביה, שהיה ספן. בין הפלגותיו להודו, אפריקה ודרום אמריקה היה האב בא הביתה לחופשות קצרות. במלחמת העולם הראשונה הצטרף לצי הגרמני כקצין, ומאותה תקופה זכור לאנה סיפור אחד שסיפר לה, אולי סיפור מפתח בהתנהגותה שלה במלחמת העולם הבאה: "הספינה שאבי פיקד עליה במלחמה נפגעה בקרבות ומים החלו לחדור לסיפון התחתון", היא אומרת, "הוא קיבל פקודה לאטום את הסיפון הפגוע אף שהיו בו עשרות מלחים. אבי סירב לבצע את הפקודה והצליח להשיט את הספינה לחוף". אם בשל האירוע הזה ואם בגלל המצב הכלכלי הקשה לאחר המלחמה, האב נשאר מחוסר עבודה.

אנה עברה לגור עם הורי אמה בעיר קיל שבצפון גרמניה ושם למדה גרפיקה ותולדות האמנות באוניברסיטה. בקיל התגוררו כמה דורות קודם לכן גם בני משפחתו של אביה - בני משפחת פוקס היהודים, שהתפזרו באירופה.

עם עליית הנאצים נסגרה האוניברסיטה בקיל. רבים מהמרצים בה זוהו כסוציאליסטים, וקרוב לאלף הסטודנטים נשלחו ללמוד במקומות אחרים. אנה נסעה ללמוד באוניברסיטת ברלין, אך כעבור שני סמסטרים סולקה מהמוסד, משום ששמה נמצא ברשימה השחורה. השלטונות הזכירו לה את מוצאו היהודי של אביה, והובהר לה שלא תוכל עוד ללמוד בגרמניה.

היא נשארה בברלין. במסגרת התוכניות של המשטר הנאצי לטיפול באבטלה הקשה באמצעות פיתוח תשתיות מזורז, עבדה בשרטוט תוכניות מיתאר לבניית כבישים ומבנים. במקביל הצטרפה לארגון התנגדות קטן - שהורכב בעיקר ממרצים וסטודנטים - אשר עסק בהברחת יהודים אל מחוץ למדינה. ההברחות נעשו בין היתר על ספינות שהיו בדרכן לקנדה כדי להביא משם חומרי גלם.

"החברים בארגון ניסו להתקרב ככל האפשר לפקידים בממשל", מספרת אנה מרכוס. "בנשפים הצלחנו לאסוף מידע חשוב לפעילות הארגון. הצלחנו אפילו להתקרב לגיסו של גרינג, שאחר כך הוצא להורג". אנה לא הסתירה את זהותה במפגשים הללו. היא הוצגה כ"אמנית האקסצנטרית", אחת שאין מה לחשוש מפניה, אף שהיה ידוע לכל כי יצירתה הוכרזה אסורה ומנוונת.

אמנם נאסר עליה לעבוד מחוץ למשרתה הרשמית, אך "מדי פעם היו ניגשים אלי אנשים ברחוב, שכנראה ידעו מי אני, ומציעים כל מיני עבודות. עבדתי בשרטוט, באיור ובכל דבר שיכולתי להתקיים ממנו", היא אומרת. בין היתר הכינה את סרטון הפרסומת הראשון בצבע בגרמניה. "ציירתי אז תוכי צבעוני שפתח את מקורו והכריז: 'שתו בירה גרמנית גם בספרד'".

אנה קיבלה בשמחה הזמנה להכין רישומים לקרקס העירוני, וכעבור שבוע מצאה עצמה מאלפת אריות ים. "כששמעתי שהמאלפת חלתה הבנתי שזאת ההזדמנות שלי לעבוד במקום שיש בו קצת אוכל והצעתי את עצמי כמחליפה", היא אומרת. "מנהלת הקרקס, שהיתה נואשת, אמרה שאם בתוך שבוע אצליח לאלף את אריות הים להקפיץ כדור על אפם - אקבל את העבודה". אריות הים למדו לכדרר בתוך שבוע, ואנה נשארה בקרקס עד 1938.

בוקר אחד באותה השנה היא קיבלה הודעה מהשגרירות השווייצית בברלין. "נאמר לי שכל חברי בארגון נתפסו ונרצחו, ושאותו גורל מצפה גם לי אם לא אצא מיד מהעיר", מספרת מרכוס, "הציעו לי שלא לעצור באטלייה שלי, אלא לברוח, מיד".

היא ברחה להמבורג וקיוותה שתצליח להתחמק שם מעיני השלטונות. מנישואיה לבחור בן המקום נולדו לה שני ילדים, אך הוא עזב והיא נותרה לבדה עם שניהם. בינואר 1941, כנראה בעקבות בקשה שהגישה להקצבת מזון, איתרו אותה השלטונות.

אנה וילדיה הועברו לעיר פינקנוורדר, על אי סמוך להמבורג, וקיבלו שם חדר קטן ולא מחומם. "בחוץ היו 20 מעלות מתחת לאפס ואני אולצתי לצאת לעבוד בחילוץ נפגעים מהפצצות האנגלים על האי", היא אומרת. "באופן אבסורדי, אף שהיינו על אי מוקף מים לא יכולנו לכבות את השריפות מהפגזים משום שלא היו צינורות כיבוי. היינו מחלצים פצועים ונפגעי כוויות מתוך האש". אנה המשיכה לצייר כל אותן השנים, אך קרה גם שנאלצה להבעיר יצירות, פשוט כדי לחמם קצת את הדירה.

מלחמת העולם הסתיימה ואנה נותרה בפינקנוורדר עם ילדיה, בלי כסף. עתה שינו השלטונות את יחסם אליה. היא קיבלה מהעירייה סטודיו גדול שבו עברה להתגורר, וכעבור זמן מה פגשה ברחוב את אחד המרצים שלימדו אותה בברלין. הוא הסכים להעיד כי עברה את הבחינות בהצלחה וכך סלל את דרכה ללמד באקדמיה בהמבורג.

אנה עבדה כמאיירת בהוצאות ספרים והמשיכה ליצור, תחילה בעיקר בצבעי גואש. מוזיאון האמנות בהמבורג קנה כמה מיצירותיה ובמשך השנים היא הוזמנה להכין ויטראז'ים לשמונה כנסיות בעיר. בשנת 1950 נישאה שנית ונולד לה עוד בן, אך הנישואים התפרקו כעבור זמן קצר.

באמצע שנות החמישים היא החלה לעבוד בחברת "סטנדרד אויל", שבבעלות משפחת רוקפלר, ושם נשארה 14 שנים, עד 1969. אנה עבדה במחלקת יחסי הציבור והשתתפה בהכנת אטלסים מקצועיים, שמיפו את הפקת הנפט של החברה בעולם ובעיקר במזרח הקרוב. ב-1967 היתה אמורה לצאת לסיור בעיראק, איראן וסעודיה, אך כשפרצה מלחמת ששת הימים התבטלה הנסיעה.

בישראל היא ביקרה כמה פעמים בשנות השישים ואף הציגה תערוכה בגלריה "טרקלין" שבחיפה בשנת 1968. מאז הציגה תערוכות רבות, בעיקר בגלריה "נורה" בירושלים. ב-1968, בעת שהתהלכה ברחוב במזרח ירושלים, היא פגשה את שלמה מרכוס ליד מוזיאון רוקפלר, ובין השניים התפתח עד מהרה קשר עמוק.

בישראל היא גם התוודעה לחיטוט האובססיווי המקומי בטוהר המוצא. "בעיריית חיפה אמרו לי כמה פקידים שאינני יהודייה ושאין טעם שאשאר בארץ, כי יש פה מספיק ציירים", היא אומרת. לדבריה, השיבה להם כי אפילו הנאצים העסיקו אותה, אף שהיתה בעיניהם יהודייה.

ב-1969 התגיירה אנה, כדי להניח את דעתם של המפקפקים, ובאה לארץ עם בנה הצעיר, שהיה אז בן 18. הוא גר בקיבוץ הזורע, התגייס וגם השתתף במלחמת יום הכיפורים. כעבור שבע שנים חזר לגרמניה.

אנה התגוררה תחילה במכללת אורנים שליד טבעון, אך עד מהרה עברה לגור עם שלמה מרכוס בשכונה ערבית על הר הזיתים בירושלים. השניים מתארים יחסים חמים עם שכניהם, אך האינתיפאדה הראשונה שיבשה את ההרמוניה. אולי משום הטראומה שחוותה בהמבורג, כשבאה אנה למקום מגוריה במזרח ירושלים - יום אחד בסוף שנות השמונים - וגילתה את דלת ביתם שרופה, הרגישה שלא תוכל להמשיך ולגור שם. בני הזוג מרכוס הבינו שיהיה עליהם לעזוב את ירושלים שכה אהבו.

בסרט של נעמה מרקוביץ מספרת אנה על ספק-חלום ספק-חיזיון שחוותה כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה ובו נאמר לה שעליה ללכת לירוחם.

בני הזוג אכן עברו להתגורר בירוחם, אך את הגינה שלהם, מטופחת ופורחת, כמו הביאו מירושלים. הם נטועים בירוחם, זוכים להערצתם של תושבים לא מעטים, אך עודם נטע זר ומוזר למדי במקום.

במשך השנים הכינה אנה מרכוס עבודות רבות בישראל, ובהן חלונות זכוכית המתארים את ששת ימי הבריאה ב"בית אריאל" בירושלים, יצירת זכוכית באולם הכניסה למרכז הקליטה בלוד ו-27 חלונות ויטראז' בכנסייה הלותרנית בעיר העתיקה בירושלים.

היא חשה חיבור עמוק לנגב, בעיקר מאז שעברה לירוחם. במשך השנים הסתובבו בני הזוג באתרים היסטוריים וארכיאולוגיים באזור. אנה מרכוס ציירה אותם בשפכטל קטן, מורחת את צבעי השמן על לוחות עץ, בטכניקה שמקורה בימי הביניים ויש לה "יכולת טובה יותר להאריך ימים", כפי שהיא מסבירה.

בסרט נראית תושבת ירוחם - שבאה לכאן מארצות הברית - מספרת כי את האתר עין-ירקעם הכירה בבית הוריה בחו"ל, על פי ציור של אנה מרכוס. השיחה ביניהן מעבירה משהו מזרותה-קרבתה של האמנית למקום.

גם בגרמניה מולדתה ניכרת התסבוכת. היא באה לידי ביטוי לפני כמה שנים, כשהוחלט לשפץ חלונות כנסייה שהכינה עוד בשנת 1959, בהמבורג. "אינטראקציה דתית", נכתב אז בעיתון מקומי על עבודות הרסטורציה: "פועל מוסלמי-פלשתינאי מרצועת עזה, פועל בודהיסט ופועל אתאיסט משתתפים בשיקום החלונות שהכינה האמנית אנה אנדרש-מרכוס היהודייה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו