בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המגילות הגנוזות בפרספקטיווה חדשה

עוד על ספרה של רחל אליאור, ובעקבות דבריו של יהודה ליבס

תגובות

ספרה החדש של רחל אליאור, "מקדש ומרכבה, כהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה" (ירושלים, מאגנס תשס"ג), שנדון בהרחבה על ידי פרופ' יהודה ליבס ("תרבות וספרות" 31.1.03), שייך לקבוצה הקטנה עד מאוד של ספרי מחקר המעלים בחריפות ובעמקות את השאלה: "בעצם, מי אנחנו". הוא עוסק בסוגיות היסטוריות ורעיוניות רבות, שחלק מהן נדונו בסקירתו של ליבס, ואולם בשונה מספרים אחרים מצטרפות סוגיות אלה למכלול המטיל ספק במוסכמות בנות דורות רבים, ודורש מן הקורא להתמודד מחדש עם מהותה של המסורת היהודית בכללה. מכנה משותף נרחב לשלושתנו - פרופ' אליאור, פרופ' ליבס ואני - הוא העניין העמוק בשאלות הקשורות בראשיתה של המיסטיקה היהודית, וכל אחד מאתנו, לפי דרכו, הקדיש עשרות שנים ועשרות מחקרים לבירורו של הנושא.

ואולם, ספרה של אליאור המונח לפנינו עתה חורג ממסגרת זו. ראשיתה של מסורת הסוד היהודית היא אחד האספקטים המתבררים מתוך תמונה כוללת של תולדות הדת היהודית בתקופה שבין בניין הבית השני לבין חורבנו, תקופה שהניחה את היסודות להוויה היהודית בתקופות הבאות. מסקנותיה של אליאור - ומסקנות נוספות הנובעות מתוך קבלת גישתה העקרונית - יש בהן כדי לערער מחד גיסא ולהביא להתחדשות מאידך גיסא בתחומים מהותיים של חוויית היהדות. הכרתי היטב את מחקריה הקודמים של אליאור בתחום זה, אלה שהתפרסמו בכתבי עת בארץ ובחו"ל וגם כאלה שטרם ראו אור, ובכל זאת הופתעתי עד מאוד מקריאתו של הספר ומן הרדיקליות של המסקנות העולות ממנו. בכמה וכמה נושאים לא גיבשתי דעה, ובאחרים יש לי ספיקות וקשיים. ואולם אני מקווה שהדברים יעוררו דיון נרחב ויסודי, ויפה עשה פרופ' ליבס שפתח במצווה זו. אציג להלן מבחר סוגיות עיקריות העומדות, לדעתי, במרכזו של דיון זה.

האיסיים: ההיו או חלמתי חלום?

מאז ראשיתו של המחקר במגילות הגנוזות, ובעצם אף לפני כן, כשנתגלה הטקסט של "ברית דמשק" בגניזה בקהיר בסוף המאה ה-19, הטרידה את החוקרים השאלה, מדוע מתייחסים כותבי החיבורים הללו אל עצמם כאל "בני צדוק" ומנהיגם הוא "מורה הצדק" (ר' פירוט עשרות הכינויים הללו אצל אליאור, עמ' 231-202 ותכופות) ומכאן - מה היחס ביניהם לבין כת הצדוקים הנדונה בהרחבה הן במקורות העבריים והן במקורות היווניים העוסקים בשלהי תקופת הבית השני. שכטר ורבין פירסמו את "ברית דמשק" בכותרת: "המסמך הצדוקי". כמה וכמה חוקרים המשיכו ופירטו את הזיהוי בין הכת לבין הצדוקים. לאחרונה נדונה שאלה זו בהרחבה עקב גילויו של המסמך המכונה "מקצת מעשה התורה" בין כתבי קומראן, הכולל כמה קביעות הלכיות המזוהות בספרות התנאית עם עמדתם של הצדוקים. ואולם גברה ידם של אלה שקיבלו את דעתו של סוקניק, שזיהו את כותביהן של המגילות עם כת האיסיים, הנזכרת בכתבי יוספוס, פילון ומקורות יווניים אחרים בני המאה הראשונה לספירה, וזאת למרות סתירות משמעותיות - בצד הקבלות מעניינות - בין המסופר בכתבי קומראן לבין תיאוריהם של הסופרים היווניים.

עשרות השנים ואלפי המחקרים שנכתבו על המגילות לא הצליחו לגלות את המקור העברי למושג "איסיים". לעומת שפע ההתייחסויות העצמיות הכוללות את המושגים "צדק" ו"צדוק", לא נמצא אף אחד שאפשר לראות בו תמורה עברית למושג "איסיים". אליאור טוענת בתקיפות כי המקורות היווניים המאוחרים מציגים תמונה אנכרוניסטית, שאין בה כדי לשקף את המציאות בשעת התהוותם של הזרמים הללו 250 שנה קודם לכן. אליאור מעלה שורה של נימוקים מפורטים מדוע עלינו להתנער מן הזיהוי הניזון מן התיאורים היווניים, ולקבל את דברי בעלי המגילות עצמן, המזהים את עצמם עם "בני צדוק". מכאן פורשת המחברת יריעה היסטורית, הרואה את שורשיו של הפילוג בהדחת הכהונה המסורתית מבית צדוק הכוהן בידי הכהנים מבית חשמונאי, שאף רבים מהם התקרבו במשך הזמן לעולמם של ה"צדוקים". אין ספק שהצעותיה של אליאור הן רבות עניין, וסוגייה היסטורית זו צריכה עיון מעמיק ומסועף, ואולם דבר אחד עולה מכאן בבירור: הזיהוי הסתמי שבין כת המגילות לבין כת האיסיים לא הצליח לפתור את הבעיות העיקריות הכרוכות בהבנתן של מגילות מדבר יהודה, והוא דרוש לעבור רוויזיה יסודית.

"סוף הנבואה" - בעצם, למה?

מן הספרות התלמודית אנו למדים, בצורה נחרצת, כי חגי, זכריה ומלאכי מסמנים את סופה של הנבואה, ומכאן ואילך "כבר ניתנה תורה לבני אדם ואין משגיחין בבת קול". חלק נכבד בספר מוקדש לתיאור והנגדה של התפישה הדתית המסתמכת על גילוי אלוהי ישיר, שהיא השלטת בספרות הבית השני ובמגילות, לבין התפישה הדתית המסתמכת על הדיון והעיון האנושי בתורה שבכתב ובעל-פה, שהיא המיוצגת במשנה ובמסורת חז"ל והיא היא עמוד התווך של היהדות המוכרת לנו מאז ועד היום. ואולם מי קבע כי מלאכי הוא אחרון הנביאים, ובעיקר - למה? המקורות המסורתיים אינם מנמקים תופעה זו. יש הקושרים זאת בחורבן הבית (הראשון? השני?), אך הדברים אינם עולים יפה, שכן אחרוני הנביאים לפי תפישה זו התנבאו בשעת בניינו של הבית השני, ואין קשר ביניהם לבין חורבן. היו חוקרים שניסו לקשר זאת עם כיבושי אלכסנדר מוקדון וחדירת ההשפעה ההליניסטית, אך זו השערה בעלמא שאין לה כל סימוכין.

הן המסורת והן המחקר לא העלו פירוש משמעותי לתפישה שלפיה קיים חתך עמוק ורב-משמעות בין עולם הנבואה, שבו דבר האלוהים מצוי והוא הוא המשיב לקושיות שמעמידים הזמן וההיסטוריה לפני ציבור המאמינים באמצעות נביאיו, לבין העולם שנבנה בידי חז"ל, ולפיו גנוזה כל האמת האלוהית, זו המתייחסת לעבר, להווה ולעתיד, בטקסט המקראי ובמסורת התורה שבעל-פה, ולימודן ודרישתן היא הדרך היחידה למצוא את דבר האלוהים ומענה לשאלותיו של האדם. אלה שני טיפוסים שונים לחלוטין זה מזה של חוויה דתית במישור העקרוני (במישור המעשי לעולם מצויים מורדים שגם במסגרת התפישה האנושית-המסורתית מגלים וחווים מגע ישיר עם האלוהות). ההכרזה על "סוף הנבואה" היא יסוד הכרחי באימוצה של התפישה הטקסטואלית של מקור האמת האלוהית.

מצוי כאן קושי חמור בהבנת משמעותו של המעבר ליצירה פסוודו-אפיגרפית בימי הבית השני, וייחוס חזיונות חדשים לדמויות קדומות - דניאל וחנוך, אדם ואברהם, ישעיהו ועזרא ובני יעקב - ולא לגילוי אלוהי ישיר, למרות קושי זה וקשיים אחרים, התפישה המוצעת על ידי רחל אליאור היא היחידה שהועלתה עד כה שיש בה מתן מסגרת היסטורית-רעיונית להבנתה של תופעה מכרעת זו. לדעתה, התרבות היהודית של תקופת הבית השני ברובה הגדול לא קיבלה, ואולי לא ידעה, את התפישה של "סוף הנבואה", ומבחינתה נמשכה ההתגלות האלוהית מפעם לפעם כפי שהיו פני הדברים בימי הבית הראשון, מגילות מדבר יהודה משקפות ברובן הגדול חוויה דתית שאין בה מקום לסיומה של הנבואה (אם כי ניצבת כאן שאלת מעמדם ואופיים של ה"פשרים" שנתגלו בקומראן).

הקביעה הנחרצת בדבר סוף הנבואה השתרשה בספרות חז"ל לאחר נצחונה של התפישה הטקסטואלית-אנושית, שיוצגה בימי הבית על ידי קבוצה פורשת, מהפכנית, דהיינו כת הפרושים. קבוצה זו היא שקבעה את הקאנון המקראי וחתמה את ספרות המקרא, בעוד בני צדוק המשיכו ביצירה על פי המתכונת המקראית. אליאור דוחה איפוא את הראייה האינסטינקטיווית שלפיה הפרושים הם המייצגים את המסורת הדתית היהודית הנורמטיווית מעולם ועד עולם, ורואה בהם קבוצה מהפכנית שהציגה, בימי הבית השני, תורה חדשה ומנוגדת למה שהיה נהוג במקדש ובמסורת. במלים אחרות, שרחל אליאור איננה משתמשת בהן, אפשר לומר כי הכת - זה אנחנו. דבר זה מתבטא בעיקר בסוגיית לוח השנה.

קידוש החודש ועיבור השנה - ממתי?

שאלת היחס בין לוח השנה הירחי ללוח השנה השמשי תופסת מקום חשוב בדיוניה של רחל אליאור, ויהודה ליבס ייחד לכך מקום עיקרי בסקירתו. אין ספק שזה אחד הביטויים רבי-המשמעות להבדל בין תפישה דתית המקנה לאדם ולבית הדין מעמד מכריע, לבין התפישה המועידה זאת לדבר האל. קשה לנו כיום לתאר מציאות יהודית שבה נחוג יום הכיפורים על ידי קבוצות שונות במועדים שונים (אם כי יש לכך רמזים אחדים במקורות). אין צורך לפרט עד כמה מרכזיים ומהותיים הם הדיונים בדרכי קידוש החודש ובדרכי עיבור השנה בעולמה של ההלכה מאז ימות התנאים, ודווקא משום כך אין אפשרות להתעלם מהעדרם של נושאים אלה מן הספרות היהודית הקודמת למשנה. הנימוקים שמעלה רחל אליאור בנושא זה יש בהם כוח שכנוע רב, והערותיו של ליבס, עם כל חשיבותן, אין בהן כדי לערערם מכל וכל.

לגבי התקופה שלפני המשנה, דומה שליבס הזכיר יותר דוגמאות המאששות את מקומו של לוח השמש מאשר את זה של הירח. העובדה שספרות חז"ל מסורה מסירות שלימה ועמוקה ללוח הירח אין בה כדי להוכיח כי כך היו פני הדברים מאז ומעולם. אליאור מציגה מערכת מפורטת של ראיות לגבי שרירותו של לוח השמש, לרבות השימוש בגלגל המזלות, שעקבותיו נמצאו בפסיפסים בכמה וכמה בתי כנסת קדומים, כאשר לעתים מזל טלה, הוא ניסן, ניצב בראש - עדות לשנת החמה הפותחת בניסן, כמו בתורה.

אינני מבקש להציע הכרעה בסוגייה זו. הנושא נדון על ידי עשרות חוקרים בשני הדורות האחרונים, והסוגייה קשה ומורכבת ביותר. ייחודה של התפישה המוצעת על ידי אליאור בספר זה היא, שאין היא רואה בשינוי הלוח עניין כיתתי שולי העומד בפני עצמו, אלא חלק ממסכת היסטורית-רעיונית מקיפה ורבת-השלכות המשתרעת על פני כל התחומים של החיים הדתיים, שהיתה עניינם של הכוחות המרכזיים במערכת הדתית היהודית בימי הבית השני. המעבר החדשני, המהפכני, ללוח הירח מוצג על ידיה כחלק מן התמורה המפליגה הכוללת גם את דחייתה של הנבואה, העמדת הטקסט והמסורת האנושית במרכז, ההסתמכות על בית דין ולא על בת קול, הכפיפות למראה עינים ולפרשנות הטקסט במקום לחוקי השמים ולדברו הישיר של האל. רחל אליאור נתנה בידינו הצעה לקונטקסט, שבו אין הרעיונות נדונים בצורה מבודדת, אלא כאספקטים במסכת של תמורה היסטורית שבה התחלפה תפישה דתית יהודית עמוקה ומושרשת בתפישה חדשה ומהפכנית. מהפכה זו תוארה על ידי בעלי הספרות החיצונית (ספר חנוך, ספר היובלים) כפרי פעולתם של כוחות רשע ופיתוייהם של שמחזאי ועזאל - אך היא זו שניצחה והיא השלטת ביהדות מאז ימות התנאים.

הנצרות - מנין?

כת מדבר יהודה נתנה בעיני רבים לגיטימציה להופעתה של הנצרות בחיקה של היהדות במאה הראשונה, אם כי במידה מוגבלת: הנצרות מקבילה לכת האיסיים המבודדת, והנצרות כמוה סטתה מן הזרמים העיקריים והתבדלה בעולמה שלה. תפישה זו נוחה היתה הן ליהודים והן לנוצרים, שלכולם היה אינטרס שלא להכחיש את קשריה של הנצרות בראשיתה עם היהדות, ועם זאת שלא לזהות אותה יתר על המידה עם הגוף העיקרי של היהדות באותה עת. רחל אליאור איננה דנה בסוגייה זו בצורה מפורטת, ואולם אם מקבלים אנו את עיקרי הציור ההיסטורי שהעלתה בספרה, מתברר כי הנצרות קשורה קשר עמוק יותר עם ההוויה היהודית של ימי הבית מכפי שסברו מרבית חוקרי המגילות. כך למשל, ברור הדבר שהמאמינים בבשורתו של ישוע מנצרת לא קיבלו את התפישה של "סוף הנבואה", אלא אימצו בלא היסוס את נביאם כבעל בשורה אלוהית. אם אמנם זרמים מרכזיים ביהדות באותה תקופה אף הם לא קיבלו את דינה של התפישה הפרושית בדבר סוף הנבואה, הרי שהנוצרים הראשונים שיקפו בעניין זה דעה מקובלת ולא תורה כיתתית שולית.

בדומה לכך, לוח השמש הנוצרי הוא הממשיך את הלוח הכוהני המקורי, ולא לוח הירח הפרושי (אם כי בוודאי בנושא זה נודעה השפעה רבה ללוח הנוהג באימפריה הרומית). ההקבלות הרבות שהוצעו בין "מורה הצדק" לבין ישוע (שהיו אף כאלה שביקשו לזהותם זה עם זה) אינן מתייחסות למנהיגיהן של קבוצות שוליים, אלא שניהם עומדים במרכזה של ההוויה הרוחנית היהודית. כאמור, אליאור איננה דנה בנושא זה, ואולם ברור שאם מסקנותיה, או אף מקצתן, יתקבלו, יהיה צורך בהערכה מחדש של מעמד הנצרות בראשיתה בתוך עולמה של היהדות בשלהי ימיו של הבית השני. אליאור מדגישה מאוד את מעמדו של המקדש בתורתם של הצדוקים והכוהנים; לאור זאת ניתן לבדוק מחדש את פרשת יחסיו של ישוע עם המקדש בירושלים, שיש בה סתומות רבות. אין ספק שהמדובר בנושא רגיש ומעורר מחלוקת, אך דומה שקשה להימנע מבדיקתו מחדש לאור ערעורן של כמה מוסכמות מסורתיות, ויש לקוות שדיון מחודש יביא לראייה מעמיקה יותר של פרשה מרכזית זו בתולדותינו.

מיסטיקה ותורת הסוד

רחל אליאור כתבה ספר זה בהשראת חיבור אחד שהתגלה בין מגילות מדבר יהודה: שירות עולת השבת, שפירסמה לראשונה קרול ניוסום בשנת 1985, ומאז זכה לדיון מפורט ומסועף על ידי חוקרים רבים. בטקסט זה אפשר למצוא קשר ישיר בין החוויה הדתית של בעלי המגילות לבין ספרות ההיכלות והמרכבה, וליצור רצף של מסורת מיסטית המובילה במישרין מחזון יחזקאל ועד חזיונותיו של ר' ישמעאל כהן גדול בספר היכלות רבתי (ליבס מעיר בצדק רב כי ספרות זו שימשה אחד המקורות החשובים של תורת הסוד היהודית, הקבלית והלא-קבלית, בימי הביניים).

רצף זה הוא בעצם הנושא המרכזי של הספר, וככל הנראה הדבר הקרוב ביותר ללבה של המחברת. נמנעתי מלדון בכך בסקירה זו, והדברים ראויים לבירור נפרד. אני מציע לראות בספרה זה של אליאור משמעות אחרת מבחינת תולדותיה של המיסטיקה היהודית. מחקריו של גרשם שלום על שבתי צבי ותנועתו, ועל מקורותיה בקבלת האר"י, הדגימו את פריצתה של תורת הסוד לשדה ההיסטוריה היהודית. לכן, לפחות מאז שלהי המאה ה-16, אין להפריד בין תולדות הקבלה לבין תולדות ישראל בכלל: המיסטיקה נעשתה לאחד המרכיבים הדומיננטיים של הפעילות ההיסטורית, והדבר משתקף, בראש וראשונה, בתולדותיהן של החסידות והמתנגדות עד היום הזה.

חקר המיסטיקה היהודית הקדומה התנהל עד כה בנפרד מן המציאות ההיסטורית של עם ישראל. בספרו של גרשם שלום שהוקדש לנושא זה ויצא לאור בשנת 1960 כמעט שאין כל התייחסות למציאות היסטורית שמחוץ לטקסטים הנדונים. בספרים ובמאמרים הרבים שפירסמתי בנושא זה כמעט שאין איזכור של מציאות היסטורית, והוא הדין במחקריהם של רבים אחרים שעסקו בכך. עידן זה הגיע עתה לסיומו, הודות לפרספקטיווה הרחבה שפרסה רחל אליאור לפנינו. מכאן ואילך אי אפשר לדון בחזיונות המרכבה בלי להיזקק לתולדות הכיתות בישראל, ליחסים שבין כוהנים לפרושים, לפילוגים בבית אהרן, למורה הצדק ולישוע הנוצרי. השאלה אינה אם ניתן לקבל הצעה או מסקנה זו או אחרת המוצגת בספרה של אליאור. העובדה שספר זה קבע היא ששאלות היסוד לגבי מסורתו והווייתו הרוחנית של עם ישראל בתקופת הבית השני ואחריו שלובות זו בזו בצורה הדוקה, ויש לדון בהן מתוך פרספקטיווה היסטורית שונה מזו שהורגלנו לה עד כה. מעטים הספרים שאפשר לומר עליהם דבר מעין זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו