בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האהובה של אבא

כשיהודית כפרי החלה להתעניין באהבתו הראשונה של אביה היא לא שיערה שהיא עומדת לחשוף סיפור חיים יוצא דופן של מרגלת קומוניסטית יפהפייה ומאהבת סדרתית, שנלכדה בידי הנאצים והתאבדה בכלא. זושה, גיבורה אלמונית, יוצאת לאור

תגובות

לסיפור חייה ומותה של סופיה פוזננסקה המכונה זושה, היו כל הנתונים להפוך למיתוס של גבורה. בנכונותה להקריב את חייה למען המשימה השתוותה זושה לחנה סנש, וביכולתה לעמוד בעינויי תופת אף עלתה עליה. לפני כן היא אף הספיקה לתרום את חלקה להגשמת הציונות, כאשר סללה כבישים וניתצה סלעים לחצץ בעמק יזרעאל. במלחמת העולם השנייה היא היתה באירופה הכבושה על ידי הנאצים, שם השתייכה לגרעין הפנימי של "התזמורת האדומה" - רשת הביון הסובייטית שרבים מחבריה היו יהודים. ובכל זאת, גם העובדה שהיתה יפהפייה ומאהבת סדרתית לא הצליחה לחלץ אותה מאלמוניותה.

פה ושם הוזכרה זושה במשפט או שניים בספרים שעסקו ב"תזמורת האדומה". את אות הלחימה בנאצים העניקה לה מדינת ישראל רק לאחר מותה. אף אחד לא קרא קיבוץ על שמה, גם לא רחוב. עכשיו היא זוכה לחשיפה היאה לה ברומן ביוגרפי עב-כרס שכתבה יהודית כפרי, המבוסס על תיעוד ותחקיר היסטורי מקיף. ברומן, הקרוי "זושה" (הוצאת "כתר"), מתארת כפרי את קורות חייה של זושה מלידתה ביוני 1906 ועד מותה בשנת 1942, ואת מסעות החיפושים והתחקיר שערכה היא עצמה בשנים 2000-1997.

חמש שנים מחייה, שלוש שנים של תחקיר ושנתיים של כתיבה, הקדישה כפרי, בת 67, לשחזור חייה של זושה. המבצע כלל בין השאר 13 נסיעות לחו"ל, ראיונות עם 300 בני אדם, קריאת יותר ממאה מחקרים וספרים היסטוריים, לימודי היסטוריה באוניברסיטה וכמובן שעות רבות של ישיבה מול המחשב. הכוח שהניע את כפרי במסע המפרך הזה היה אהבה גדולה - לאביה.

כפרי רצתה בעצם לכתוב ספר על פישק כפרי (קמפינסקי), ממייסדי עין החורש, שמת בשנת 1987. "מה שקרה זה שמותו של אבא היה קרוב, משום שהוא חלה בסרטן", היא אומרת. "לפני מותו הספקתי לראיין אותו אודות חייו בשלוש או ארבע שיחות, אבל אז הוא נפטר ונשארו לי עוד כמה שאלות. אמרתי לעצמי, טוב, לפחות אוכל לכתוב ספר על אמא. גם אמא היתה כבר חולה. דיברתי עם אמא הרבה, דיברתי עם הרבה אנשים מסביב והספקתי להוציא ספר אודותיה בחודשים האחרונים לחייה והיא היתה מאושרת מאוד.

"לי היה ברור שאחרי שאכתוב את הספר עליה אכתוב את הספר על אבא. ומכיוון שבחודשים האחרונים לחייה הייתי הרבה בעין החורש כדי לבקר אותה ולטפל בה, החלטתי להתחיל לאסוף חומר לספר על אבא. דיברתי עם אמא והלכתי לארכיון של עין החורש והוצאתי את התיק על אבא. בתיק הזה היתה שיחה שערך שמואל מעיין מקיבוץ מענית עם אבא ועם שרה ברעם, לצורך ספר שהוציא אחר כך על קן השומר הצעיר בקאליש, עיר הולדתו של אבי. באותה שיחה, גם אבא וגם אותה שרה מדברים על אשה בשם זושה פוזננסקה. אבא בשיחה מזכיר שהוא וזושה היו זוג, ושניהם מזכירים את העובדה שהנאצים רצחו אותה כי היא היתה מרגלת של 'התזמורת האדומה'".

כפרי הסתקרנה מאוד לדעת פרטים נוספים על האשה שהיתה אהובתו הראשונה של אביה. "אז גם נזכרתי שכשהייתי בגיל ההתבגרות והיה לי חבר, דיברתי כמה פעמים עם אבי בשאלות של חברות וזוגיות והוא באמת פעם אמר לי שכשהיתה לו אהבה ראשונה, הוא כשומר קיים את הדיבר של השומר הצעיר העוסק בטוהר המיני. אני כמובן כעסתי עליו מאוד אז, וכל העניין עם הטוהר המיני נראה לי מיושן, והדבר האחרון שעניין אותי כנערה היה לשמוע מי היתה החברה הראשונה של אבא לפני מה שאז נראה לי כמו אלפי שנים והוא גם לא הזכיר את שמה של החברה. אבל עכשיו העניין היה שונה והחלטתי לבדוק קצת יותר לעומק".

היה לה "מזל לא נורמלי", אומרת כפרי. "עם אמי בחדר הסיעודי היתה אשה ששמה יודקה אלתר. גם היא, כמו אבי, היתה ילידת קאליש והיתה פעילה שם בשומר הצעיר והיא היתה מיודדת מאוד עם אבי עוד מנעוריו. התברר שהיא גם היתה החברה הכי טובה של זושה. הבאתי ליודקה את אלבום התמונות של אבא והיא הביאה את אלבום התמונות שלה ואז פתאום ראיתי איך זושה נראתה וזה הדבר הראשון שמשך אותי לדמותה - היופי שלה. החלטתי לחקור את סיפור החיים שלה ונכבשתי על ידי הסיפור ועל ידי דמותה. פתאום, בגילי, מצאתי לעצמי דמות מופת. כל חיי לא היו לי דמויות מופת וזה נורא מצחיק שבגילי, כמעט שבעים, פתאום אני זקוקה לדמות מופת, אבל זה מה שזושה הפכה להיות בעיני".

היא יכלה להיות אמי

כפרי החליטה לשנות את תוכניתה, ולכתוב את סיפור חייו של אביה במקביל לסיפור חייה של זושה. "היא היתה אהבתו הראשונה של אבי ואבי היה אהבתה הראשונה, אבל העניין שלי בה היה מעל ומעבר לחשיבותה בחייו של אבי. אי אפשר לומר שבשנים האלה עבדתי על הספר, משום שבמשך חמש וחצי שנים החיים של זושה ושל אבי פשוט היו חיי מכל בחינה שאת יכולה לתאר - חוויה טוטלית מבחינה רגשית, רוחנית, מחקרית ויצירתית. לפעמים הרגשתי שזושה היא אמי, היא הרי יכלה להיות אמי לולא נפרדה מאבי; לפעמים הרגשתי שהיא אחותי הבכורה או אחותי הצעירה, כי היא הרי מתה בגיל 36, כלומר כשכתבתי עליה הייתי הרבה יותר מבוגרת ממנה; לפעמים היא היתה חברתי הטובה, ולפעמים בתי".

פישק קמפינסקי, אביה של כפרי, היה ממייסדי קן השומר הצעיר בקאליש שבמערב פולין, שירת כקצין בצבא הפולני ועלה ארצה בשנת 1929. אמה, שינדל לבית זסק, היתה חברת השומר הצעיר בבוזק שבמזרח פולין והגיעה ארצה בשנת 1931. גרעין השומר הצעיר שאליו השתייכה היה אמור להתיישב בעין השופט. פישק ושינדל נפגשו בהכשרה בחדרה, התאהבו והתיישבו בעין החורש. יהודית היא בתם הבכורה, ויש לה שני אחים: עזרא ואיתמר.

לאחר נישואיה לגד מאירי עברה יהודית כפרי לקיבוץ שובל. נולדו להם שלושה ילדים. הם עזבו את הקיבוץ בשנת 84' ומתגוררים במזכרת בתיה. היא כתבה עד היום תשעה ספרי שירה, חמישה ספרי ילדים ושש ביוגרפיות מוזמנות. מלבד זאת תירגמה ספרים רבים, בעיקר ספרי פסיכולוגיה, ואף זכתה בפרס ראש הממשלה (תשכ"ז), פרס רחל (1993) ומלגת קרן תל אביב (1977). אף על פי כן, כגיבורת ספרה הנוכחי, נותרה אלמונית למדי כיוצרת.

"אבא", אומרת כפרי, "היה ללא ספק הדמות הכי חשובה בילדות שלי, הבנאדם היחיד שהיה לי אתו קשר שלם ובטוח ושהיה לי הביטחון באהבה שלו. איש עשיר מאוד ברוח וברגש, כישרוני בכל תחומי האמנות מבלי שיתמחה באחד מהם. הוא היה מורה נפלא ואהוב מאוד. היתה לו אישיות מאוד בהירה ומאוזנת ויחד עם זאת, כך שמעתי מתלמידיו, היתה בו גם תקיפות, אבל מבלי שניסה להשתרר. כל רואיו אהבוהו.

"מהדברים האלה את גם מבינה מה חסר לי בילדותי: אמא שלי היתה נעדרת כאם. היא היתה אשה אינטליגנטית מאוד, עצמאית, מעניינת, אבל יסוד האימהות באישיותה לא היה קיים ואני תמיד אומרת שאני למדתי להיות אם מאבא שלי. אבי לימד אותי מה זאת אימהות. הנקודה הזאת, של האם הנעדרת, היא גם נקודה שמשכה אותי אל זושה. אמה שלה שמחה בלידתה אותה ושמחה בילדתה, אבל שנתיים לאחר מכן, כשילדה את אחותה של זושה, מניה, לקתה בדיכאון לאחר לידה שממנו לא התאוששה, וגם היא היתה נעדרת לחלוטין בחיי ילדיה, משום שבמשך שנים רבות היתה מאושפזת בבית חולים לחולי נפש. בעצם, זושה היא זאת שקיבלה עליה את תפקיד אמה של אחותה ומלכתחילה חזרה לפולין מארץ ישראל כדי לטפל באחותה שחלתה, וכך גם הגיעה אל התזמורת האדומה ובסופו של דבר גם אל מותה שלה".

זושה גדלה בבית מתבולל, שבו גרו אביה והוריו, אחיה הגדול אולק (אלכסנדר) ואחותה הצעירה מניה. המשפחה היתה אמידה מאוד וביתם ניצב ברחוב שנחשב היפה והעשיר ביותר בקאליש, על גדת נהר פרוסנה. אחיה אולק היה חבר הנהגת קן השומר הצעיר בעיר, יחד עם פישק. זושה הכירה את פישק בקן: היא היתה חניכה בת 16, הוא היה המדריך שלה, בן 19. כשלוש שנים נמשך סיפור האהבה האפלטוני שלהם.

זושה עלתה ארצה עם קבוצת השומר הצעיר מקאליש באוגוסט 1925, אחיה אולק כבר הגיע לכאן קודם לכן. פישק החליט להישאר עוד זמן מה בפולין, כדי להמשיך בתפקידיו בקן השומר הצעיר וכדי לשרת בצבא הפולני. הם נפרדו ברוב רגש בפארק שעל גדת הנהר, ליד המפל, ופישק תיעד את הפרידה הזאת בשיר שכתב כעבור כמה חודשים: "מעל מימיו השוצפים/ של מפל רועש/ עמדת רועדת, חיוורת פנים/ נפרדת ממקום אהבתך". הוא לא ידע שמבחינתה של זושה זו היתה פרידה לתמיד.

ביחד עם קבוצתה עבדה זושה בחצץ ובסלילת כבישים בעפולה ושם פגשה את שמחה דיאמנט, שגם אותו הכירה כבר בקאליש, אלא שעתה גם התאהבה בו והם היו לזוג. מכיוון שהיו שניהם בוגרים, לא נגזר עליהם להקפיד על הטוהר המיני והם עברו להתגורר יחד. היא לא הודיעה על כך לפישק, אלא פשוט חדלה לכתוב לו.

"אבא שלי כנראה הבין שהכל נגמר", אומרת כפרי. "לשמואל מעיין הוא אמר, 'אני כבר הבינותי מזה שלא קיבלתי ממנה מכתבים שמשהו התקלקל שם'. אחר כך, כשמצאתי את המחברת שאליה הוא העתיק את המכתבים שכתב לזושה מסוף 1926 ועד תחילת 1931, מצאתי גם את המכתב שתיאר באופן יותר מדויק מה הרגיש".

"החוט שהלב שלנו טווה מתפורר לבד. את הסיבות חפשי אצלך", כתב פישק לזושה באוקטובר 1926. "להיות או לא להיות - זו השאלה".

הלב הולם הולם

במשך כל שנת 1926 התנהלו ויכוחים אידיאולוגיים עזים בקיבוץ ד', הגרעין שבו היתה חברה זושה. גם ליאופולד (לייבה) טרפר, שהיה מיודד עם אחד מחברי הגרעין, בא להשתתף בוויכוחים האלה. טרפר היה עדיין חבר השומר הצעיר, אבל בחשאי כבר הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ). בוויכוחים האלה, שנסבו על זכותם של היהודים ליישב את הארץ, גרסה זושה שפתרון הבעיה היהודית והצורך בעבודה עברית אינם יכולים לבוא תוך נישול ערבים מאדמותיהם.

בגלל העמדה הזאת החליטה זושה בסופו של דבר לא לעלות על הקרקע עם הגרעין שלה. היא עזבה את עפולה, עזבה את דיאמנט ואת השומר הצעיר, ועברה לתל אביב שם הצטרפה ל"איחוד", תא קומוניסטי שריכז טרפר ושחבריו הצטרפו אחר כך לפק"פ. חברי הקבוצה שהתרכזה סביב טרפר התגוררו כולם בצריף בכרם התימנים.

זושה היתה מאושרת בתל אביב, עד שקיבלה מכתב מאביה ובו חדשות רעות: מצבה של אחותה מניה הידרדר בהתמדה מאז עזבה אותה זושה ונסעה לארץ ישראל, ובשבועות האחרונים היא פסקה לאכול כליל. לחברתה יודקה כתבה אז זושה שאינה רוצה לחזור לפולין. "קאליש היא מקום שיש לעזוב אותו ולא לחזור אליו", כתבה, אבל תחושת החובה שלה לאחותה הכריעה, ובסוף 1926 חזרה זושה לפולין באונייה פולוניה.

"זה גם היה נהוג שחלוצים שהתייגעו כאן בעבודת פרך היו נוסעים לבקר את המשפחות בפולין ולנוח קצת", אומרת כפרי. "גם אני, כשהייתי בת שנתיים וחצי, בשנת 37', נלקחתי על ידי הורי לבקר את סבא וסבתא בפולין, ובאותה אונייה שבה נסעה זושה כמה שנים קודם לכן, פולוניה".

על סיפון האונייה פגשה זושה שוב בדווצ'ו בייז'ווינסקי, שאותו הכירה כבר כילדה בקאליש ואחר כך פגשה בו בעפולה. עכשיו היו גם לנאהבים. הם הגיעו לקאליש כזוג בתחילת 1927. דווצ'ו עתיד היה להישאר בפולין; בעבודתה על הספר איתרה אותו כפרי בוורשה, שם ראיינה אותו בביתו.

כשהגיעו דווצ'ו וזושה לקאליש, פישק היה עדיין בעיר. "אני מתארת לעצמי שהיה לו קשה מאוד לראות את אהובתו חוזרת הביתה עם גבר אחר", אומרת כפרי. לחבר אחד שלו כתב אז: "הלב הולם הולם והמוח קודח קודח ונדמה לך שעוד רגע אתה נשבר לרסיסים, והאדם רוצה לחיות, הוא מחפש קרן שמש בתוך האפלה שסביב. הוא מתגעגע לחיים, לחייו שלו עצמו".

במשך שנה התגוררה זושה עם דווצ'ו בכפר ליד קאליש וטיפלה באחותה. משהחלימה מניה החליטה זושה להיפרד מדווצ'ו, שהשתלב בינתיים בעבודתה המחתרתית של המפלגה הקומוניסטית בפולין, וחזרה לפלשתינה. היא הגיעה לכאן בנובמבר 1927, חזרה לפעילות בפק"פ, וקיבלה את משימת הריגול הראשונה שלה: טרפר הציב אותה לעבודה כעוזרת בית אצל קצין משטרה בריטי, שנודע בהתנכלויותיו לקומוניסטים, כדי שתוכל לגלות בכיסיו את רשימות החשודים שלו ולהזהירם מבעוד מועד.

מיד בבואה חידשה זושה את הרומן שלה עם שמחה דיאמנט, שנמשך עד שפגשה את שמואל צינמון בכינוס חשאי של פק"פ. הוא היה בן 30, היא בת 24, והם עברו להתגורר יחד בצריף על שפת ימה של תל אביב. ב-1929 הגבירה המשטרה הבריטית את רדיפותיה נגד הקומוניסטים; צינמון נעצר וגורש מהארץ. כמה חודשים אחר כך גורש גם טרפר. שניהם בחרו להשתקע בפאריס.

באוקטובר 1929 ירד פישק מהאונייה בנמל יפו. כעבור זמן קצר, בשבת 26 באוקטובר, החליט לכבד בביקור את אהבתו הראשונה, שהתגוררה אז ברחוב אלנבי בתל אביב. הוא ביקש מזושה לבוא אתו לקיבוץ. פישק, שתיעד אחר כך את הפגישה במחברתו, כתב שזושה השיבה לו כך: "אל האיש ההוא בצרפת (צינמון) אני קרובה יותר אידיאית, אבל הרגש שלי הוא איתך. אני אבוא איתך, פישק, אני רוצה לבוא איתך, אני אבוא איתך אם לא תלך לקיבוץ", והוא השיב לה: "לולא הקיבוץ לא הייתי בכלל בא ארצה".

"כך נגמרו היחסים ביניהם", אומרת כפרי. "אצל שניהם האהבה היתה דבר מרכזי בחיים, אבל עוד יותר ממנה היתה חשובה האידיאולוגיה, ובגלל פער אידיאולוגי - ולמרות שהם אהבו מאוד זה את זו - הם נפרדו".

אנשים אלה הוקרבו

זושה החליטה לנסוע לצרפת כדי להצטרף לצינמון. היא הגיעה לפאריס בתחילת 1930 וגרה שם עם צינמון בעליית גג ברובע הלטיני. בעליית הגג השכנה התגוררו בני הזוג לייבה ולובה טרפר, ובשלישית התגורר ידידם, אלתר שטרום.

עוד לפני שהגיעו לפאריס, בתחילת 1929, התחילה לפעול בצרפת רשת ריגול סובייטית שפעלה בשיטת "פועלים מדווחים". קומוניסטים שעבדו במפעלים לייצור נשק וחומרי נפץ היו שולחים מאמרים ל"ל'הומניטה", ביטאון המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. המאמרים הללו לא פורסמו בעיתון, אלא הועברו ישירות לשגרירות ברית המועצות בפאריס ומשם למוסקווה.

בראש הרשת הוצב ישעיהו ביר, שהפך לדמות כמעט אגדית לאחר שהמשטרה הצרפתית לא הצליחה ללכדו, והוא נודע משום כך בכינוי "פנטומאס". בעיתונות ובדיווחי המשטרה נקראה הרשת כולה "רשת פנטומאס". אלתר שטרום היה סגנו. שטרום צירף כנראה לפעולה את זושה ואת ליאופולד טרפר. בני זוגם, צינמון ולובה טרפר, לא ידעו על הפעילות הזאת דבר. ב-1932 הצליחה המשטרה הצרפתית לחשוף את הרשת ועצרה כמה מחבריה, ובהם שטרום. טרפר הצליח להימלט למוסקווה. זושה ברחה לבריסל. לובה טרפר וצינמון, שלא היו חברים ברשת, נשארו בפאריס.

בבריסל עבדה זושה בבית חרושת למסיכות גז וככל הנראה המשיכה להעביר ידיעות למוסקווה. באותה תקופה החלה לנהל רומן עם נפתלי קנארק, פעיל קומוניסטי וגבר נשוי. הלה, אשתו של קנארק, ידעה על אהובתו של בעלה והעדיפה להבליג. בכל סוף שבוע היתה זושה באה לבית קנארק ונעלמת ביחד עם נפתלי ליומיים. בכל סוף שבוע, כך סיפרה לכפרי ידידת משפחה, היה עולמה של הלה קנארק מחשיך עליה. מקץ שנים, בביקור שערכה כפרי אצל בנה לואי, המתגורר בבלגיה, סיפר לה לואי שאמו זוכרת היטב את זושה בתור "האשה שהיתה מאוהבת בבעלי".

בדצמבר 1936 נשלח טרפר ממוסקווה לפאריס, כדי לגלות מי היה האיש שהלשין על "רשת פנטומאס". בדרך לפאריס קפץ טרפר לביקור אצל זושה באנטוורפן והציע לה לחזור בפאריס. היא הסכימה, למרות שמשמעות הדבר היתה חיסול פרשת האהבים שלה עם קנארק. בפאריס היא חזרה לזרועותיו של צינמון, יצרה מערכת יחסים אינטימית עם גבר נוסף, יאשה אהרונוביץ, התגוררה עם גבר אחר, בנק כ"ץ ושוב חזרה אל צינמון, שעתיד היה בסופו של דבר להיות המאהב היציב ביותר בחייה.

בקיץ 1938 קיבל טרפר הוראה להקים רשת ריגול סובייטית שתיקרא "התזמורת האדומה" ותפעל במערב אירופה. יאן ברזין, ראש הביון הצבאי הסובייטי, היה האדם שממנו קיבל את המינוי. להקמת הרשת גייס טרפר כמה מידידיו הקרובים והנאמנים, וזושה בתוכם. הוא גייס אותה ל"תזמורת" בסוף 1938, ולמרכז במוסקווה דיווח: "סופיה פוזננסקה היא יהודייה מפולין. הכרתי אותה בפלשתינה, שם השתייכנו שנינו לארגון בלתי לגאלי שנאבק על שחרור פלשתינה מהאימפריאליזם האנגלי. סופיה גילתה בפעילות זו אינטליגנציה גבוהה, אומץ לב ונחישות. על מועמדת טובה יותר לרשת שלנו אפשר רק לחלום!"

זושה נסעה למוסקווה בתחילת 1939 והוכשרה כצפנית. אחר כך חזרה לצרפת ועבדה על משדר הרדיו הרשת בפאריס ואחר כך בבריסל, שם קיבלה זהות חדשה של אזרחית בלגית, אנה ורלינדן, ונמצאה לה דירת מסתור. המשדר היחיד של "התזמורת האדומה" הוצב בבריסל והיא שידרה ממנו. אבל כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות כבר היתה חתומה על הסכם עם גרמניה הנאצית.

לאחר הכיבוש הגרמני של מערב אירופה החליט טרפר לשדר את הידיעות שאספה הרשת מפאריס, וזושה חזרה לבירה הצרפתית. משם שידרה למוסקווה ידיעות על כוונת הנאצים לתקוף את ברית המועצות. ב-4 ביוני שידרה ידיעה מפורטת על ההיערכות הגרמנית למתקפה. ואכן, ב-22 ביוני 41' הפרו הנאצים את בריתם עם סטאלין ופלשו לברית המועצות. זמן קצר אחר כך, ביולי 41', נשלחה זושה לבריסל.

"המרכז" דרש מבריסל לקיים שידורים בכל לילה למשך חמש שעות. השידורים התבצעו מדירה ברחוב אטרבט בבריסל, הדירה שבה התגוררה זושה. מאליו מובן שהסידור הזה העמיד אותה בסכנת מוות. "ההסבר הוא פשוט מאוד: אנשים אלה הוקרבו", אמר לכפרי ז'יל פרו, שכתב את הספר המפורסם ביותר על התזמורת האדומה.

אני עוד בוכה עליה

בלילה שבין ה-12 ל-13 בדצמבר 1941, כנראה בעקבות הלשנה, פרצו אנשי גסטפו אל הבית ברחוב אטרבט ותפסו את המשדר, שני אלחוטנים, בעלת הבית ואת הצפנית זושה פוזננסקה. כל העצורים הועברו לכלא סן ז'יל ועברו עינויים. עינוייה של זושה היו קשים משל כולם, משום שרק היא ידעה את הצופן, שהתבסס על שני ספרים: "הנס של פרופסור וולמר" מאת טירמון ו"אשה בת שלושים" מאת בלזק.

תשעה חודשים וחצי עונתה זושה בעינויים שאין לתארם - עקירות שיניים, מכות חשמל, הצלפות בלתי פוסקות, תליות, אמבטיות קרח וחשמל, עקירת ציפורניים - וסירבה לגלות דבר, למעט שמה. בבוקר ה-28 בספטמבר 42', בשעת הטיול היומי בחצר הכלא, פגשה מכרה ותיקה שנכלאה גם היא. זושה, שעברה על פניה, הצליחה ללחוש לה: "הם לא יצליחו לתפוס אותי חיה!"

"בשעה 17 ו-18 דקות", נכתב ברשומות הכלא, "האסירה פוזננסקה, מחלקה D תא 41, נמצאה תלויה בתאה. ההתאבדות בוצעה באמצעות חגורת מעילה שהיתה קשורה למטפחת על וו בקיר, בגובה 1.7 מטר מעל הרצפה. כשנמצאה הגופה ניכרה כבר בכמה מאיבריה התקשות שלאחר המוות. המתה לא ביקשה מעולם רופא ולא התלוננה על איזו מחלה. הסוהרים מתארים אותה כאסירה סגורה ושקטה באופן יוצא מן הכלל. לפעמים ראו אותה בוכה. אפשר להסיק מכך שסבלה מדיכאון, והתאבדה מתוך התקף של דיכאון".

עד שהתפרסם ספרו של פרו "התזמורת האדומה", בשנת 1970, לא ידע אחיה של זושה, אלכסנדר פוזננסקי, דבר על גורלה של אחותו. מהרגע שבו נודע לו על חברותה ברשת הריגול פנה האח, שהתגורר החל מ-1950 בירושלים, אל השלטונות הבלגיים וביקש את עזרתם בשחזור נסיבות מותה. כשהצליחה כפרי לאתר את כתובתו של פוזננסקי בירושלים, בשנת 97', היא פגשה שם את בתו, אילנה שור, שסיפרה לה שאביה מת שלושה חודשים קודם לכן. "אבל היא נתנה לי את אלבומי התמונות של זושה עצמה, ומכאן התחיל כל התחקיר הגדול שלי".

בין השאר נפגשה כפרי פעמים אחדות עם פרו, עם סגן מפקד התזמורת האדומה, אנטולי גורביץ, שכונה "קנט" ושהיה המפעיל הישיר של זושה בבריסל. כפרי רומזת בספרה שגורביץ היה האיש שהחליט להקריב את זושה, "משום שהוא היה אחראי לפטנט הזה של לשדר בכל לילה מאותו מקום, ומה שמרתיח אותי זה שזושה מתה, אבל קנט יימח שמו חי, אני פגשתי אותו בסנט פטרבורג, והוא בכלל יהודי, למרות שהוא מכחיש זאת".

היא נפגשה גם עם כמה מראשי תנועת הרזיסטאנס בצרפת, עם דווצ'וב, עם בנם של הזוג קנארק ועם עשרות אנשים ברחבי העולם. "גם הקפדתי מאוד לנסוע למקומות שזושה ביקרה בהם בדיוק בתאריכים שבהם היא היתה בהם. הגעתי גם לאינספור ארכיונים ובסופו של דבר מצאתי הרבה מאוד תעודות מקוריות ופגשתי אנשים מקסימים".

זו היתה משימה לא פשוטה, היא אומרת. "הייתי צריכה ללמוד כל מה שאפשר על ראשית ההתיישבות בארץ, על הקמת קיבוצי השומר הצעיר והעלייה הרביעית, על המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, על מלחמת העולם השנייה ועל הביון הסובייטי. למשך חמש שנים וחצי הפכתי להיסטוריונית ובאמת אני חושבת שזאת הדרך היחידה לעשות מחקר היסטורי, מתוך אהבה והזדהות עמוקה עם הנושא. ואני התאהבתי בדמותה של זושה, בגלל אהבתה ואחריותה לאחותה הצעירה, מלחמתה בנאצים, גבורתה, עמידתה בעינויים, אלמוניותה, חיי האהבה הסוערים שלה, עולמה התרבותי העשיר ויופיה".

חשוב לה מאוד, היא אומרת, "שיידעו בארץ שהיתה דמות כזאת ומה היתה ועל מה נלחמה ואיך יכלה מתוך מסירותה לעמוד גם במבחנים של הרוע הנורא ביותר שהומצא בידי אדם. את יודעת, לפני כמה ימים אמרתי לחבר טוב מאוד שלי, 'אני עוד בוכה עליה, הכאב לא מרפה ממני'. אז הוא שאל, 'הכאב על מה? על זה שהיא לא היתה האמא שלך?' אמרתי לו, 'לא, הכאב על זה שהיא מתה'. אבל ממש רק לאחרונה תפסתי את הקשר: התחלתי לברר על זושה סמוך למות אמי וכל התחקיר והכתיבה נעשו לאחר מות אמי. מוזר לי מאוד שקודם לכן לא הבנתי מה הקשר: זושה יכלה להיות אמי". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו