בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמלה עם ערכים

התערוכה "משכית - מארג מקומי", שתיפתח בשבוע הבא במוזיאון ארץ ישראל, מוכיחה שעם טיפוח נכון של יצירה מקורית, האופנה הישראלית יכולה לפתח שפה משלה

תגובות

בתיה דונר, אוצרת התערוכה "משכית - מארג מקומי", עמדה השבוע בקומת המרתף של מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב וסביבה פזורים "מעילי מדבר", "חולצות כנרת" ושמלות מעוטרות ב"רקמת בית לחם", "רקמת בית ג'אללה" ו"רקמת עזה". השמות האלה, שנראים היום נאיוויים כל כך, הם "עקבות של מאמץ לייצר מנגנון חוצה עדות ומעמדות", כותבת דונר בקטלוג התערוכה, שתיפתח ב-1 במאי. דונר עסוקה עכשיו בסידור כרונולוגי של בגדים, שטיחים, הדפסי אריגים, צעצועים, תכשיטים ועבודות נחושת ועץ. התקופה מתחילה ב-1954, שנת הקמתה של משכית על ידי רות דיין, במטרה לייצר מקורות פרנסה לעולים ולתת להם אפשרות להמשיך את מסורת אומנותם, ומסתיימת ב-1978, עת פרשה דיין מתפקידה, והחברה איבדה את הרלוונטיות שלה.

סיפורה של משכית, שזכתה להצלחה ולהערכה גם משום שהשתמשה בסגנון הייחודי המקומי וגם בזכות תמיכה ממשלתית, הוא דוגמה מצוינת לאפשרויות הגלומות באופנה הישראלית. עם טיפוח נכון של יצירה מקורית ובעזרת מימון עקבי, היא יכולה לפתח שפה משלה.

מתוך הפריטים והתצלומים הנלווים לתערוכה עולה תמונה של ישראל צעירה וגאה. נראה שמשכית מייצגת את התקופה הזוהרת למדי של שנות ה-60 ואת הפופולריות של ישראל בעולם אחרי מלחמת ששת הימים: מוצריה פיארו את אוניות צים ובתי המלון, והוענקו כשי לאורחים נכבדים מחו"ל. בגדיה נחשבו לבון-טון, ונמכרו בהצלחה גם בבתי כלבו נחשבים כמו "ברגדוף אנד גודמן" ו"לורד אנד טיילור" בניו יורק, ובדים שייצרה, כמו אריג מעור וצמר שזכה לכינוי "בד דיור", הוזמנו על ידי בתי האופנה המובילים בפאריס.

באותן שנים הניסיון לנסח "סגנון ישראלי חדש", היה חלק מסדר היום הלאומי. משכית, שהיתה חברה ממשלתית, זכתה בתמיכה מהמדינה כדי לקדם יצירה ישראלית מקורית ולשווק אותה בעולם. ערכים היסטוריים של ארץ ישראל נשזרו בצווי אופנה חדשים, בעזרתה של פיני לייטרסדורף - המעצבת שתרמה יותר מכל לאיכות היצירה של משכית. בתצלום מ-1963, למשל, נראית דוגמנית בשמלת "עין גדי", שעיצבה לייטרסדורף, מצמר שנארג בידי נאורה ורשבסקי. השמלה היתה חלק מפרויקט מחקרי שנערך במשכית בעקבות החפירות של הפרופ' יגאל ידין ב-1960, שחשפו אריגים מימי בר כוכבא בנחל חבר.

המעיל נשאר אצל קתרין הפבורן

עוד קודם לכן, עיצבה לייטרסדורף את מעילי המדבר המפורסמים. כמו כל עיצוב משובח השורד את תהפוכות האופנה, מעילים אלה, שהיו להיט אופנתי, עומדים גם היום במבחן הזמן. מעיל המדבר הארוג בעבודת יד מצמר בצבע "שחור של אוהל בדואי" (לייטרסדורף התעקשה להגדיר בדייקנות את הגוון השחור המסוים שרצתה) הוא הגרסה הראשונה לדגם שעבר עם השנים שינויים קלים, אך נכח בכל קולקציה של משכית.

"רות דיין ניהלה מלחמה עם פיני כדי להוסיף בטנה לצמר המגרד", צוחקת דונר ומדגימה מקרוב את אריגת הצמר המחוספס. "לא היו לי שום מלחמות עם פיני", מתקנת דיין. "הערצתי אותה. היה לי חשוב שלא יקנו את המוצרים של משכית מתוך רחמנות לעולים, והיא ידעה להפוך כל דבר לבעל ערך. הייתי מביאה לה פיסת בד, והיא כבר ידעה איך לעשות ממנה בגד נהדר. היא היתה גאונה. לולא היא, משכית לא היתה מגיעה להישגים בשוק הבינלאומי". בעניין הבטנה היא מסבירה: "היתה לנו בעיה עם הצמר הלא מעובד כשהתחלנו לשווק את הבגדים בארצות הברית. פיני רצתה שהכל יישאר אותנטי ככל האפשר, ואני ידעתי שהאמריקאיות לא ילבשו מעילים בלי בטנה".

חומרים טבעיים המסגירים את מוצאם במרקמים גסים, צורות גולמיות וצבעים ששיקפו את צבעי הנוף והטבע במדויק, היו תמיד ממאפייני העיצוב של לייטרסדורף, שפיקחה על צביעת הבדים כדי שיתאימו בדיוק לצבעי המדבר. מעיל המדבר - המעיל הראשון שנוצר ב-1955, והגרסאות שבאו אחריו, עם תוספת של פס גימור ארוג או סרוג, כפתור עשוי עץ זית וברדס - הוא אחת הדוגמאות המושלמות לעיצוב ישראלי מקורי שערכו חורג מעבר למקום ולזמן.

כמו הבגדים של מעצבי האוונגרד היפאני בפאריס בראשית שנות ה-80, שיצרו בגדים על פי תלבושות הסמוראים מימי הביניים, לייטרסדורף יצרה בגדים בעלי איכות אוונגרדית על-זמנית מצד אחד, ובעלי זיקה היסטורית לצורת הלבוש בת אלפי השנים של עמי המזרח התיכון מצד שני. "פעמים רבות נסעתי לחו"ל עם מעיל המדבר, אבל תמיד חזרתי בלעדיו. תמיד היתה מישהי שהסירה אותו ממני", סיפרה פעם לייטרסדורף. "כשהייתי בלוס אנג'לס, קתרין הפבורן לקחה אותו ממני".

בגדים בכור ההיתוך

ב-1955 הזמינה דיין את לייטרסדורף (1986-1906), ילידת הונגריה שעלתה לישראל ב-1939, לעצב בגדים למשכית. בתערוכה ניכרים הגישה המודרנית והמקורית שלייטרסדורף הביאה לחברה, איכות הביצוע הגבוהה, חומרי הגלם המשובחים וההקפדה על הפרטים הקטנים ביותר. בחולצת "כנרת", למשל, ובבגדים אחרים היא חיברה את חלקי הבגד בחוטים מוצלבים. מעיל שחור, מחויט, פשוט ואלגנטי נגזר בתחכום מחתיכת בד אחת, ועוטר בכפתורי עצם בעלי צורה פיסולית. שמלת משי חומה מרשימה, המייצגת את רוח שנות ה-60 המשוחררות, נקלעה בחלקה העליון במקלעת של ריבועי צדף. שמלה יפהפייה אחרת נסרגה בסרטי משי ואורגנזה בשילוב דרמטי של שחור ולבן.

רבים מהבגדים של לייטרסדורף בתערוכה מצטיינים באיכות חסרת פשרות, שאינה אופיינית לצניעות היחסית של משכית בפרט ושל ישראל באותה תקופה בכלל - אלה בגדים שעוצבו לתצוגות אופנה של הבונדס. אז היתה יכולה לייטרסדורף להשתחרר מכבלי השיקולים המסחריים של העבודה במשכית ולתת דרור לדמיונה. "אבל גם בדברים הזולים פיני היתה מצוינת", אומרת דיין. "רציתי, למשל, שיהיה לנו בגד פשוט מכותנה, מקביל ל'מומו', בגד הכותנה הפשוט של ילידי הוואי, ופיני עיצבה את שמלת הכותנה 'הורה', שמלה מוצלחת מאוד, שחזרנו עליה בכל עונה עם שינויים קלים".

אין זו הפעם הראשונה שבגדי משכית מוצגים במוזיאון. ב-1983 הציג מוזיאון תל אביב את התערוכה "פיני לייטרסדורף - מעצבת אופנה ישראלית", ושנים רבות קודם לכן, כשנה אחרי הקמתה, הוצגה בו התערוכה הראשונה של משכית, "משכית - חברה לטיפוח מלאכת בית בכפר".

התערוכה החדשה מדגימה את קיבועה של משכית בתודעת הקהל הישראלי, כזיכרון שעומד בשורה אחת עם העבודה של קבוצות אמנים אוונגרדיות כ"אופקים חדשים" ושל אמנים ותיקים, כותבת דונר בקטלוג: "משכית היא אבטיפוס לדגם פעולה המשלב את היסודות האמנותיים של הפולקלור המזרחי עם דרישות הטעם המודרני, המאחד ישן וחדש, מזרח ומערב, ומדגים את עקרון כור ההיתוך".

פועלים בתערוכה

מפתיע לגלות שב-1954, עובדי משכית שולבו בתערוכה עצמה, והדגימו לעיני המבקרים את תהליכי הייצור של אומנותם. "התפקיד שנועד להם בנרטיב של כור ההיתוך...", כותבת דונר, "מתגלם בתערוכה בחשיפת המיומנויות המסורתיות ובהצגתן כעדות היסטורית". התערוכה הצליחה, אך הצגתם של אנשים כאובייקטים מוזיאליים גררה ביקורת לעגנית. האמן והפובליציסט שמעון צבר, למשל, כתב על התערוכה במדורו "בעיני צבר" בעיתון "הארץ": "במוזיאון תל אביב נערכת בימים אלה התערוכה 'מלאכת בית בכפר' ובה מוצגים בינות לשטיחים, תכשיטים ובדים ארוגים, גם כמה אנשים חיים, המדגימים לנו עבודה מהי. מכיוון שרבו האנשים בעיר הזאת שידיעותיהם על העבודה שאובות מכלי שני או שלישי, דבר העלול לסלף את המושגים שלהם על עניין כה חשוב בחברה האנושית, אנו ממליצים בכל לב על תערוכה זו ולוחצים את ידו של מר קולב, מנהל המוזיאון, שהבין לרוח הזמן, והביא לפני הציבור תערוכה חינוכית זו".

דונר סבורה אחרת. "ככל שחיפשתי אימפריאליזם וניצול", היא אומרת, "השתכנעתי לגמרי בטוהר הכוונות של האנשים שניהלו את משכית". דיין, שהיתה מודעת לפערים הגדולים בין המאמץ והזמן שהשקיעו העובדים לבין התגמול שהיא יכולה לתת להם, דאגה "לכל מיני טריקים", כדבריה, כדי למנוע ניצול. "צימצמנו את כמות הרקמות על הבגדים ומצאנו פתרונות עיצוביים", היא אומרת. בספרה "אולי... סיפורה של רות דיין", היא מתארת, למשל, מה עשתה בקשר לצמר משיער עזי אנגורה שארגו בכישרון רב נשים ממושב פורת, עולות מאזור המערות בגריאן שבדרום טריפולי. "כיצד נשווק את האריג הנפלא הזה?" תהתה אז, ההשקעה האנושית לא היתה יכולה להימדד במושגים כמו שכר עבודה או שיווק. "החלטתי להתאים את המסורת לצרכים מסחריים", היא מספרת, "ועד מהרה היו נשות פורת אורגות שטיחים מצמר שקניתי מהבדואים בנגב".

אידיאולוגיה ממוסחרת

התאמת המלאכות המסורתיות של העולים למציאות הישראלית לא היתה רק צורך שיווקי יעיל אלא אידיאולוגיה של ממש: הקפדה על שימוש בחומרים מקומיים והתייחסות לרקמות, אריגים ותכשיטים פולקלוריסטיים, כאל חומרי גלם שמהם מעוצבים מוצרים חדשים. "תפישה זו מציגה את מוצרי האמנות העממית, או הפולקלור, כגורם דינמי המסגל עצמו לשינויים ולתמורות במרחב התרבותי שבו הוא מתקיים", כותבת דונר בקטלוג.

ואכן, את רוח שנות ה-70 מאפיינים בגדי הבנלון הסינתטיים של ג'רי מליץ, שמיטיבה לייצג שמלה יפהפייה בלבן עם הדפס זהב. כך גם השמלות המעוררות נוסטלגיה של תמרה יובל ג'ונס, המעוצבות בסגנון כפרי האופייני לשנות ה-70.

מעצבים נוספים שעבדו עם משכית היו שושנה אפרת, לולה בר, גדעון אוברזון, ריקי בן ארי והאמנים ציונה שמשי, רותי צרפתי, ז'אן דוד, עודד בורלא, אריקה קלוגר, אביגדור אריכא, ביאנקה אשל גרשוני, נורה פרנקל ועוד.

פעילותה של משכית תבעה תמיכה כלכלית ממסדית עקבית, כדי לסייע לאנשים שאינם יכולים להתפרנס בדרך אחרת ולנסח "סגנון ישראלי מקורי", כותבת דונר בקטלוג. עם השנים, כשמטרות אלו איבדו מהרלוונטיות שלהן, הסירה הממשלה את תמיכתה. ב-1970, כשגבר הייצור התעשייתי ההמוני של האופנה בישראל, נהפכה משכית מחברה ממשלתית לחברה פרטית. דיין עבדה בחברה שמונה שנים נוספות, עד שפרשה. בתקופה זו היו ברשת תשע חנויות, אבל אז היא היתה כבר ממוסחרת, ומכרה בעיקר מוצרים תעשייתים לתיירים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו