בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרחוב היהודים לשער היהודים

עיר ומלואה תולדות היהודים בקראקוב ובקאז'ימייז' 1868-1304

תגובות

מאיר באלאבאן. תירגמו: דוד וינפלד, אשר וילכר, סיני לייכטר ואלעזר פרשקר, עורך מדעי: יעקב גולדברג. המרכז לחקר תולדות יהודי

קרקוב, בירתה ההיסטורית של מלכות פולין (עד שנת 1596), היא מן העתיקות והיפות בעריה של ארץ זו. בצלו המאיים של ארמון המלכים "ואוול" הנישא על ראש גבעה, סמוך לכתליה העבים של האוניברסיטה היגילונית העתיקה, התגוררו גם יהודים, בדרך כלל לבטח. תחילה, בראשית המאה ה-14, גרו היהודים ולם ברחוב אחד בתוך העיר, וכשגורשו ממנו בשנת 1495 קבעו מושבם מחוץ לקרקוב, אך לא הרחק ממנה. היתה זו קז'ימייז' (בפי היהודים "קוזמיר") - עיר מוקפת חומות וצריחים שייסד המלך קז'ימייז' "הגדול" בשנת 1335 ובינה לבין קרקוב חצץ פלג של הנהר ויסלה (שיבש מאז והיום אינו נראה לעין).

שלא כוורשה, שתושביה היהודים והפולנים מרדו בנאצים וכעונש נהרסה עירם עד היסוד והיתה לעיי חורבות, זכתה קרקוב ל"חסד" כפול. מלכתחילה נקבעה היא, ולא ורשה, כבירת האדמיניסטרציה הנאצית (הגנרל-גוברנמן). ומכיוון שתושביה היו כנועים וצייתנים, חס ד"ר הנס פרנק, המושל הכללי הידוע לשמצה, על שכיות החמדה שבה ומנע את הריסתה. זמן לא רב לאחר כיבושה פונתה שכונת היהודים העתיקה מיושביה, ובדירותיהם, שנחשבו טובות, השתכנו קצינים גרמנים. הגטו עצמו הוקם לא הרחק משם, ברובע פודגורז'ה שבחלקה הדרומי של קרקוב, ומי שראה את הסרט "רשימות שינדלר" זוכר בוודאי בכאב מראות ונופים מכמירי לב אלה.

רובע קז'ימייז' של היום הוא דוגמה נדירה, ובעצם יחידה במינה באירופה, להשתמרותו של מרקם מגורים יהודי שלם מימי-הביניים בתוך מתחם עירוני. כל מי שפסע ברחובותיה מרוצפי האבן, פקד את ה"אלטשול", בית הכנסת הישן, שנבנה בסגנון גותי בראשית המאה ה-15 או את בית הכנסת "החדש" שבו התפלל ר' משה איסרליש (הרמ"א) במאה ה-16, נכנס לחצרות פנימיות, מישש משקופי בתים או עלה בגרם מדרגות עתיק - לא יכול שלא לחוש בייחודו המפעים של מקום זה.

ההיסטוריה הארוכה של העיר והתמורות התרבותיות והפוליטיות החריפות שעברו עליה במשך מאות שנים טבעו חותם גם ביהודים שחיו בה. אכן, ההתפתחות הגיאוגרפית של שכונת היהודים, מן המרכז אל השוליים ושוב אל המרכז, היא יותר מסמלית: בתחילה, כאמור, היה "רחוב היהודים" חלק מן העיר הקדומה, נושק ממש לחומת העיר ול"שער היהודים". בשנת 1495 גורשו היהודים אל מחוץ לעיר, אל קז'ימייז', ורק לאחר חלוקתה השלישית של פולין (1795) אוחדה קז'ימייז' - שבינתיים התגוררו בה גם נוצרים רבים - עם קרקוב. עתה היתה שכונת היהודים שוב בלב-לבה של העיר הגדולה, ותושביה, שאף הם "נבלעו" כביכול בתוך העיר, היו לחלק בלתי נפרד ממנה ובה בעת שמרו על זהות פרטית וקיבוצית נבדלת.

הצירוף של מקורות היסטוריים עשירים עם השתמרות פיסית מצוינת של אתרים רבים כל כך הפכו את קהילת יהודי קרקוב, תולדותיה ואישיה, למושא מחקר מבוקש. שני חיבורים מרשימים בתחום זה פירסמו, בהפרש של כשנה זה מזה, מרכזי המחקר לתולדות יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטאות תל-אביב וירושלים. הראשון הוא "קראקא - קז'ימייז' - קרקוב", בעריכת אלחנן ריינר (המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב, 2001). תחת כותרת זו, המצרפת שלושה שמות שנקראה בהם העיר, נאספו מחקרים חדשים, מעודכנים ומשובחים על יהודי קרקוב. השני, שראה אור זה עתה, אינו חדש אלא מחודש: תרגום עברי מפולנית של ספר מופת שראה אור בראשונה לפני כשבעים שנה, פרי עטו של ההיסטוריון היהודי הדגול מאיר בלבן (עורכי המהדורה דבקו משום מה בכתיב המסורבל ביידיש "באלאבאן"). הופעתו בדפוס של ספר זה, לאחר יותר מעשרים שנות עבודת תרגום ועריכה, היא מאורע היסטוריוגרפי ותרבותי שראוי להתעכב עליו ולציינו.

הניסיונות לכתיבת היסטוריה לוקלית של קהילות יהודיות בפולין ראשיתם במחצית השנייה של המאה ה-19. בדרך כלל קשור היה הדבר בהתעוררות של למדנים ומשכילים נלהבים שביקשו לתאר את תולדות קהילתם שלהם, ובייחוד את ימי תפארתה ואת חיי אישיה הגדולים - פרנסים, רבנים ותלמידי חכמים. היסטוריונים חובבים אלה השקיעו מאמץ רב הן בשחזור היסטורי המבוסס על מקורות נדפסים, ולעתים גם על תעודות ארכיוניות בשפות שונות, הן בהליכה אל השרידים המוחשיים שנותרו - בתי כנסיות ומדרשות, שכונה יהודית, חדר הקהל או בית הקברות. הודות למאמציהם של שמואל יוסף פין בווילנה, מנחם מנדל ביבר באוסטרהא, אריה ליב פיינשטיין בבריסק, שמעון אליעזר פרידנשטיין בגרודנה, שלמה ברוך ניסנבוים בלובלין, ורבים אחרים, נצבר ידע רב והועתקו ונשתמרו מאות מקורות חשובים, כגון פנקסי קהילות וחברות או ספרי תקנות ונוסחי מצבות, מהם שאבדו או הושחתו בימי השואה. גם קרקוב זכתה להיסטוריונים מקומיים משלה - יחיאל מתתיהו צונץ, חיים נתן דמביצר, פייבל הירש ווטשטיין וחיים דוב פרידברג היו הבולטים שבהם - והם שהניחו תשתית ראשונית לתיאורה של הקהילה.

בין שתי מלחמות העולם החלה להתפתח היסטוריוגרפיה ביקורתית ומודרנית של יהודי פולין. זו התבססה לא רק על דיסציפלינות חדשות, על עבודתם של היסטוריונים מקצועיים ועל מחקרים שיטתיים בארכיוניים ובאוספי תעודות, אלא בעיקר פרצה את גבולות "השכונה היהודית". לא רק התמקדות בתולדות אישים תורניים ידועי שם אלא גם עיסוק בנושאים כמו דמוגרפיה, כלכלה ועיור, יחסי נוצרים-יהודים, תרבות חומרית, האוטונומיה היהודית ותפקודיה במרחב הפולני, תהליכי השכלה, חילון, התבוללות והמרה. "האבות המייסדים" של שדה זה, שגם תרמו תרומה לחקר ההיסטוריה הלוקלית, היו הפרופסורים העמיתים משה שור (1941-1874) ומאיר בלבן (1942-1877) - שניהם ילידי משפחות מיוחסות ואמידות בגליציה, שקבעו מושבם בוורשה לאחר מלחמת העולם הראשונה, שימשו פרופסורים באוניברסיטה ועסקו גם בפעילות חינוכית וציבורית ענפה (שור היה חבר בסנאט, רב ומטיף בבית הכנסת הגדול; בלבן עסק בעיקר במחקר ובהוראה ואף הוא שימש מטיף קבוע בבית הכנסת המכונה "נוז'יק"). שור, שלימים פנה לחקר המזרח הקדום, הקדיש חיבור ביכורים לתולדות יהודי עיר הולדתו פשמישל (1903), אך עם כל ערכו של ספר זה הוא לא התקרב בהיקפו וביסודיותו לחיבורים שפירסם בלבן על שלוש קהילות יהודיות עירוניות חשובות בפולין: לבוב (1916), לובלין (1918) ובמיוחד קרקוב (מהדורה ראשונה ב-1912; ומהדורה שנייה ומורחבת בשנים 1936 ,1931) - ספר שאין כיוצא בו ואין דומה לו בהיקפו ובאיכותו על שום קהילה יהודית אחרת בעולם.

בלבן, בן למשפחת מדפיסים ותלמידי חכמים, נולד בלבוב, בירת גליציה המזרחית, שם גם כתב את עבודת הדוקטור שלו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, שבה שירת בלובלין כרב בצבא הכיבוש האוסטרי, התיישב בצ'נסטחוב, ולמן שנת 1920 קבע את מקומו בעיר הבירה ורשה. תחילה ניהל גימנסיה בשם "אסכולה" ובד בבד היה מורה להיסטוריה ב"סמינר הממלכתי למורי דת משה" (נוסד ב-1918) ובבית המדרש לרבנים "תחכמוני" (נוסד ב-1922), שאותו אף ניהל כעשר שנים. למן שנת 1928 החל להרצות באוניברסיטה ובאותה שנה השתתף עם משה שור ומלומדים אחרים בייסוד "המכון למדעי היהדות" שהיה מרכז אקדמי חשוב עד פרוץ המלחמה.

לקורא הישראלי המשכיל בלבן כמעט שאינו מוכר, שכן בעברית הופיע רק ספרו המרתק על יעקב פרנק ועל הפרנקיזם ("לתולדות התנועה הפראנקית", 1935-1934) ומאמר מסכם ורחב יריעה של תולדות יהודי פולין (בתוך הקובץ בית ישראל בפולין, 1948). ואולם בלבן חיבר עשרות ספרים ומחקרים בשפות שונות והשפעתו על דור ההיסטוריונים הצעיר שגדל בפולין בין שתי המלחמות היתה רבה (במיוחד על תלמידו עמנואל רינגלבלום). אך לא רק עליהם השפיע, אלא גם על תלמידיו ושומעי לקחו ב"תחכמוני", אותו מוסד שהוקם בידי תנועת "המזרחי" ובו הוכשרו צעירים ציוניים דתיים ללימודי קודש וחול ברמה גבוהה. אחד מתלמידיו שם היה אבי, משה קרונה, שסיפר בזיכרונותיו על שיעור שנתן בלבן באחד מימי החנוכה: "הוא פתח בסדרה של שאלות לתלמידים בעניין זהותו ההיסטורית של יוחנן הכהן הגדול - האם התואר 'כהן גדול' מוסב על יוחנן או על מתתיהו? האם התואר 'חשמונאי' מוסב על יוחנן או על מתתיהו? לאט לאט נכנס לתוך משא היסטורי-הגותי מפורט ונלהב, ואנו ישבנו פעורי פה וקשובים, וכשסיים דבריו פרצנו במחיאות כפיים סוערות וממושכות, משל היינו עדים לנאום נלהב" ("מורי ורבותי, אחי ורעי", עמ' 17). על קהל כזה ועל מחיאות כפיים כאלה יכולים מורי ההיסטוריה היום רק לחלום.

כמו בחיבורו הקודם שהוקדש ללבוב, ובו ניצל בלבן לראשונה באופן שיטתי ארכיונים עירונים וכנסייתיים כמקור לתולדות היהודים, כך גם בספר זה על קרקוב. לרשותו עמדו ארכיוני העירייה והסנאט, פרוטוקולים ופנקסים של מועצת העיר והמחוז ושל בתי דין שונים, פנקסי חברות בעלי מלאכה וגילדות אומנים, אוספי הספרייה היגילונית מכאן והקהילה היהודית מכאן וכמובן ארכיונים רבים מחוץ לקרקוב. אין עיר בפולין כמו קרקוב - כתב בלבן - שנתברכה במחקרים ובתעודות רבים כל כך ושבה נשתמר חומר ארכיוני כה רב (עמ' 998). אכן, חייהם של היהודים בקרקוב למן המאה ה-14 ואילך מתועדים בשפע ארכיוני מעורר השתאות.

בלבן פרס בידענות מופלגת תמונה מפליאה בעושר פרטיה של קהילה יהודית "חשובה" בפולין. חשיבותה נבעה לא רק ממיקומה בבירת המדינה ובקרבתה לצומתי הכרעה וכוח כלכלי ופוליטי, אלא ממגורי משפחות שנמנו עם העילית הכלכלית של יהודי פולין - בנקאים, סוחרים ומלווי כספים (חיי כמה מהם מתוארים בספר בפרטי-פרטים). לצדה של אליטת הממון התבססה בעיר, במיוחד במאות 17-16, אליטה תורנית שהפכה את קרקוב למרכז תורה חשוב שעיני סופרים וחכמים בעולם היהודי כולו היו נשואות אליו.

כמיטב המסורת ההיסטוריוגרפית "הקלאסית", נקודות המפנה בתולדות הקהילה קשורות אצל בלבן תמיד באירועים חיצוניים - כלכליים, צבאיים או פוליטיים. אין פלא איפוא שחוט השני שעבר, לשיטתו, בתולדות הקהילה היה המאבק הבלתי פוסק עם מעמד העירונים הנוצרי על זכויות המסחר בתוך העיר קרקוב, "תהליך ארוך, שנמשך ארבע מאות שנה" (עמ' 58) וסופו רק בדצמבר 1867, לאחר הכרזת החוקה האוסטרית החדשה שהעניקה שוויון זכויות מלא לכל תושבי המדינה. משום כך הקדיש בלבן תשומת לב רבה לחיי הכלכלה והמסחר, ליחסים עם השלטונות, האצולה, הכנסייה ובני מיעוטים אתניים אחרים, למערכות המשפט הנוצרי והיהודי, לגביית מסים, לחובות הקהילה, הוצאותיה ומקורות הכנסותיה.

גם המסגרת הכרונולוגית של הספר משקפת ראייה זו. ראשיתה בשנת 1304, שממנה הגיעה ידיעה ראשונה על יהודים בקרקוב, וסופה בשנת 1868, עם תחילת יישומה של החוקה הליברלית. תחנות הביניים בדרכה של הקהילה הן הגירוש מקרקוב לקז'ימייז' (1495), הפלישה השוודית והמלחמה האכזרית שבעקבותיה (1657-1655), חלוקת פולין הראשונה והכיבוש האוסטרי (1772), הכיבוש האוסטרי השני (1809-1796), וכמובן כינונה של "רפובליקת קרקוב" (1846-1815), אותה מדינה זעירה שחסתה בצל המעצמות הסובבות - רוסיה, אוסטריה ופרוסיה - ונהנתה ממעמד "חופשי ונייטרלי" עד סיפוחה המחודש בידי אוסטריה.

אך בלבן לא הסתפק בהיסטוריה הפוליטית והכלכלית, אלא הקדיש מקום רב גם לתיאור החיים הפרטיים ועולם היום-יום של יהודי קרקוב - חיי הרוח, התורה והחברה, השפעת השבתאות, החסידות, ההשכלה והנאורות, עולם הספר והדפוס, סדרי חינוך, גמילות חסד ועזרה הדדית, תרבות חומרית, היבטים דמוגרפיים וטופוגרפיים, צורת המגורים, ריהוט ולבוש, אמנות ואדריכלות, ומה לא.

קשה לדלות מן העושר הזה דוגמה קצרה שתמצה את סגנונו החי של בלבן ואת דרך כתיבתו הפנורמית המשלבת ממדים רבים כל כך. אסתפק בדוגמה מקרית, המובאת בשולי דיונו על מלחמת אוסטריה וצרפת וקריסת "הנסיכות הגדולה של ורשה" שאותה הקים נפוליאון בשנת 1807: "בזמנים אומללים אלה נתרגש על קראקוב ובעיקר על העיר היהודית שיטפון, שכמותו לא זכרו אף הזקנים ביותר. הוויסלה, שזרמה בשעתה ברחוב דיטלה דהיום, עלתה במפתיע על גדותיה (ביום 26 באוגוסט 1813), ובן-רגע הציפה את שתי גדותיה. במשך שעות אחדות היתה קז'ימייז' מוצפת, וקודם כל העיר היהודית, שהיתה ממוקמת נמוך יותר. לאחר מכן זרמו המים אל יובל של הוויסלה... ויצרו אגם עצום בין שתי זרועותיו של הנהר הסוער. מי שהיו יכולים להיחלץ מחיבוק האיתנים המשתולל ברחו, ומי שלא שיחקה להם השעה טיפסו על הגגות ועל הארובות ופיללו לרחמי שמים. כך חלף ליל אימים, ולמחרת החלו המים לרדת... עבר זמן ממושך מאוד עד שניתן היה לייבש את הרחובות ואת הכיכרות. בתי העץ בעיר היהודית נרקבו כליל, בבתי האבן נאלצו לדלות את המים בדליים מן המרתפים ומדירות המרתף" (עמ' 880).

תרגום ספר כה גדול, סבוך ועשיר בפרטים, הוא מפעל יקר וממושך ורק מוסד אקדמי, ששיקולי רווח כספי אינם מכריעים בעיניו ונשימתו ארוכה דיה, יכול להעמיס זאת על כתפיו. הרקתו של ספר מופת זה לעברית והעמדתו על מדף ספרי ההיסטוריה היא לא רק הישג מו"לי, אלא גם אות כבוד ליוזמי התרגום ולעורכיו, אנשי האוניברסיטה העברית.

מאז שנת 1936, עת נדפס החלק השני מספרו של בלבן, ראו אור עשרות רבות של מחקרים וספרים, תעודות, מקורות וזיכרונות על קרקוב היהודית. ניתן לעמוד על כך בקלות מתוך עיון בביבליוגרפיה העשירה והמעודכנת שערך סטיוון קורסין (כמאתיים פריטים!) ונדפסה בספר שבעריכת ריינר, שנזכר לעיל. אך האם יש ביבול גדוש זה משום עדות לעניין מחודש בהיסטוריה לוקלית או רגיונלית?

התשובה לכך אינה ברורה. בעוד שבקרב היסטוריונים רבים נתפסות תולדותיה של עיר בעלת היסטוריה יישובית ארוכה ורב-אתנית כסוגה היסטורית מרתקת שאף ניתנת להיכתב כעין ביוגרפיה (למשל ספריהם של פיטר אקרויד על לונדון, פטרישה הרליהי או סטיב זיפרשטיין על אודסה, גרשון הונדרט על אופאטוב, מיכאל הם על קייב), הרי בקרב היסטוריונים ישראלים בני הדור האחרון סר חנו של תחום זה (יוצאים מן הכלל הם עריה ויישוביה של ארץ ישראל, שנחקרו עד בלי די).

הסיבה לכך גלויה לעין: בשנות החמישים והשישים ראו אור מאות רבות של ספרי "יזכור" על קהילות ישראל שחרבו בגולה. ספרים אלה, שבדרך כלל נדפסו בידי ילידי אותו מקום שניצלו מן השואה וביקשו להנציח בצורה זו את עיירתם ואת קרוביהם, היו תערובת של פרקי היסטוריה וזיכרונות, של געגועים ורגשי אשמה. מספרים אלה לא היה אפשר לצפות לכתיבה מונוגרפית ביקורתית ונטולת רגשות, וממילא רובם הגדול אינם בגדר היסטוריה מסכמת ומהימנה, אלא עוד מקור שיעמוד לרשות מי שיחפוץ לכתוב על מקום זה. ואכן, מאז אותו שטף גדול של ספרי זיכרון מיעטו היסטוריונים ילידי הארץ לעסוק בחקר קהילות בודדות במזרח אירופה. לתחושת הרוויה תרמה גם עובדת הניתוק הממשי מהארכיונים שבפולין ובברית-המועצות - מציאות שהשתנתה, כידוע, רק ב-15 השנים האחרונות. מפעל המחקר החשוב ביותר בתחום ההיסטוריה הלוקלית של יהודי מזרח אירופה, שעדיין לא הושלם, הוא "פנקס הקהילות" של יד ושם, אך לסדרה מרובת כרכים זו, על כל מעלותיה, יש אופי לקסיקוני והיא מתמקדת במיוחד בתקופת השואה.

מאיר בלבן נפטר בגטו ורשה בשלהי שנת 1942, בעצם ימי השואה, ונקבר כדת וכדין בבית הקברות היהודי הישן. על קברו, בנוכחות קהל מועט וקודר, ספד לו במלים מצמררות עמיתו ההיסטוריון יצחק (איגנצי) שיפר, שאף הוא נרצח מאוחר יותר בידי הנאצים: "מאיר בלבן, ההיסטוריון היהודי הגדול! מלווים אותך עתה למנוחת הנצח שלך הפרנסים והרבנים, ראשי הקהילות וצירי ארבע ארצות, ראשי הישיבות והשתדלנים מהדורות הקודמים של יהדות פולין, אשר חיבוריך הם מצבת זיכרון לזכרם, לזכר קהילות קדושות, לערים ואמהות בישראל: לבוב, לובלין וקרקוב, למנהיגיהן והמוניהן. את שליחותך הגדולה מילאת. אתה, בלבן, שהיית כותב תולדות יהודי פולין - שוב אין עבודה בשבילך... הקיבוץ היהודי בפולין איננו עוד... נשארו רק חרסים שבורים... נסתיימה התקופה - תקופה של יהדות מפוארת, הושמדה ונסתיימה יהדות פולין".

פרופ' דוד אסף מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. ספרו " Kotik 19th Century Shtetl: ,The Memoirs of Yekhezkel "A Journey to the ראה אור בשנת 2002 בהוצאת University Press Wayne State



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו