בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ורק המתים לא ימותו

אבנר הולצמן כינס קובץ מסיפוריו ורשימותיו של הסופר העברי האובד והנשכח יש"ק, שמת בטביעה ב-1904 בציריך: עוד תרומה לשיפור הזיכרון ההיסטורי הלקוי של התרבות הישראלית

תגובות

בחוצות לונדון, מבחר סיפורים ורשימות, מאת יעקב שלום קצנלנבוגן (יש"ק) כינס וצירף אחרית דבר אבנר הולצמן, עמדה/ביתן, 187 ,2003 עמודים

בתחילת שנת 1930 ביקר זלמן שז"ר את ידידתו, רחל המשוררת, שהתגוררה בתל-אביב. בשבתם על שפת הים סיפר לה על מי שהיה מורו בעיירת ילדותו שטויבץ - הסופר יעקב שלום קצנלנבוגן, דמות אהובה ונערצת עליו גם ממרחק הזמן. כשביקשתו רחל לצטט מכתביו של קצנלנבוגן, או, כפי שכונה בקיצור, יש"ק, השמיע לה שז"ר קטע של פרוזה לירית, הקרוי "אהבתי", מתוך המחזור "ניצנים".

בתחילת הקטע מניח המשורר זר פרחים לרגלי אהובתו, אך בהמשכו הוא אומר לה: "ובבוא היום - וימותו הפרחים - וחמרמרו הפנים ונבלו הגביעים והעלים לארץ יפלו ומפרחי גני אקלע זר חדש ועל חזה יפהפיה אחרת אשימנו - אל-נא תתמרמרי אהובה, ועיניך היפות אל תיזלנה דמעות!... אז תינחמי יקירה! אז תדעי ידוע, כי פרחי חיים הם פרחי... ורק המתים לעולם לא ימותו... והחיים ימותו!..." (עמ' 137 במבחר כתבי יש"ק, שיצא לאחרונה לאור, בעריכת אבנר הולצמן). רחל בחרה במלים "רק המתים לא ימותו" כמוטו לשירה האחרון, "מתי", תוך כדי שינוי או הטיה של משמעותן הפרדוקסלית (שכן במקור אמורה החלופיות לשמש מקור של נחמה והיא אשר מעידה על חיוניותם ואמיתותם של היופי ושל האהבה). כפי שמעיר אבנר הולצמן, מוטו זה היה במשך שנים אות-חיים יחיד מיצירתו הנשכחת של יש"ק. למי שמבקש להתוודע אל הסופר, המסתתר מאחורי ארבע המלים המפורסמות האלה, ניתנת עתה ההזדמנות לעשות זאת וההתוודעות כדאית גם כדאית, מפני שמבחר כתביו מפגיש את הקורא העברי עם סופר מצוין, שהוציא מתחת ידו פרוזה רגישה, המשקפת עולם פנימי עשיר ומעניין.

סיפור חייו של יש"ק, שתחילתו ב-1877 וסופו ב-1904, אופייני ל"אינטליגנט" עברי יליד העשורים האחרונים של המאה ה-19 (אופייני, למרבה הצער, גם מבחינת השנים המעטות שהוא כולל): ילדות ונעורים בעיירה יהודית מסורתית; היתפסות להשכלה, לציונות ולסוציאליזם; ניסיונות ספרותיים ראשונים וראשיתה של פעילות ציבורית; הימלטות מחובת הגיוס לצבא הצאר ובעקבותיה נדודים בערי אירופה, מלווים בהמשך היצירה הספרותית ובדחקות חומרית - תחילה בלונדון ולאחר-מכן (אחרי שיבה לרוסיה ושהייה בכלא הרוסי) בברלין ובציריך. בתחנה אחרונה זו של חייו מצא יש"ק את מותו בטביעה, כשהסירה, שבה שטו הוא וחבריו, התהפכה. את חבריו הצליח יש"ק להציל, אך הוא עצמו אבד בין הגלים.

הולצמן איתר 21 פרסומים של יש"ק. הללו כוללים סיפורים, פרקי פרוזה שירית ומאמרים, שהמוקדמים שבהם חוברו בשנת תר"ס והאחרון, הסיפור "ליל חורף על פני רחובות מזרח-לונדון", הוא משנת תרס"ד, שנת מותו של המחבר. בספר שלפנינו כלולים 14 חיבורים, שניים מהם פובליציסטיים והשאר - ספרות יפה (אמנם, באורח אופייני לתקופה, יש יסוד סיפורי גם באחד משני המאמרים, "שאלות נשים", מאמר פמיניסטי כמעט, המטפל באחת הבעיות הכאובות של הימים ההם, תופעת "האשה הישראלית שיצאה לתרבות רעה"). כתביו של יש"ק לא כונסו מעולם ורק הסיפור "ליל חורף וגו'" יצא כספר לאחר מותו (ב-1907 בעברית וב-1908 בתרגום ליידיש). בספרו "כוכבי בוקר", בפרק המיוחד ליש"ק, מספר שז"ר כי בשנות הארבעים, בהיותו עורך "דבר", ניסה לכנס את כתביו של הסופר, אך התוכנית לא יצאה לפועל. הדבר מעורר תמיהה, מפני ששז"ר לא היה דמות שולית ונטולת השפעה בחיי ה"יישוב". מותר איפוא לשער, שאי-הכרה בערכם הספרותי של הכתבים היא שגרמה בסופו של דבר לדחיית התוכנית למרות השבחים המופלגים, ששז"ר עצמו חולק להם. מכל מקום, מבחינה רעיונית אין בכתבי יש"ק כל יסוד פרובוקטיווי, שעשוי להרתיע ציוני מן השורה; נהפוך הוא, חשיבתו הציונית בנאלית והולכת בתלם (ראה מאמרו "ניצוצות") ובכלל, אופקיו הרוחניים מוגבלים למדי, ועיקר העניין שמעוררת יצירתו קשור בהוויה הנפשית רבת הפנים המתגלית בה, בעומק ביטוייה ובאיכות הגבוהה של עיצובה האמנותי.

לא מן הנמנע הוא, שסגנונו של יש"ק לא נעם לפוסקי ההלכה הספרותית של שנות השלושים והארבעים. זהו סגנון המצוי בתחום הדמדומים שבין ה"השכלה" ל"תחייה". כמו ברדיצ'בסקי - סופר שיש"ק העריץ ושהשפעתו עליו ניכרת - הוא שייך לאותו שלב מעבר בפרוזה העברית, שבו בלולים היסודות המקראיים, המשנאיים והרבניים אלו באלו (כשמתלווים אליהם גם חידושי לשון רעננים ומקוריים) מבלי שיותכו למקשה אחת. עברית זו יש לה, עם כל מגבלותיה, יופי המיוחד אך לה, ובידי אמן היא עשויה להגיע לדקויות ביטוי שלא תשוערנה; אבל הדור שהכיר את לשונם הבשלה והמגובשת של מנדלי, שופמן, ברש ואחרים, ראה בה, בעברית הבתר-משכילית, שפה פגומה ובלתי מהוקצעת. גם הנימה הפאתטית, השלטת בכמה מסיפורי יש"ק, עלולה לעורר הסתייגות בקוראים, שאינם אמונים על הסגנון, אם-כי לצד הפאתוס יש בכתביו רגעים רבים של הומור דק ורומזני, אירוניה מרירה ואף סרקזם חריף. הסיפור "בליל חורף" כתוב כמעט כולו בנימה אירונית, וזו כובשת ומאפקת את הפאתוס, המבעבע מתחת לפני הטקסט.

מלבד ברדיצ'בסקי מזכיר הולצמן גם את פייארברג כאחד ממקורות ההשפעה של יש"ק. ואמנם, לשלושת הסופרים משותפים יסוד לירי מובהק ונטייה רומנטית. שני הסיפורים הזיכרוניים של יש"ק, "מספר הזיכרונות לזרח המשורר", מושפעים מסיפורי "חופני בעל-דמיון" של פייארברג, אך בלא המסתורין הקדורני שלו (בדומה לפייארברג ולסופרים אחרים ידע גם יש"ק את כאב ההינתקות מעולם המסורת, אך בניגוד להם, לא הכיר את מצוקת השבר הבין-דורי, וגם לאחר שנטש את אורח החיים הדתי נותרו יחסיו ההרמוניים עם משפחתו בעינם). הקשר לברדיצ'בסקי ולעולמו ניכר, בין היתר, בשלושת הסיפורים, שבמרכזם דמות ה"תלוש", "הבודד העברי". ואילו ב"ניצנים", אותו מחזור של פרוזה לירית, אפשר לשמוע הדים מכתיבתו המקורית והתרגומית של פרישמן וכך גם באותם סיפורים שיש בהם מיסוד המשל והאלגוריה.

ברם, ליש"ק יש גם צד ריאליסטי בולט. המגמה הריאליסטית של מספרי "המהלך החדש" מורגשת בתיאורם של פשוטי עם ובסיפור האחרון, "ליל חורף", עשוי הקורא להיזכר - גם מבחינת הטון המאופק והלשון המונמכת יחסית - בסיפורי ה"תלושים" של ברשדסקי ונומברג, בני דורו של יש"ק. אין ספק כי למרות ההשפעות השונות והמנוגדות הצליח יש"ק בשנות יצירתו המעטות לברוא עולם ייחודי משלו. את טביעת אצבעותיו אפשר לזהות בפרטים סגנוניים, באמנות התיאור ובדרך שבה הוא יוצר אווירה וממחיש מצבי נפש.

בשניות שבין רומנטיקה לריאליזם רואה הולצמן "תבנית יסוד המלכדת את כלל יצירתו של יש"ק". הסופר עצמו איפיין אותה כניגוד שבין "ניצנים" ל"אנחות": מחד גיסא, הכמיהה אל היופי הבלתי מושג והכאב (הרומנטי לא-פחות) שבאי-השגתו; ומאידך גיסא, העמידה עין בעין מול מציאות החיים על כיעורה וניוולה וקלונה והייסורים הקשים שהיא מביאה על האדם.

המבקר מ"מ פייטלסון הגדיר את ברדיצ'בסקי כ"מספר לירי", אשר "בתור מספר הוא סומא, אילם וחירש, אבל בכל זאת הוא מחולל נפלאות" הודות לסגולותיו הליריות והאקספרסיוויות. בנקודה זו מסתמן ההבדל המהותי בין הסופר המשפיע לסופר המושפע: אף שגם ביצירתו של יש"ק יש, כאמור, יסוד לירי בולט, היא מאופיינת דווקא בקליטה חושיית רגישה של העולם המתואר. יש"ק מתאר ומספר מתוך דריכות מתמדת של החושים ומתוך תשומת לב לפרטים ולפרטי-פרטים, המסייעים לו בבניית המשמעות של הטקסט. הולצמן עומד על הזיקה התימטית בין סיפורו של יש"ק "בקרן חשיכה" למיניאטורה של ברדיצ'בסקי "בבית אביה". לשני הסיפורים נקודת מוצא משותפת - נערה מלאת תקוות וציפיות, הנמקה בבית הוריה שבעיירה נידחת. אך בכך תם הדמיון בין הסיפורים. יש"ק אינו יודע את סודו הגדול של ברדיצ'בסקי, סוד הצמצום, שמכוחו עולה בידו לבטא במלים מועטות את כל תוגת עולמה של הנערה.

לעומת זאת, יש בסיפורו של יש"ק המחשה מלאה - ריאליסטית, אך גם פיוטית - של דמות הנערה ועולמה הנפשי המורכב. הסיפור מתמקד בסיטואציה קונקרטית: הנערה יושבת מול האח הבוערת ביום שלג ותוך כדי התבוננותה באש חושף המונולוג הפנימי שלה את צפונות נפשה ואת לבטיה. נוצרת הקבלה ציורית בין האש החיצונית שבאח לבין האש הפנימית, אש תשוקותיה של הנערה; "המלחמה החרישית והאילמת הזאת בין האור ובין החושך", המתרחשת בחדר החשוך-למחצה, מתרחשת גם בנפשה. השימוש בגוונים מנוגדים - אדמומית הגחלים מול לובן השלג - תורם ליצירת האווירה, שהיא מעין בבואה להלוך-הרוח שהנערה נתונה בו.

גם בסיפורים אחרים מצליחה אמנות התיאור של יש"ק ליצור אווירה מובחנת ומוחשת תוך שהיא מצרפת פרט לפרט ומעניקה לפרטים משמעות פיוטית - גם באמצעות הלשון הציורית. בפתיחת הסיפור "הנפח והשד"ר", בתיאור הנוף המקיף את בית הנפח, מתמקד המספר בעשן המיתמר מבתי הכפר וממחיש באמצעותו את היות הנפח יהודי יחיד בין איכרים גויים: "ומן ארובות הגגות יתרוממו זרזיפי-עשן רבים, יתרוממו בדממה ובהשקט ויתחבקו בהתפתלם באוויר ונראה מרחוק כאילו יוצאים הם במחולות חרישיים ואילמים ופה מבית הנפח העומד בדד על יד הדרך לא הרחק מן הכפר יתרומם זרזיף עשן בודד ובדד ישתעשע באוויר ובדד יאבד בחשכת הרום" (עמ' 48).

מן התיאורים שב ועולה יחסו העמוק של יש"ק אל הטבע. בסיפורים אחדים נזכרים רעיונות של "שיבה לטבע", אך חשובה מהם הזיקה הבלתי-אמצעית, המורגשת בתיאוריהם של מראות ונופים, בהתייחסות אל גרמי השמים, אל התמורות במזג האוויר ואל חילופי הגוונים של אור היום ואפלת הלילה. יש"ק מתגלה גם כצייר דיוקנאות, הרואה ללב דמויותיו. ב"הומורסקה" "שם וחם" הוא מיטיב לעצב דמות של איכר וחוטב עצים, "גוי" פשוט שבפשוטים, שהסיפור מציגו בהומור סלחני. הנפח, בסיפור הנזכר לעיל, גם הוא אדם פשוט, שאמונתו התמימה עומדת בסתירה מכאיבה לערמומיותו של השד"ר. גם דמויות המשנה בסיפור "ליל חורף" משורטטות ברגישות רבה ומצטרפות לכלל "נוף אנושי" - גרוטסקי, מבעית, מעורר חמלה.

כמו דמות הנערה בסיפור "בקרן החשיכה", כך גם דמויות ה"תלושים" בשלושת הסיפורים הלונדוניים מתעצבות באמצעות המונולוג הפנימי, המגולל לפני הקורא את עולמן הרוחני, התלבטויותיהן ויחסן לסובב אותן. כל אחד מן הסיפורים מציג את הגיבור - שהוא במידת-מה בן דמותו של המחבר - בשלב אחר של קיומו כ"תלוש". "הפתרון" הוא סיפורו של מהגר יהודי בעל עולם רוחני מגובש ושאיפות אידיאולוגיות מוגדרות - הוא ציוני, אך מציאות החיים מביאה להתרסקות כל חלומותיו הנשגבים, פותרת "פתרון פשוט ואכזרי מאוד" את חידת קיומו וחורצת את גורלו: "רק חייט יהיה!" בסיפור "הפסנתר ופועל הדיוטה השלישית" נעשה ה"אינטליגנט" לפועל ועכשיו הוא חושב את עצמו לסוציאליסט, אבל עולמו הפנימי הולך ומתערער: הוא מיטלטל בין אידיאולוגיה אחת למשנה, נקרע בין מאוויים סותרים ומוצא פורקן רק במעשה האלים המסיים את הסיפור (סיום מלודרמטי אמנם, אבל מוכן היטב על-ידי האירועים שקדמו לו ועל-ידי המונולוג הפנימי הארוך והמסוער).

הסיפור "ליל חורף" מעמיד במרכזו "תלוש", שעולמו הרוחני ריק ונעור; וכפי שמציין הולצמן, מתייחד הסיפור ב"הוויית התלישות העירומה והמוחלטת של הגיבור, קלמנזון, שאין לו עבר ואין לו סביבה, לא עולם רוחני ולא נפש קרובה, וחייו הגיעו אל תחתיות השפל" (עמ' 177). אבל קלמנזון אינו ניהיליסט ואף שאין לו משענת רעיונית כלשהי, הוא חוזר ומגלה אמפתיה אל החלכאים והנדכאים, "הומלסים" כמוהו, הנודדים בחוצות הכרך המתנכר. הוא אף חדור זעם על החברה הבורגנית, השבעה והאדישה, על ה"פוליסמנים" המייצגים אותה ועל דמויות קריקטוריות כ"רברנד" זוננשטיין ובני-ביתו, המייצגות את יהודיה. מבין השיטין של הסיפור נשמעת איפוא בבירור קריאת תיגר על הסדר החברתי הקיים, המשתלבת בקול הנואש של היחיד. "ליל חורף" נחשב לגולת הכותרת של פועלו הספרותי של יש"ק.

אמנם, מבחינת מלאכת הכתיבה המחזור "ניצנים" הוא, כך נדמה, יצירתו המושלמת ביותר, אבל אפשר להניח, שאת הקורא בן-ימינו (כמו את הקורא מראשית המאה העשרים) יעניין יותר הריאליזם הנוקב של הסיפור ה"לונדוני". ברם, מי שקריאתו אינה מונחית דווקא על ידי שיקולים של רלוונטיות ימצא עניין בכל הכתבים המובאים בספר. חבל שלא כונסו בו גם שאר כתביו של הסופר, שהרי אין הם בהישג-ידו של הקורא הרגיל; אך גם כך הוצאתו לאור של ספר כזה היא מעשה רב ויש להודות לאבנר הולצמן על עצם היוזמה להשיב לספרות העברית בן אובד ונשכח, על עבודת העריכה המוקפדת ולא פחות מזה על הדברים המאלפים והמעמיקים שבאחרית הדבר שלו (שמקצתם צוטטו לעיל). ולסוף, ראוי לברך שוב על קיומה של הסדרה "סופרי מופת עבריים" של הוצאת עמדה/ביתן, התורמת לשיפור הזיכרון ההיסטורי הלקוי של התרבות הישראלית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו