בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העוד של דוד והדרשה של יונתן

תגובות

דוד פקח את עיניו והביט אל תוך החושך. גופו ביקש לזנק ממקומו אל שפת המיטה, לומר "מודה אני" ולמהר לתפילת שחרית, אבל הוא מיד נעצר. השחר עוד רחוק, מתברר, ובאגף ההארחה של ישיבת "חזק וברוך" שורר השקט, רק הפלורסנט שדולק מחוץ לכניסה מנגן כדרכו. עוד מעט ימלאו שלוש שנים למגוריו של דוד באגף ההארחה, לפי השלט הוא עוד אורח, אבל אף פעם בחיים הוא לא הרגיש יותר בבית. הוא שכב על בטנו, הכרית מעל הראש, כמו תמיד, ולחיו מרוחה על הסדין, מרוחה כמו אז בגדוד, על הקת, בהקפדה על חמש נקודות אחיזה, על נשימה נכונה, היה היורה הכי טוב בגדוד, גם אחרי מאמץ, אז כשעוד היו קוראים לו דודו. אולי בגלל זה עצר עכשיו את נשימתו, עם מעט אוויר בפנים, שליש ריאות ולהחזיק. כמעט שלוש שנים בישיבה, הלילות שקטים, הלב קל, החברים כמו אז, הכי טובים, אבל עכשיו בלי לספור לאחור ובלי טבלאות ייאוש, כאן הוא יחתום קבע, קבע בהתנדבות, בלי שום מקום לספק או לתחרות, התקופה הכי טובה בחיים, מקום אחד לפני הצבא. שם היה לוחם וגם מדריך כושר, וגם עכשיו הוא לוחם, לוחם מסוג אחר, אבל מדריך כושר כמעט אותו דבר, ככה זה כשדוד בסביבה, פשוט אין ברירה, הרב מעביר את השיעורים ואת הדרשות, ושלוש פעמים בשבוע, פק"ל, דוד מעביר מד"ס לחבר'ה. בדרך כלל יוצאים לרוץ, עושים פק"לי כוח ומשחקים כדורגל, אבל מדי פעם הוא עוד ממציא אימונים משלו, כמו שלמד בבה"ד, לוקח אתו פתק קטן ומשרוקית ויאללה לחולות, אריה בין אריות שסוחף את כולם, כמו פעם. לפעמים אפילו מבקרים ואורחים אמיתיים נדרשים להצטרף, כושר זה כמעט כמו דת, חובה להתמיד והתמורה בטוחה, רק לא להישבר. גם כשעבד בקיוסק ובשליחויות אחרי הצבא לא הפסיק להתאמן, במיוחד כשלא כל כך עבד, ואפילו אחר כך במווינג בניו ג'רזי, איזו תקופה! כל בוקר להגיע למשרד, לעלות על המשאיות עם החבר'ה הפורטוריקנים ועם שני האחים הברזילאים ההם של חיליק, ועם הישראלים, שהיו באים רק לכמה חודשים, קצת בשביל הכסף וקצת בשביל החוויה, ויורדים למרכז ולדרום אמריקה לעשות חיים, חשב לנסוע גם, לפחות למקסיקו, אבל זה אחרת כשאתה לא חוקי, חשב שלפחות יחסוך כמה אלפים, אבל איפה, חמש שנים מרוחות ככה סתם, לסחוב על הגב מקררים של הגויים, לחיות במשאיות, אבל לכל דבר יש סיבה, הנשמה יודעת מה היא רוצה ולפעמים צריך רק סימן קטן, ודי כמלוא הנימה, שיפתח את העיניים, אולי בשביל זה חיכה חמש שנים עד ערב פסח ההוא. אחרי הסדר שלא כהלכה עם החבר'ה הישראלים, איך העז ככה לצאת לנהוג שתוי, ואיך בחמש וחצי בבוקר העיר אותו שוטר והוא ישן על ההגה בצד הדרך של הטרן-פייק, בלילה ההוא היה יכול בקלות להתבזבז, בלילה ההוא של הצעד הראשון מעבדות לחירות. אחר כך, בתוך פחות מחודש, הכיר את שמעון ועבר אתו ללוס אנג'לס קליפורניה לקהילה, ושם התחיל לאמן את החבר'ה, ואיך ששם נפתחו לו העיניים, נזכר בשבתות מהילדות לפני הפנימייה, בריח ההדסים, בגביע הקידוש שאביו היה מחזיק כשהיה מסלסל "בורא פרי הגפן", פתאום קלט מה זה נשמה יהודית, ראה במו עיניו מה זה כל ישראל ערבים זה לזה, ובפעם הראשונה ידע שיחזור לארץ והכל יהיה בסדר, אז גם התחיל לגדל זקן. שמע שם על הרב ועל הישיבה וגם שלח פתק, והרב הודיע שייקח את הזמן באמריקה, הזמן לחזור עוד יגיע, רק שישאל בענווה את השאלות הנכונות והתשובה תבוא, והנה הוא עכשיו כאן בישיבה והכל יותר מבסדר גמור ובעזרת השם תהיה גם אשה טובה וילדים ובית בישראל. אז איך זה פתאום להתעורר ככה באמצע הלילה, ועוד אחרי אימון פארטלק עצים בצהריים, אולי זה מהדברים שיוני הכניס לו באוזניים, שנזרעו אצלו בבטן כמו שמרים. איך יצא שמכל החבר'ה הדתיים והחוזרים שאתו, נהיה דווקא יוני, המתחלן העקשן הזה, לחבר הכי טוב שלו? יוני היה בא לבקר את דוד שלו בישיבה די הרבה, עוד לפני שהכירו, והעיניים שלו העצובות האלה, נראות כל הזמן חושבות, כאילו שהנשמה שלו לא מפסיקה לחפש. הרב אומר שיוני דתי, דתי מסוג אחר, זה יש לו כיפה על הלב וטלית מסביב לנשמה, קצת מבולבל אולי, אבל יש לו את הדרך שלו. וכמו שזה כתוב למעלה, ככה מתחבר גם למטה, וכבר נאמר "הנפגשו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?" עוד מהפעם הראשונה שדיברו ידעו שנועדו, יוני הגיע מהאוניברסיטה שלו לביקור, החליף מהר בגדים והצטרף לאימון, ובסוף האריכו, הוא ודוד, בתרגילי מתיחה ובדיבור, עד מנחה וגם אחרי ערבית, התגייסו באותו מחזור וכמעט כמעט שהיו באותו הגדוד, וגם יוני בעצמו עבד במווינג, אבל במנהטן, היה חוקי וגם טייל בהרי האנדים שבפרו. וכבר בביקור שבא אחרי זה העז דוד לשאול, איך זה שדוד של יוני הוא הרב של הישיבה ויוני לא מצטרף? ויוני רק חייך, ודרך הברק הקטן שבעיניים אפשר היה לראות לו את הטלית שמסביב לנשמה. בביקורים שנמשכו, קצת פחות בתקופות המבחנים, איך שדוד אהב להקשיב לסיפורים של יוני, שלמד באוניברסיטה שלו, על איך שקולומבוס היה בטוח כל החיים שהגיע להודו, ועל איך שהצרפתים שטלאח הורידו בגיליוטינה את הראש של לואי המלך, ועל דוקטור פאנגלוס, שגם אחרי שעינו אותו, והשפילו ורימו ותלו וכמעט ששרפו אותו חיים המשיך להאמין שזהו הטוב שבכל העולמות. והידידות הזאת התחזקה והפכה לחברות אמיצה, שאפילו הדוד של יוני, כבוד הרב בעצמו, היה אומר שכבר נראה שיוני בא לבקר את דוד ולא אותו. וכמה פעמים הזמין יוני את דוד לבקר באוניברסיטה שלו, ודוד הבטיח שבלי נדר יבוא, אבל בינתיים עוד לא יצא. והיתה התקופה ההיא שהעיניים של יוני נראו עצובות אפילו עוד יותר, וחושבות, כאילו התחיל להתעמק בעניינים של קדושה, והיתה השבת ההיא שבא לביקור, ואיך שהוא נראה שמח בערב שבת, עם החולצה הלבנה והכיפה על הראש, לשמוע דברי תורה יחד עם כולם, ואחרי ברכת המזון הוא שר ודפק על השולחן ונהנה עד שהיה צריך לנגב את הדמעות מהעיניים, אבל קצת אחרי זה, עם דוד על המדרגות של הישיבה, בשקט שמתחת לפלורסנט, נהיה שוב רציני כזה ועצוב. ודוד שאל, כמו חבר אמיתי, מה מציק ואיך אפשר לעזור, ויוני המשיך לשתוק, עד שפתח את פיו והתחיל להגיד דברים, שהיום כבר בכלל לא קשורים, אמר שאין לו כלום נגד האשכנזים, אפילו ההפך הוא הנכון, הם בנו את רוב המדינה ונלחמו בארבעים ושמונה, ואם להגיד את האמת אז להם יש חלק הרבה יותר גדול בהתקדמות של המדינה, אבל דבר אחד מפריע, שגנבו לנו את ההיסטוריה. ודוד שנדהם מה פתאום יוני מדבר ככה, ואיך זה שמכולם דווקא הוא, שאל, על מה אתה מדבר? וחיבק אותו. משגעים אותך שם באוניברסיטה יוני, בוא תחזור אלינו, אתה הרי יודע, אין לנו על מי לסמוך... אלא על אבינו שבשמים, השלים יוני את המשפט וחייך את החיוך שלו. וחוץ מזה, מה אתה מדבר כמו לפני שלושים שנה, כל העניין הזה של עדות כבר בכלל לא קשור, ואם קשור אז איך להיסטוריה, איזה היסטוריה גנבו לך, יוני? לא השתעממת עם כולם בשיעורים בהיסטוריה ובתע"י בבית ספר? כל הציונות שלך, כל צה"ל שלך, ובזכות, אולי זה דבר אחר שחסר לך? דוד, הפסיק אותו יוני, זה לא שאני לא אוהב את המדינה, אבל הציונות הזאת היא לא בדיוק שלנו, כשהמציאו אותה באירופה לא חשבו לא על סבא שלי ולא על סבא שלך, כשהסבים שלנו באו ארצה, שלי מתימן ושלך מעיראק, הם היו הרבה יותר ערבים מאשר ציונים. אחי, אולי סבא שלך היה ערבי, התלוצץ דוד והפסיק מיד כשנזכר שהוא בעצם צוחק על אביו של כבוד הרב. דוד המשיך להשתדל לעודד את חברו, אבל זה נשאר תקוע בשלו, כאילו פגש סנה בוער, כאילו נכנס בו איזה ג'ין, מכל הדברים שבעולם נהיה פתאום מומחה דווקא לאשכנזים. אפילו אתה נבהל מזה, אמר יוני באכזבה, באיזו שפה סבא שלך דיבר כשהגיע לארץ? במה הוא עבד לפני שבא? איך המשפחה שלו חיה שם? ואיך השכנים המוסלמים התייחסו אליהם? דוד, זה סיפור אחר לגמרי, זה לא שהם היו שייכים לעיראק, עיראק היתה שייכת להם! לרגע נדמה היה שאפשר לשמוע את קולו של כבוד הרב בוקע מגרונו של יוני. אבל יוני, הם חיו שם בין ערבים, ניסה דוד להסביר. נכון דוד, ויותר מזה, היהודים היו בעיראק הרבה לפני שהיו בה ערבים, וגם לפני שהיתה בה בגדאד, והם השתתפו בבנייה של כל האזור, תבין את זה, אנחנו חלק מהאזור, אף פעם לא עזבנו והסיפור שלימדו אותנו בבית-ספר על תחיית העם היהודי בעת החדשה, זה לא בדיוק הסיפור עלינו. יוני, אולי אתה לא יודע את זה, אבל בעיראק היה הפרהוד, אמר דוד שכילד נהג לשתות בשקיקה את סיפוריה של סבתא סלימה ועכשיו דאג לחברו המבולבל, אני לא אומר שזה כמו השואה, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון, הגויים שנאו אותנו וביקשו את רעתנו, אז תפסנו שכל ועלינו לארץ קודשנו. כבוד הרב התקרב ועלה במדרגות, הוא נעצר ליד השניים והפלורסנט הטיל אור בהיר על פניו, יהונתן, אמר, התשובה תבוא רק ממקום אחד, והצביע אל עבר השמים, אחר כך חייך בנועם ובנבלע בפתח הישיבה. היה משהו מרתק במתח הזה שבין כבוד הרב לאחיינו, הם אהבו אחד את השני, זה ברור, אבל היתה שם גם רתיעה מוזרה. זה בכלל לא אותו עיקרון, קבע יוני בהחלטיות, מצטער לקלקל לך את הסיפור, אבל הפרהוד היה פוגרום יחיד ביהודי עיראק ביותר מאלפיים חמש מאות שנה שחיו שם, והוא היה רק בבגדאד ונמשך יומיים בזמן שהבריטים עיכבו את הכניסה שלהם לעיר, זה מספיק לך בשביל להפוך לחלק מהסיפור של "משואה לתקומה" שלמדנו בבית-ספר? אתה מבין שגנבו לנו את ההיסטוריה? דוד הביט בפני חברו כלא מאמין ושאל, נהיית שמאלני? לא, לא נהייתי שמאלני, ענה, לא שמאלני ולא ימני, זה כל השיטה לא נכונה, אתה מבין? ועכשיו לך תחזיר את הגלגל אחורה, ולך תלמד אנשים לזכור את מה שלימדו אותם לשכוח, שהעם היהודי הוא עץ עם שתי מערכות שורשים לפחות, ושהשורשים של היהודים-הערבים ושל הציונות נפגשים פחות מחצי סנטימטר לפני האדמה. ובבוקר בשבת, אחרי תפילת המוסף ולפני החמין, אמר דוד שבעיראק הוא הרגיש בבית, וזה היה דבר מוזר מאוד להגיד כי הוא נולד בארץ, ואפילו ההורים שלו עלו כילדים, אבל הוא ידע שיוני לא יצחק ממנו, עיראק שלו היתה עיראק של מעלה, לא עיראק של סדאם חוסיין אלא של סבתא סלימה, מולדת דמיונית רקומה סיפורים על תמרים נוטפי עסיס, ודגי נהר מטוגנים בשמן עמוק, ולילות חמים של שינה על גגות הבתים, וכסף בפחים של חמוצים ובית מיוחד לקיץ בשביל כל המשפחה. לפעמים היה בורח לעיראק שלו מהדיכאון של ניו ג'רזי, וגם מזה של תל-אביב. אבל בצירוף המוזר הזה, יהודים-ערבים, היה משהו מאיים מדי ומשהו נכון מדי, כשהיה רק ילד ואביו עוד היה בין החיים, היה דוד יושב לצדו בסלון עם החברים שלו הערבים-ערבים, והם היו שותים עראק ואוכלים מאזה, ומדברים בערבית שהוא עוד מבין, ושומעים את פריד ואת עבד-אל-ווהאב ואת אום-כולתום, ואחר כך אביו היה מנגן בעוד, והחברים היו עוצמים את העיניים ומנדנדים את ראשיהם ואומרים "יא-סלאם", ועל הקיר היתה תלויה צלחת גדולה מנחושת אדומה ועליה מרוקעת ירושלים קודשנו, שהקפיצה לו את הלב כשראה אחת כמותה בדיוק בסלון של בית ברפיח, כשנכנס לשם עם עוד כמה חיילים, ולידה במפגש הקירות היה תלוי עוד נתון בתוך כיסוי קטיפה, שהוא בעצמו ביקש מאבי המשפחה לפתוח כדי לבדוק, אבל בזהירות, והעוד בתוך הקטיפה דמה להפליא לזה של אביו, שנשאר בבית אצל אמא באחד הארונות. וכשיצאה השבת יוני נסע לאוניברסיטה שלו, ואיך שדוד היה מחכה בשקיקה לביקוריו, וכשהיה חוזר הם היו מסתודדים ושוקעים בתוך שיחותיהם, ואיך שדוד אהב לשמוע את הסיפורים החדשים, במיוחד את אלה על הפנתרים, ועל גולדה, ואיך ששניהם היו מחקים בתזמון של חברים ותיקים את ה"הם אינם נחמדים" שלה ומתגלגלים מצחוק, אבל יוני תמיד היה חוזר מהר לרצינות שלו, וכמה פעמים אמר שלפנתרים ההם היה לב, אבל לא היו להם שיניים, ועוד יותר חשוב מזה, גם לשון לא הייתה להם. ויוני היה מבקש מדוד לזייף בשבילו עוד משהו, ודוד היה מחבק את העוד שהיה נמס בידיו של אביו, ומשמיע את מה שלמד להוציא ממנו, ומראה שלמרות שאף פעם לא היה סטודנט באוניברסיטה, הוא מבין טוב מאוד שהתמדה פשוטה זה הסוד לא רק בכושר ולא רק בדת, אלא בכל דבר שעושים באהבה. ויוני חזר והלך וחזר, כל פעם עם עוד סיפורים ועוד ידע, כמו דבורה חרוצה בשדה פורח, ופרקי אצבעותיו של דוד התגמשו ולמדו ללטף את המיתרים, ולחלץ מהבטן ההרה תמיד עוד ניגון ועוד ניגון. ופעם אחת, באימון ריצה משותף, שאל דוד את יוני אם הוא מתכוון להקים את הפנתרים מחדש. מה פתאום, סינן יוני בין נשימותיו והמשיך לרוץ. אז מה אתה רוצה לעשות? חקר דוד שהבין שיוני חייב לעשות משהו עם כל מה שבוער אצלו בלב ובמוח גם יחד. ויוני אמר שהוא לא יודע, אבל נראה לו שצריך להחליף את הדרך, שאם העץ הזה ימשיך לינוק רק מחלק אחד של השורשים הוא עלול למות. אבל מה צריך? דחק בו דוד, ויוני, אחרי שדילג מעל אבן גדולה, אמר שצריך משהו אחר, ובבקשה רק שדוד לא ייעלב, אבל זה לא מספיק להצביע לש"ס כדי לדפוק את השיטה מבפנים, גם אם לא יודעים את זה, אמר שצריך משהו הרבה יותר נכון וגדול, ושידבר מהבמה הראשית. ודוד, כמו חבר אמיתי, לא נעלב, וגם לא ביקש הסברים, אבל קצב הריצה התגבר, וכאשר נראתה הגבעה מרחוק ועליה החבית הידועה, חש יוני טפיחה על ישבנו ודוד שאל, עד החבית? ובלי להשתהות החלו שועטים כשני סוסי בר אל עבר הגבעה, ועננה של אבק עולה מעקבותיהם. יוני הוביל בפער של לא יותר משניים או שלושה צעדים כשדוד סינן לעברו, אתה לא יותר טוב, ויוני הסיט את מבטו מעט, רק כדי לסנן בחזרה, לא אמרתי את זה, והפער הצטמצם לצעד אחד, והשניים ניסו להחזיק את הקצב גם בעלייה, וסירבו להיכנע לריאות שכבר התחילו לצרוב, והחבית שהתקרבה כאילו דירבנה ללחוץ רק עוד קצת, להילחם איש איש בעצמו ואיש ברעהו, ובישורת הסופית נדמה היה שדוד הצליח להדביק את הפער, ואולי גם לעבור לראש, ויוני נשכב על הארץ בריאות זועקות לחמצן, ודוד חזר מתנשף בכבדות להרימו, וכרך את זרועו סביב המותן, כדי שיסדיר את הנשימה תוך כדי הליכה, כי ככה זה עדיף, ואחרי שעברו כמה צעדים, הצמיד דוד את ראשו אל זה של יוני, ושאל, כמעט אל תוך האוזן, תגיד יוני, גנבו לך את ההיסטוריה, אז אתה רוצה לקחת לנו את אלוהים? ויוני המשיך לאוורר בשתיקה את ריאותיו הבוערות, ואחר כך במתיחות, כשישב בישיבת משוכה, הקשית את הגב לאחור ואמר שאלוהים נמצא בכל מקום, ולא רק בישיבה, ולפני שנסע הוציא מהתיק ספר על נגינה בעוד, שמצא בחנות יד שנייה, ודיסק של סלים אל-נור העוואד, והושיט את המתנות לידיו של דוד, ודוד לקח והחזיר חיבוק וחיוך קטן, וליווה את יוני בדרך לאוניברסיטה שלו, שממנה לא חזר במשך הרבה זמן, אולי בגלל שסיים את התואר הראשון בהצטיינות ומיד כבר נרשם לתואר השני, ואולי בגלל שהוא נעלב, וטוב שדוד המשיך להתאמן ככה באדיקות, ושהעוד כבר נכנע לאצבעותיו הזריזות ומתחיל לספר סיפורים משלו, וככה יכולים דוד ויהונתן לשבת להם על המדרגות, ובמקום להרבות בדיבורים, לתת למיתרים לרעוד ולגשר על התהום שמאיימת ליפול בין שניהם, ואיך שיוני מתמכר למוסיקה, איך שהוא מתמסר לסיפורים שמספרים המיתרים, ודמעות קטנות נקוות אצלו בעיניים, כשהשרירים של דוד, שפעם הרימו מקררים אצל הגויים, עוטפים ברכות את העוד, והאצבעות פורטות, לפעמים במשך שעות, והמנגינה ממלאת את כל חדרי הישיבה, כמו בביקור של יוני אתמול, שאולי בעצם זה הוא שלא מניח עכשיו, באמצע הלילה, לדוד להירדם, ודוד, כמו אז בגדוד, שיחרר לאט-לאט את האוויר מריאותיו, הניח את הלחי בחזרה על הסדין, עצם את עיניו ונרדם.

יחזקאל רחמים

נולדתי בפתח תקווה, ב-1971. תושב יפו. למדתי בבית הספר הצרפתי "קולז' דה פרר" ביפו, בפנימיית עלומים, בכפר הנוער הדסים, ובפנימיית בויאר בירושלים. כיום אני תלמיד בתוכנית הבין תחומית באוניברסיטת תל-אביב. בקרוב יראה אור ספר ילדים שכתבתי עם רקפת רחמים, "גלית מחליטה להחליט". בימים אלה אני שוקד על עיבוד ספרי "משפט הדגים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו