בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא רואים

"פגישה עיוורת", סרטו החדש של חיים בוזגלו, הוא קומדיה רומנטית מופרכת ומתמיהה. אבל על רקע הזהירות והצייתנות בקולנוע הישראלי, עצם שאיפתו של בוזגלו לשרטט אובססיות, תשוקות ופנטסיות הופכת את הסרט למסקרן

תגובות

זמן קצר לאחר גירושיו מוצא רון בכיס של אחת מחליפותיו המעוצבות כרטיס ביקור השייך לאשה ששמה מיה, מתרגמת סרטים המתגוררת בדרום תל אביב. רון, גיבור "פגישה עיוורת", סרטו החדש של חיים בוזגלו, אינו יודע מיהי מיה וכיצד כרטיס הביקור הגיע לכיס חליפתו, אבל משום מה הוא מפתח אובססיה אליו - כאילו ידוע לו מראש שהוא שייך לאשה צעירה ויפה, שנראית כמו שירז טל (שאמנם מגלמת את הדמות).

האם האובססיה של רון, בגילומו של ירון פינק, היא תגובה לגירושיו הטריים? אם כן, הסרט לא ממש מבהיר זאת, כי נדמה שרון מתייחס לגירושים בקלות רבה יותר מאשתו לשעבר (סמדר קלצ'ינסקי). האם האובססיה באה למלא איזושהי ריקנות רגשית כוללת יותר בחייו? יכול להיות.

רון מכהן כנספח התרבות של שגרירות ישראל בצרפת, ולפי מה שנראה בסרט הוא לא עושה את עבודתו בהצלחה יתרה. לא רק שהוא אינו דובר ולו מלה אחת בצרפתית - עובדה שחייבת להקשות עליו בעבודתו - אלא שמהסצינות המעטות המתעדות אותו עובד מתברר שהציור הישראלי אינו מוצא חן בעיני בעלי הגלריות הפריסאיות, ושבעלת בית קולנוע, שהיתה רוצה לארגן פסטיבל קולנוע ישראלי, מוכנה לעשות זאת אך ורק בתנאי שהסרטים לא יעסקו בנושאים פוליטיים וחברתיים קשים, ושיהיו בסגנון "אשה יפה".

ייתכן שהתשובה פשוטה יותר. אולי האובססיה של רון נולדת מכיוון שהוא גיבור של סרט, והקולנוע, על פי תפישתו של חיים בוזגלו, הוא אתר של אובססיות, תשוקות ופנטסיות.

העיקר הרומנטיקה

סרטו החדש של חיים בוזגלו מעורר רצון עז לאהוד אותו - לא רק משום שבוזגלו ביים ב-1988 את "נישואים פיקטיוויים", אחד הסרטים הישראליים הטובים ביותר, אלא משום שהוא מנסה בסרטיו לטפל בחומרים מקומיים בדרך שונה מהמקובל. בוזגלו מוכר בעיקר בשל יצירתו הטלוויזיונית (בין השאר, הודות לסדרה "זינזנה", שעוררה תהודה מרובה), אבל יצירתו הקולנועית מעניינת יותר - היא מתרחקת מריאליזם צרוף, ועוסקת בתפקידה של התשוקה בעיצוב המנגנון הקולנועי והחוויה שהמנגנון הזה מייצר.

סיבה נוספת לרצון לאהוד את "פגישה עיוורת" היא שהסרט הופק במסגרת "סרטים מכאן", פרויקט קולנועי שעונתו הראשונה שודרה לפני חודשים אחדים בערוץ הסרטים בכבלים. למרות חשיבותו המרובה של הפרויקט לקולנוע הישראלי העכשווי, חלפה העונה הראשונה מבלי להותיר כמעט כל סימן. "פגישה עיוורת", שישודר באחת העונות הבאות, היה יכול להיות הסרט שיצדיק את הפרויקט כולו.

אבל סרטו של בוזגלו מקשה מאוד לאהוד אותו. למשל, בגלל המשך העלילה. רון, שעבודתו כנספח התרבות בצרפת מותירה לו כנראה הרבה מאוד זמן פנוי, מתחיל לשלוח למיה זרי ורדים מפאריס בעילום שם. אחר כך, עדיין בעילום שם, הוא שולח לה סדרה של גלויות, שאם מסדרים אותן כפסיפס הן מצטרפות לציור של רנה מגריט, שמציג את דמותם של גבר ואשה עם פנים עלומות (ועל כל גלויה רשם רון משפט בשפה אחרת - קצת מפתיע מאדם שככל הנראה יודע רק עברית ואנגלית).

ואיך מיה מגיבה למשלוחים האלה שמגיעים אליה מגבר זר ומסתורי? בהתלהבות. ולא רק היא, אלא גם שתי חברותיה הרווקות והדוור הצעיר והדתי, שנוהג להציץ בגלויות לפני שהוא מביא אותן לסף דירתה (זהו שירות אישי שקיים כנראה רק בדרום תל אביב - אזור המתואר ב"פגישה עיוורת" כעממי, חם ומסביר פנים; הוא מעלה בזיכרון את פאריס שתוארה ב"אמלי" וסרטים אחרים, שהשפעתם מורגשת).

כולם נסחפים בפנטסיה שהגבר טווה בעבור האשה. מדוע? כי זה רומנטי, ורומנטיקה היא מלה חשובה בעולמם של מיה, חברותיה הרווקות והדוור הסקרן; הם אומרים אותה, על הטיותיה השונות, ללא הרף. ובכלל, "פגישה עיוורת" מגדיר את עצמו במודעות הפרסומת שלו כ"קומדיה רומנטית חובקת עולם", כך שהעיסוק ברומנטיקה נדמה מוצדק.

אבל לא רק רון מגיח אל הסרט מעולמה של הפנטסיה הקולנועית הרומנטית, אלא גם מיה. היא אמנם מתרגמת סרטים במקצועה (ואולי זה מה שמשך את רון אליה?), אך במשך "פגישה עיוורת" היא מתרגמת רק סרט אחד: "נוטינג היל", הקומדיה הרומנטית האהודה בכיכובם של ג'וליה רוברטס ויו גרנט. לפי מה שקורה לה בהמשך הסרט, מלאכת התרגום ארכה כנראה זמן רב מאוד.

מיה והסובבים אותה ממשיכים לחשוב שמעשיו של רון רומנטיים גם כאשר הוא שולח לה, עדיין בעילום שם, תצלומים של כל חלקי גופו העירום, כולל איבר מינו, כפי שתיעד אותם במכונת הצילום בשגרירות בפאריס. מיה אינה אחת שתיבהל ממחווה כזאת - אבל היא עלולה להזכיר סרטים שמשודרים בשעות הקטנות של הלילה, כאלה שמתארים רומן בין אשה תמימה לבין גבר שמתגלה כפסיכופת (לבוזגלו יש יומרות גדולות יותר - אחת מחברותיה של מיה אומרת שזה מזכיר לה סרט של היצ'קוק).

מיה לא נרתעת גם כאשר רון שולח לה כרטיס טיסה לפאריס. מובן שהיא נוסעת, ומיד. רון משכן אותה בבית מלון מהודר ומודיע לה שביומיים הראשונים לשהותה בבירה הצרפתית אין בכוונתו ליצור עמה כל קשר. רק בערב השלישי היא מוזמנת לדירתו. כשהיא מגיעה לשם, פתק על הדלת מזמין אותה להיכנס פנימה והיא צועדת פנימה ללא מורא ומגלה שהדירה חשוכה לחלוטין ושבעליה, שנמצא שם, עדיין מסרב להיחשף. זה לא מונע ממנה, כמובן, לבלות אתו את הלילה. בבוקר, כשהיא מתעוררת בדירה המהודרת, שמחלונותיה נשקף שער הניצחון, מתברר שהבחור עזב - עדיין בלי להותיר שם.

הטנגו הפאריסאי שמרלון ברנדו ומריה שניידר חוללו ב-1973 לא היה, כך מתברר, האחרון (בזמן הצפייה ב"פגישה עיוורת" עולה לא פעם בתודעה סרטו של ברנרדו ברטולוצ'י); בוזגלו מבקש לספק לו גרסה רומנטית ואפילו קומית משלו.

דמיון אקסצנטרי

העלילה של "פגישה עיוורת", שזו רק נקודת האמצע שלה, רק ממחישה עד כמה הסרט כולו מתרחש במחוזות הדמיון האקסצנטרי, הפרטי והייחודי של חיים בוזגלו. חלקו השני של הסרט מופרך אף יותר, מכיוון שניכרים בו הקשיים של בוזגלו לצאת מהסיטואציה הקולנועית שאליה הכניס את עצמו.

בכל סרטיו הוא טווה מציאות שנעה על גבול הפנטסיה, ולעתים קרובות אף חוצה אותו. מרכיב ההתחזות - הגברית בעיקר - הוא מרכזי בעיצובה של המציאות הנפשית, הרגשית והמינית הזאת, שהיא בו בזמן ממשית ומדומה. "נישואים פיקטיוויים" הביא את סיפורו של מורה ירושלמי להיסטוריה, שבגלל מצוקה פרטית ושורה של צירופי מקרים מתחזה גם לתייר מאמריקה וגם לפועל ערבי עזתי אילם. במרכז "עונת הדובדבנים" ניצבה דמותו של פרסומאי תל אביבי, שמתכנן ומעצב את מותו - מביים אותו אפילו - לפני צאתו לשירות מילואים בלבנון, כאילו המוות היה מסע פרסום (דמות נוספת בסרט היתה של כתבת טלוויזיה אמריקאית, שמתעדת את בימוי המוות וטקסיו השונים).

ואולם, "פגישה עיוורת" קרוב יותר מכל ל"צלקת", שעסק גם הוא במקומה של הפנטסיה בעיצוב היחסים בין גברים לנשים. ב"צלקת" בוזגלו אמנם נקט סגנון קולנועי שונה מאוד - לסרט, שצולם בשחור-לבן, היה ניחוח של קולנוע אירופי, אמנותי במופגן, ניסיוני ואפילו מעט אוונגרדי; אבל גם "פגישה עיוורת" הוא פנטסיה שצומחת מהקולנוע, והשפעות קולנועיות רבות ניכרות בו. עם זאת, כמו "צלקת", זוהי יצירה שקורסת תחת עומס כוונותיה ויומרותיה, שאינן זוכות לעיבוד מחשבתי ויצירתי מספק.

אכן עיוורת

אחת הבעיות העיקריות של "פגישה עיוורת" היא שני גיבורי הסרט, שאמורים לשמש מוקד של הפנטסיה, אבל אינם מסוגלים לעמוד בכך. ירון פינק נדמה כפנטסיה של כוכב - מעין שילוב בין פול ניומן לריצ'רד גיר, שאמור לייצג את הכוכבות הקולנועית הגברית. הבעיה היא שהוא נעדר כל כישרון כשחקן, למרות ניסיונו הרב כדוגמן. גם העובדה שהוא מגלם דמות שמניעיה נותרים נסתרים אינה מסייעת לו. אבל אולי זה כלל לא מעניין את בוזגלו - חשובה לו אך ורק הנוכחות של פינק כסמל קולנועי גברי.

שירז טל נראית מיומנת יותר מפינק, אבל היא נעדרת חן, בגלל גסות מסוימת בדיבורה, בצחוקה ובסגנון התנהגותה. קשה איפוא להיענות לפנטסיה של בוזגלו, שבמרכזה שני חללים פעורים, במקום דמותם של גבר ואשה הלכודים בתשוקה משותפת.

קשה להעריך את "פגישה עיוורת", ועם זאת כמעט אי אפשר שלא לאהוד אותו בגלל האקסצנטריות שלו, הפרטיות שלו וניסיונו של בוזגלו להעניק לו צביון ייחודי. הסרט עדיף על יצירה זהירה יותר כמו "הכוכבים של שלומי" של שמי זרחין (שאף הוא הופק במסגרת "סרטים מכאן"), שנכנע בצייתנות רבה מדי למגבלות של הדרמה הטלוויזיונית הצנועה והמאופקת.

בוזגלו לפחות מנסה לעשות משהו אחר - הוא מנסה לדבר על קולנוע ועל תשוקה ועל אובססיה; הוא מנסה למקם את הדיון במסגרת ז'אנרית נדירה למדי בנוף הקולנועי הישראלי - הקומדיה הרומנטית - ולספק בסרטו מימוש קולנועי כמעט מילולי למושג "פגישה עיוורת" (היכולת לראות וההימנעות מראייה מניעות רבים ממהלכיה של העלילה). ואם הסרט מצליח לממש את היעדים האלה באופן חלקי בלבד, בלשון המעטה, זאת עדיין יומרה חיובית ומעוררת עניין וסקרנות.

זה אולי צריך להיות אחד מיעדיו של פרויקט כמו "סרטים מכאן". יש לקוות שקברניטי הפרויקט, שחשיבותו הראשונית הוחמצה, יצליחו לתקן את המעוות לקראת העונות הבאות; לחזק את שיתוף הפעולה בין תעשיית הקולנוע לבין ערוצי הטלוויזיה (כפי שקורה במרבית מדינות אירופה, שבהן כמעט כל סרט מופק בשיתוף פעולה עם ערוץ כלשהו); ולהוכיח את הקביעה שליוותה את כל תולדותיו של הקולנוע המקומי, שכמות תוליד לבסוף איכות. העונה הראשונה של "סרטים מכאן" עדיין לא הוכיחה זאת, אבל אין זה אומר שההנחה הזאת אינה מוצדקת.

ייתכן שצריכה להיות לפרויקט מטרה נוספת - לספק ליוצרים המקומיים הזדמנות לבטא את חזונם בדרכם הייחודית והפרטית. בעונה הראשונה של "סרטים מכאן" היה רק סרט אחד שמימש את היעד הזה - "זמזום" של יגאל בורשטיין, שלמרות פגמיו היה סרט ראוי, בעיקר משום שסיפק לבמאי אפשרות לבטא את תפישתו הקולנועית הרעיונית והסגנונית. כעת מצטרף אליו "פגישה עיוורת" - חיים בוזגלו הולך בסרט הזה בדרכו בהנאה ובחופש, גם אם התוצאה היא יצירה פגומה ואפילו מעט מביכה ומגוחכת לעתים. יש לקוות שבעתיד יוכלו יוצרים נוספים לעשות כמותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו