בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך השתלטו האשכנזים על העולם?

רובים, חיידקים ופלדה

תגובות

ג'ארד דיימונד. תירגמה מאנגלית: עתליה זילבר. סדרת אופקים, הוצאת עם עובד, 376 עמ', 89 שקלים

בבוקרו של יום 16 בנובמבר, 1532, שימשה העיר קחמרקה שברמות פרו במה לאחד הרגעים הדרמטיים בהיסטוריה של המין האנושי. אטהואלפה, שליטה האלוהי של אימפריית האינקה, הגדולה והמתקדמת בין מדינות העולם החדש, נפגש שם עם פרנסיסקו פיסארו, נציגו של קרלוס ה-I, מלך ספרד. אטהואלפה, המצוי בלב האימפריה שלו, הגיע לפגישה מוקף בצבא למוד קרב בן 80 אלף חייל. פיסארו, עמוק בלב ארץ רחוקה, מחוץ לטווח ידה של כל תגבורת אפשרית, הגיע לפגישה מלווה ב-168 חיילים ספרדים מותשים. הפגישה החלה טוב ככל שניתן לצפות מפגישה כזאת. אבל לאחר שאטהואלפה השליך ארצה בזלזול את כתבי הקודש שהציע לו נציג האפיפיור בעולם החדש, נתן פיסארו את האות והספרדים הסתערו. עד רדת היום נטבחו 7,000 אינדיאנים מבלי שייפול ולו ספרדי אחד. רק ברדת החשיכה הופסק הטבח. אטהואלפה נגרר במחלצותיו והוחזק בשבי שמונה חודשים. תמורת שחרורו דרש פיסארו את הכופר הגדול בהיסטוריה - חדר גדול מלא בזהב. הכופר שולם במלואו, מה שלא הפריע לפיסארו להוציא להורג את אטהואלפה בכל זאת. כמה עשרות שנים אחר כך קרסו תחת הלחץ האירופאי שלוש התרבויות הגדולות של העולם החדש - האינקה, המאיה והאצטקים. מאתיים שנה אחר כך נכחדו גם 95% מאוכלוסיית שתי יבשות אמריקה.

בספרו "רובים, חיידקים ופלדה" מנסה ג'ארד דיימונד לברר מדוע כל זה קרה. מדוע הספרדים ניצחו ניצחון כה מכריע למרות נחיתותם המספרית העצומה (500 ל-1)? ובכלל, מדוע היה זה פיסארו שהגיע לקחמרקה ושבה את אטהואלפה בן השמש, ולא קלוקושינה, מצביאו הראשי המוכשר של אטהואלפה הוא שהגיע למדריד ותפס את קרל ה-V? התשובה חשובה בעיניו משום שהיא מייצגת את המפתח להבנת האירוע המכונן של העת המודרנית: השתלטות האדם הלבן (ליתר דיוק, האירופאים; ליתר-יתר דיוק, המערב-אירופאים; ליתר-יתר-יתר דיוק, אזרחי כמה מדינות קטנות בחודה המערבי של מסת היבשות המכונה איראסיה) במהלך המאות הבאות על רוב האנושות?

שאלה זו איננה חדשה. מלומדים רבים נדרשו לה במשך המאות שחלפו מאז גילוי העולם החדש. "רובים, חיידקים ופלדה" מצטרף איפוא לשיח בן מאות בשנים שדן בסיבות להתפתחותן השונה כל כך של חברות האדם השונות. הספר יצא לאור ב-1997, שהה תקופת שיא בראש רשימת רבי המכר באמריקה, זכה בפרסים יוקרתיים ותורגם לשפות רבות. שש שנים מאוחר יותר, בתחילתו של סיבוב אלים נוסף במאבק לשימור הדומיננטיות המערבית, הפעם כנגד האיסלאם, מועמד ספר חשוב זה לרשות הקורא העברי באדיבות ספריית אופקים של עם עובד.

תהפוכות הזמן שעברנו מאז 1997 מחייבות אותנו למקם את "רובים, חיידקים ופלדה" בהקשרו המקורי. העשור שבו יצא הספר לאור ראה את תרבות המערב בשיאה. אימפריית הרשע הקומוניסטית התפרקה, עיראק הלוחמנית נרמסה בהפגנת אחדות חסרת תקדים, הבורסות גאו, ותרבות הקפיטליזם נישאה על כנפי הרשת והלוויינים לכל פינות כדור הארץ. מול עדנה חסרת תקדים זו של תרבותם התחבטו האינטלקטואלים באמריקה במשך שנות ה-90 בשאלה הגדולה: כל זאת בזכות או בחסד?

יריית הפתיחה של הדיון נורתה בידי פרנסיס פוקוימה, בספרו "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" (1992). הדמוקרטיה הליברלית, על פי פוקוימה, רמסה במאה העשרים את כל שיטות הממשל המתחרות - ממונרכיה עד פשיזם וקומוניזם, כמובן - משום שהיא הדרגה הנעלה ביותר של השיטה הפוליטית; מערכת חסרת סתירות פנימיות מסוג אלה שהפילו את מתחרותיה, ולכן גם נקודת הסיום בהתפתחותו הפוליטית של המין האנושי.

השאלה למה אירופה ולא למשל סין או הודו (יריבותיה העיקריות במאה ה-16) עמדה גם במרכז ספרו של ההיסטוריון דייוויד לנדס Some So Poor", 1998) Poverty of Nations: Why Some Are So Rich and ("The Wealth and. הסיבה לעליונות המערבית, לדעת לנדס, הנה בראש ובראשונה תרבותית. ההצלחה באה לחברה שהפגינה שקדנות, משמעת עצמית, דחיית סיפוקים, יוזמה ופתיחות לחידושים - תכונות האופייניות, כפי שטען כבר מאה שנים קודם לכן הסוציולוג מקס ובר, לתרבות המערב.

בין ההסבר הפוליטי לתרבותי הרים את ראשו המכוער גם ההסבר הגנטי. ריצ'רד הרנשטיין, פרופסור לפסיכולוגיה מהרווארד, וצ'ארלס מאריי, פובליציסט שמרן, טענו בספרם (The Bell Curve", 1994") שרמת המשכל היא (ברובה) מולדת, שהיא קשורה ישירות להצלחה בחיים, ושהיא שונה בין הגזעים השונים. מסקנתם היתה שככל שתנאי ההתחלה משתווים, כך הופכת הצלחה חברתית וכלכלית לתכונה מולדת. מניסוחים אקדמיים זהירים אלה קצרה הדרך למסקנה שביולוגיה היא גורל, וששקיעתם של הגזעים הנחותים צפויה מראש.

את הקוטב השמאלי של הדיון הגדיר סמואל הנטינגטון בספרו "התנגשות הציוויליזציות" (1997), שיצא בביקורת נוקבת על זחיחות הלב של המערב והזהיר אותו מפני התערבות גסה בענייניהן של תרבויות אחרות. לא רק שההיסטוריה לא תמה, הזהיר, אלא שאנו עומדים בפני שלב חדש שבו יחליפו הבדלי תרבות ודת את ההבדלים הפוליטיים והאידיאולוגיים כסלע המחלוקת ויציבו את שלוש התרבויות הגדולות - המערב, האיסלאם וסין - על מסלול התנגשות שתוצאותיו עלולות לגמד את כל מאבקי המאה העשרים, עקובים מדם ככל שהיו.

"רובים, חיידקים ופלדה" השלים את החמישייה הפותחת של שנות ה-90 והתכתב עם כל העמדות שהוזכרו. כדרכן של תיזות גדולות, טיעונו של דיימונד פשוט ואינו שונה מזה של סוכן הדירות התל-אביבי המצוי: גורלותיהם של בני אדם נקבעים על ידי שלושה גורמים - מיקום, מיקום, ועוד פעם מיקום. כלומר, ההיסטוריות של החברות השונות התנהלו במסלולים שונים לא בשל הבדלים ביולוגיים (את הטיעון הגנטי דוחה דיימונד בשאט נפש כטיעון גזעני ונתעב) אלא בגלל הבדלים בסביבות שבהן התפתחו: מיקומן של היבשות, הטופוגרפיה שלהן, האקלים, הצמחייה, אוכלוסיית בעלי החיים והחיידקים. אלה הם המשתנים הבלתי תלויים שבעזרתם יש להבין את ההיסטוריה האנושית, וכל היתר: דתות, ממשלים, מוסדות, תרבויות, טכנולוגיות, וגאונים אינם אלא תוצרי לוואי התלויים בהם.

אין זה פלא שדיימונד, פרופסור לפיסיולוגיה בביה"ס לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג'לס, שהתמחה בחקר האבולוציה של ציפורי גיניאה החדשה, הואשם בדטרמיניזם גיאוגרפי, האשמה חמורה מאין כמוה באקלים האקדמי הנוכחי. ימיהם של ההסברים הפשטניים שלפיהם המהפכה התעשייתית התרחשה בבריטניה משום שלזו היה פחם אכן חלפו ועברו להם, אבל את ספרו של דיימונד לא ניתן לפטור בקלות שכזאת. אפשר לכנותו בהרבה שמות, אבל "פשטני" אינו אחד מהם. ההסברים שהוא מציע נתמכים בשלל רב של ממצאים, הבחנות ותיאוריות ממגוון רב של דיסציפלינות: ארכיאולוגיה, בוטניקה, זואולוגיה, ביולוגיה מולקולרית, גנטיקה, בלשנות, חקלאות, אתנולוגיה, ועוד. כל אלה נארגים בידיו האמונות לטיעון אחד גדול ומרשים המוגש לקורא בסגנון קולח ובהיר.

הספר מורכב מארבעה חלקים. החלק הראשון, "מעדן עד קחמרקה", מרחיק 13 אלף שנה לאחור, אל תום תקופת הקרח, כדי לתאר את נקודת הזמן שבה כל החברות האנושיות התחילו את דרכן בצורה שווה, ככנופיות נבערות של ציידים-לקטים המצוידים בכלי אבן. שתי דוגמאות מובאות לאחר מכן - המפגש בקחמרקה בין פיסארו לאטהואלפה, ותיאור חברות האדם השונות באיי פולינזיה - כדי להמחיש לנו את השונות הדרמטית שיכולה להיווצר במשך הזמן, אפילו בין תרבויות שכנות, בהשפעת הסביבה.

החלק השני: "עלייתו והתפשטותו של ייצור המזון", מנתח את הקלפים שחילק הטבע לחברות האדם השונות. זהו המקורי והטוב שבין חלקי הספר. בממלכת החי, על פי חשבונו של דיימונד, יש רק 148 מינים של חיות גדולות הניתנות לביות, מתוכם, אם נתעלם לרגע מאוהדי כדורגל, הצליחה האנושות לביית רק 14 מינים. באופן דומה, רק מאות ספורות מבין 200 אלף המינים בממלכת הצומח מניבים כמות פרוטאין המצדיקה את גידולם. קרה המקרה ואבותיהם של כמעט כל החיות והצמחים האלה - חזירים, פרות, כבשים, אורז, חיטה, וכדומה - התפתחו באיראסיה, בעיקר באזור הסהר הפורה. קרה גם המקרה ומבין כל היבשות, רק איראסיה נחה על ציר מזרח-מערב המותח אותה על אותם קווי רוחב, מה שמאפשר אקלים אחיד ברוב שטחה, ולכן התפשטות קלה של הצמחים והחיות שבויתו, הבסיס לשגשוג ולעושר.

החלק השלישי של הספר: "ממזון אל רובים, חיידקים ופלדה" מנתח איך היתרונות הביו-גיאוגרפיים שפורטו בחלק הקודם העלו את החברות באיראסיה על מסלול שונה מאלה שבאוסטרליה, אפריקה ושתי האמריקות. יתרונות אלה איפשרו תפוקת מזון שופעת, שהזינה אוכלוסייה גדלה והולכת, שיצרה טכנולוגיה, שתמכה בתרבות מורכבת, שיצרה עוד טכנולוגיה, שיצרה עוד שפע וכך הלאה, בתהליך של משובים גדלים והולכים שהזינו זה את זה. 12 וחצי אלף שנה אחרי תקופת הקרח פיתחו כבר החברות האיראסיתיות כתב, חסינות לחיידקים אלימים, טכנולוגיות המבוססות על מתכות, צבאות מקצועיים ושלטון ריכוזי שאיפשרו לחלקן (לאירופאים) לעסוק בכיבוש שאר החברות, שלא נהנו מתנאי פתיחה דומים. זהו החלק החלש של הספר. ניתוח יחסי הגומלין בין החיידקים לחברות האדם מאלף, ותיאור התפתחות הכתב וחשיבותו החברתית הוא מהטובים שקראתי. בכל זאת, הניסיון השאפתני לצמצם את התרבות האנושית לגורמיה הביו-גיאוגרפיים אינו עולה יפה ונקרא יותר כקריקטורה מאשר כניסיון רציני להבין את ההיסטוריה האנושית הסבוכה.

בחלקו הרביעי של הספר, "סביב העולם בחמישה פרקים", דיימונד חוזר למגרשו הביתי ומיישם את התיאוריה שפיתח בחלקים הקודמים לחקר מקרים באוסטרליה, בגיניאה החדשה, במזרח אסיה, באוסטרונזיה (מרחב האוקיינוס השקט המשתרע ממדגסקר ועד איי הפסחא) ואפריקה. התוצאה, כבחלקים ניכרים אחרים של הספר, מרתקת ומאלפת. האפילוג, "עתיד ההיסטוריה של האדם כמדע", מאכזב שוב. האתגר, על פי דיימונד, הוא לפתח את ההיסטוריה של האדם כמדע שווה-מעמד למדעים היסטוריים מוכרים כגון אסטרונומיה, גיאולוגיה וביולוגיה אבולוציונית. זהו אתגר מפוקפק. הניסיון האופנתי להשתית את סדרי התרבות האנושית על "סדר טבעי" כזה או אחר, כפי שהוא מיוצג על ידי מדענים סמכותיים, אפילו הם שוחרי תקינות פוליטית, איננו בעייתי פחות מההסבר הגנטי המעלה את הביולוגיה לדרגת גורל.

זהו גם אתגר מוטעה. מעשיהם ורעיונותיהם של בני אדם, לחם חוקם של ההיסטוריונים, נראים אולי מנקודת מבטו של דיימונד, המקיפה יבשות שלמות ואלפי שנים, כקוריוזים מייגעים וחסרי חשיבות. ואולם בני האדם השפיעו על הטבע סביבם לא פחות משזה השפיע עליהם. חברות האדם אמנם התפתחו תחת אילוצים סביבתיים, אבל שוב ושוב מצאו דרכים להתעלות מעליהם. כל זה אינו מפחית מערכו של "רובים, חיידקים ופלדה" כספר מקורי וחשוב לכל מי שמתעניין בתבניותיה הגדולות של ההיסטוריה.

ד"ר טל גולן חבר במרכז למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן גוריון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו