בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל אחד ו"הארץ" שלו

האם "הארץ" אינו עיתון פטריוטי דיו, כפי שחשים קוראים יהודים רבים, או שמא, היפוכו של דבר, אינו חושף די את עוולות המשטר? שאלה זו ועניינים רבים אחרים נדונו בכנס של יומיים שיוחד ל"הארץ" והתקיים השבוע בבית התפוצות בהשתתפות חוקרים מן האקדמיה ואנשי תקשורת

תגובות

במשך יומיים עבר עיתון "הארץ" חקירה שתי וערב בידי אנשי האקדמיה. בפני אולם חצי מואר בבית התפוצות, בכנס שאירגנה הפרופ' אניטה שפירא מאוניברסיטת תל אביב, בחנו חוקרים בחשדנות את עברו של העיתון והעלו מחשבות בדבר עתידו.

כולם החזיקו בדעה נחרצת: "הארץ" מילא, לטוב ולרע, תפקיד פעיל בתולדותיה של המדינה, לפני הקמתה ובייחוד לאחריה.

היו ימים קדומים בתולדות המדינה, מתברר, שבהם למלה שהודפסה בעיתון נקשרה הילה של ממש. רק מתי מעט ובעלי זכויות זכו אז שמכשיר רדיו יימצא בביתם, טלוויזיה היתה פנטסיה. בימים ההם השכימו ראשי המדינה ואנשים מהיישוב עם שחר כדי לעיין במה שנכתב בעיתונים. הם קראו את המאמרים והפרשנויות והדיווחים והניתוחים בכובד ראש ובלי לפסוח על אות ופסיק, כמו היו תורה מסיני.

דוברים בכנס ציינו, שהעיתונים מילאו תפקיד מכונן בעיצוב אופיה של החברה. הם התערבו בנעשה ולעתים נהגו כמו היו זרוע שלטונית נוספת. לעתים נהגו כמו היו זרוע שלטונית מתחרה. הם השיאו עצות, הביעו תמיכה, העלו ספקות, רטנו וזעמו נגד מדיניות מסוימת, שיבחו מהלך צבאי זה או אחר. יותר מכל, נקטו עמדה לטובת אחד הצדדים. רובם - לטובת הממשלה.

החוקרים ציינו את מרדנותו של "הארץ" עוד מראשית ימיו לפני יותר מ-80 שנה. מרדנות זו התעצמה אחרי שנרכש בשנת 1935 בידי משפחת שוקן, שעלתה לארץ ישראל מגרמניה כמה שנים קודם לכן. בעוד שעיתונים אחרים נהגו על פי השתייכותם המפלגתית או זיקתם האידיאולוגית, נקט "הארץ" עמדות עצמאיות, שאחדות מהן משכו אש מצד השלטון והציבור.

המשמעותית שבהן נקשרה לעלייה לישראל. מאחורי השאלות מי צריך לעלות וכמה צריכים לעלות - הסתתר ויכוח עז ונוקב על פניה של המדינה ועל זהותה בעתיד לבוא. באותן שנים ראשונות התגלעה מחלוקת חסרת פשרות על אופיה של המדינה החדשה; אם תהיה אוניוורסלית או סגורה, דתית או חילונית, אירופית או מזרח תיכונית, ליברלית או שמרנית. העולים לישראל, ובייחוד מוצאם, עשויים היו להשפיע על כך.

השלטון בראשותו של דוד בן גוריון רצה להעלות את כולם, "הארץ" תמך באלה שהציעו לדלל את שיעורם. העיתון ביכר "עלייה סלקטיווית" על עלייה המונית. במאבק שהתפתח בין השלטון לעיתון, הפסיד "הארץ" ושערי המדינה נפתחו לרווחה, גם לעולים מצפון אפריקה שאליהם כיוון העיתון את התנגדותו. אף שחלפו חמישה עשורים, מתברר שהזיכרון ההיסטורי ממאן להתפוגג.

כך טען אבי פיקאר, דוקטורנט להיסטוריה מאוניברסיטת בן גוריון, שחקר את המאבק ההוא. לדבריו, שלח העיתון עיתונאים לצפון אפריקה כדי להתחזק בדעתו שאין להעלות לישראל כל מי שחפצה נפשו ממרוקו, מתוניסיה ומארצות מוסלמיות אחרות. אחד מהם, עמוס אילון, שיגר לעיתונו סדרה של שמונה כתבות. "כאשר אילון תיאר תופעות שאינן קשורות לעלייה", סיפר פיקאר, "היו אלה תיאורים אקזוטיים. כאשר הוא הגיע ליהודים, ובעיקר לאלה שהיו מועמדים לעלייה, הוא תיאר אותם בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה וללא שום חמלה. אילון כתב תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה, בצד תיאורים שלפיהם מצבם של היהודים איננו גרוע מבחינה ביטחונית ואין שום טעם להעלותם לישראל".

סדרת הכתבות הכתה בתדהמה את המדינה הצעירה ונקשרה אליה השפעה מרחיקת לכת, שהדיה השליליים הגיעו עד למרוקו ותוניסיה. אפילו עיתון "דבר" נאלץ להודות ש"המאמרים של אילון עשו כאן רושם רב".

פיקאר בחן ומצא ש"הארץ" והשלטון התנגשו משום שביטאו סדרי-יום שונים. בעוד שבן גוריון פעל מתוך צרכים לאומיים, פעל העיתון מתוך נקודת מוצא קולוניאלית. הפרופ' ירון צור, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית, ציין שרשימותיו של אילון לצד מאמריו הבוטים של אריה גלבלום נגד העולים מצפון אפריקה ביטאו דעה של שכבה מסוימת בארץ. "הם שברו טאבו באתוס הציוני", קבע.

לא מפלגתי ולא מסחרי

כיצד שרד "הארץ" העצמאי בסבך העיתונות המפלגתית של ראשית המדינה? באותן שנים החזיקה כל תנועה פוליטית ראויה בעיתון משלה כדי שישלח את דברה לציבור תומכיה. מפלגה שלא עמד לרשותה עיתון נחשבה למפלגה אילמת. באותן שנים, מעטים העיתונים שהתקיימו רק על בסיס מסחרי טהור. בינתיים מתו רוב העיתונים המפלגתיים בייסורים והעיתונים המסחריים הרחיבו את אחיזתם עד כדי בעלויות צולבות ואינטרסים מנוגדים.

הד"ר יחיאל לימור ממכללת ספיר ציין כי מאז ומעולם פסח "הארץ" על שתי הסעפים בהיותו לא מפלגתי ואפילו לא מסחרי. "אני תולה את זה בדבקות של משפחת שוקן לשמר את איכותו של העיתון בכל מחיר", אמר, "הייתי אומר שזו מורשת משפחתית שהיא על גבול המיסטיקה. ברור שגם חקלאי שמעבד את אדמתו שואף להרוויח אבל מעבר לכך יש לו קשר נפשי לאדמה. אנו רואים שלאורך השנים התפתח קשר נפשי דומה בין משפחת שוקן לעיתון".

לימור הביע חשש מפני מאבקי ירושה עתידיים בתוך משפחת שוקן העלולים להשפיע על אופיו של העיתון. לדבריו, קונצרנים משפחתיים דומים במקומות אחרים בעולם נוטים להסתבך כשבני הדור הרביעי נקראים לדגל. "אני מקווה שהמסורת של העבר תישמר", הוסיף.

קולם של הערבים

השנים האחרונות, בייחוד מאז פרצה האינתיפאדה השנייה, לא היטיבו עם הסיקור של ערביי ישראל. דיווחים רבים בתקשורת נטו ליצור זיקה ברורה ביניהם ובין הארגונים הפלשתיניים שלוחמים נגד ישראל. "מדובר במספר עצום של מאמרים שמחזקים את הניכור הישראלי כלפי הפלשתינאים הישראלים", הסביר הד"ר מוסטפא כבהה מהאוניברסיטה הפתוחה. לדבריו, האשמה נופלת על שני העיתונים הגדולים, שלא חסו על ערביי ישראל הן בתוכני המאמרים והן בתמונות. "אני חייב לציין ש'הארץ' היה העיתון היחיד בתקופת האינתיפאדה שאפשר היה לראות בתוכו גיוון דעות כלפי הסכסוך הישראלי-הפלשתיני", אמר.

את דבריו חיזק הד"ר אלי אברהם, שעשה מחקר רוחב על היחס של שלושת העיתונים הגדולים כלפי הערבים אזרחי ישראל. החוקר בחן ניתוח של מאמרים וכתבות שהופיעו בעיתונים בשנים האחרונות. מהבדיקה עולה מסקנה חד משמעית. בעוד ששני העיתונים הגדולים פיתחו נטייה, שלא לומר תלות מלאה, במקורות הממסדיים, ביכר "הארץ" לפתח דיאלוג עם ערביי ישראל, או כפי שהם נקראים בפי החוקרים, אזרחים פלשתינאים בישראל. "ב'ידיעות אחרונות' וב'מעריב' הערבים מסוקרים בהקשר של ביטחון ופעילות חבלנית נגד ישראל", אמר אברהם, "לכן הסיקור הוא סטריאוטיפי, כרוך באי הכרת הנושא מצד הכתבים המסקרים, זלזול בכתיבה ואפילו באיות נכון של שמות הכפרים ובעלי התפקידים במגזר הערבי. עורכים וכתבים שפגשנו הסבירו לנו שזה נובע מחוסר עניין של התקשורת הישראלית במה שקורה אצל הערבים. היו שאמרו לנו שכתבות על ערבים לא מוכרות עיתונים. ברוב המקרים הערבים הופיעו כמפירי סדר ופורעי חוק".

הד"ר אברהם גילה פערים משמעותיים בין הסיקור בשני העיתונים ובין זה שב"הארץ". "מצאנו סיקור גדול יותר ב'הארץ' ודגש חזק יותר על גורמי האפליה והקיפוח", ציין. "בכתבות שהופיעו ב'הארץ' הורגש ניסיון לרדת לעומק כדי להבין את הבעיות שמעיקות של הערבים".

בין פטריוטיזם לניכור

לא אחת הצטייר "הארץ" כעיתון המתנכר למועקותיהם של היהודים. הנטייה הזאת התעצמה בעתות מצוקה, כשישראל נקלעה לעימות צבאי עם שכניה הערבים ובתוכם הפלשתינאים. עתה באה האינתיפאדה השנייה ופערה מחדש פצע ישן בתוך החברה הישראלית שרבים חשבו שהגליד. המתיחות והאיום הביאו לאוורורם של ערכי הפטריוטיזם. קוראים רבים ציפו ש"הארץ" יתגייס למאמץ הלאומי והצבאי כדי לחזק את השורות, אך נכזבה תקוותם שהעיתון יסתפח לגל הפטריוטיזם ששטף את הארץ.

על רקע זה התעמתו ארבעה עיתונאים סביב מה שהגדירו כפוסט-ציונותו של "הארץ" בתקופה שהציונות עדיין לא השלימה את ייעודה. הדיון ריתק את הקהל אף על פי שההגדרה של פוסט-ציונות הצטמצמה לסכסוך הישראלי-הפלשתיני בלבד מתוך התעלמות משאר מרכיביה. יעקב אחימאיר מהערוץ הראשון ביטא רחשי לבו של חלק מהציבור כשתיאר את "הארץ" כעיתון המנוכר למדינה. "בחלקים גדולים של העיתון בולט הניכור כלפי המדינה והריחוק ממנה", הסביר, "הייתי אפילו אומר שמנסים להשתעשע במדינת ישראל. יש אנשים בעיתון שרואים בישראל איזה גוף זר ומנוכר; כתיבתם בעיתון כל כך מנוכרת. זה לגיטימי שלעיתון תהיה השקפה ודעה, אבל זה לא לגיטימי מבחינה ערכית שעיתון כה חשוב בישראל יתייחס בניכור כה גדול כלפי המדינה".

ארי שביט ביטא צורך לחבר את "הארץ" והשמאל לעבריותם ולזהותם היהודית. לדבריו, רוחש בדעת הקהל סנטימנט שלפיו חלקים בחברה הישראלית קשובים יותר למצוקותיהם של הפלשתינאים מאשר למצוקות של היהודים. "יש פה אנשים שבפירוש יש להם תיעוב או ניכור כלפי יהודים", הוסיף. "נכון ש'הארץ' חייב לדווח על הכל ועל כל העוולות של הכיבוש, אך צריך לעשות זאת מתוך רוח ישראלית".

גדעון לוי, שחש מותקף, הביע משאלה הפוכה. לדבריו, נסחף "הארץ" ברוח הרעה השורה בישראל, אשר התפרצה לתוך מסדרונות העיתון והקהתה את חושי העורכים והכותבים. "לצערי, 'הארץ' של שלוש השנים האחרונות הפסיק לספר את האמת כולה", אמר. "הוא עדיין מגדלור אך הוא לא מספר לקוראיו את כל מה שמתרחש במרחק שעת נסיעה מהמקום שבו אנו יושבים". לוי ציין את המקום הבולט שזכתה לו ילדה שנפצעה קל מטיל קסאם בשדרות לעומת הסיקור השולי של תינוק פלשתינאי מחאן יונס שמת מירי חיילים.

חנוך מרמרי, העורך הראשי של "הארץ", סיפר שספג אות קלון פוסט-ציוני ביום שהציע לבחון אפשרות לקצוב את חוק השבות ל-75 שנה מיום קום המדינה. לדבריו, הדימוי הרווח של העיתון בקרב חלקים מהציבור אינו מוצדק. "כשמקבלים עיתונאי לעבוד אצלנו אנו עושים לו כל מיני מבחנים אבל לא עושים אודישן להשקפת העולם הפוליטית שלו", ציין. מרמרי הוסיף שהעיתון מעודד פלורליזם רעיוני ונותן ביטוי לדעות הרווחות בשיח הציבורי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו