בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצד האחר של זבאלד

כיצד ליישב את הסתירה לכאורה בנפשו של האיש שכתב את הרומאן "המהגרים", על קורבנות יהודיים של המשטר הנאצי, אך השווה במשתמע בין ההפצצות של בעלות הברית לבין מדיניות ההשמדה של יהדות אירופה

תגובות

פרסום תרגומו העברי של "המהגרים", ספרו של הסופר הגרמני וינפריד ג. זבאלד (2001-1943), מלווה בעיתונות הישראלית במגוון כתבות וביקורות על ספר מיוחד זה ועל דמותו יוצאת הדופן של מחברו.

בספרו זה - וב"אוסטרליץ", הרומאן האחרון שכתב לפני שנהרג בתאונת דרכים - עסק זבלד בשואה ובניצולי השואה, תחום יוצא דופן בכתיבתם של רוב הסופרים הגרמנים אחרי 1945. הנושא חריג גם ביחס לאופי האנומלי והמקוטב (בין פילושמיות לאנטישמיות) שבו עוצבו בדרך כלל הדמויות היהודיות המעטות שהופיעו בספרות הגרמנית. ואולם, לצד היצירה המיוחדת הזאת עורר זבאלד דיון ציבורי מחודש בגרמניה במדיניות ההפצצה של בעלות הברית המערביות נגד הערים הגרמניות בעת מלחמת העולם השנייה, הגוזר במשתמע גזירה שווה בין הפצצות בעלות הברית לבין מדיניות ההשמדה הנאצית של יהדות אירופה.

בהרצאה "המלחמה האווירית והספרות", שנשא בשלהי סתיו 1997 בציריך (הופיעה בהוצאת הנזר ב-1999 ובשנת 2001 בהוצאת פישר), טען זבאלד כי מלבד כמה יצירות יחידות, הספרות הגרמנית שלאחר המלחמה לא טיפלה כלל בהפצצות של בעלות הברית על הערים הגרמניות במלחמה. הפצצות אלו נמשכו יום יום מאז 1942, גרמו למותם של כ-600 אלף גרמנים וזרעו הרס וחורבן בכל רחבי גרמניה. זבאלד כינה אותן "פעולת ההשמדה הייחודית בהיסטוריה עד מועד התרחשותה". אירוע זה, המשיך זבאלד וטען, "נכנס רק בצורה של הכללות מעורפלות. נראה שהחוויה האישית הרטרוספקטיווית של הנוגעים בדבר נותרה בעיקרה מבודדת, ולא הותירה בתודעה הקולקטיווית כל עקבות של כאב, ומעולם לא מילאה כל תפקיד ראוי לשמו בדיונים שהתנהלו על מצבה הרוחני הפנימי של ארצנו".

הרצאתו של זבאלד סימנה את פתיחתו של עידן חדש בעיסוק הגרמני בהפצצות של בעלות הברית על ערי גרמניה בתקופת המלחמה; לא עוד עיסוק פוליטי מאשים ואנטי-מערבי של נציגי הימין הקיצוני או השמאל הקיצוני ב"פשעי המלחמה של בעלות הברית", אלא דיון א-פוליטי כביכול, של דמות רגישה ונאורה, בהשלכות הפנימיות של ההפצצות על הנפש הגרמנית. אבל התייחסותו של זבאלד לפעילות המלחמתית של בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית כ"פעולת השמדה ייחודית", לשון שננקטה בחוגים נאורים בגרמניה עד אז רק ביחס לשואה, מעוררת סימני שאלה.

התייחסותו של זבאלד לסבל הגרמני במינוח השאול מהשואה מזכירה סגנון שאיפיין משנות השישים ועד שנות התשעים בעיקר את חוגי הימין הקיצוני. משלהי שנות התשעים גברה הלגיטימיות בגרמניה לעסוק בסבל הגרמני במלחמת העולם השנייה ובהצגת האוכלוסיה הגרמנית כקורבנות הן של המשטר הנאצי והן של מדיניות ההפצצה של בעלות הברית הדמוקרטיות. זבאלד אינו תוקף ישירות ובמפורש את בעלות הברית, אך מדבריו משתמעת האשמה בפשעים המשתווים לפשעי הנאציזם, השוואה המנוסחת בהתאם לרוח הזמן, בשם כבוד האדם, ולא כבעבר, במונחי המאבק הנקמני של גרמניה ביריבותיה לשעבר.

העיתונות הגרמנית של ראשית 1998 נטתה בעיקרה לקבל את טענותיו של זבאלד, והדגישה כי הוא מטפל בסוגיית ההפצצות הבעייתית בצורה נכונה והולמת. ההסבר שהעלה זבאלד לשתיקתם של רוב הסופרים הגרמנים שלאחר 1945 לנוכח ההפצצות היה שהסופרים הטילו מעין צנזורה עצמית על עיסוק בנושאים אלו. "ההיבטים האפלים ביותר של אקט הסיום של ההרס, שאותם חוותה רוב רובה של האוכלוסיה הגרמנית, נותרו כך כסוד משפחתי אפוף חרפה, מעין טאבו, שאולי איש אינו יכול כלל לעמוד מאחוריו". זבאלד העלה בעצם בטון רפה את טענת הטאבו המשומשת, שלפיו סבלה הנורא של האוכלוסיה הגרמנית מידי בעלות הברית הושתק בגרמניה שלאחר 1945, ולגרמנים כקולקטיב לא ניתן כלל להתאבל כראוי ולעסוק בסבלם. בניגוד לחוגי הימין הקיצוני לא הציג זבאלד את הטאבו כתולדה של לחץ פוליטי מצד האחראים להפצצות על גרמניה, אלא קבע כי הסיבה לשתיקה הגרמנית בתחום זה היתה ההכרה "כי עם שרצח ושיעבד עד מוות מיליוני בני אדם במחנות" אל לו לצפות ליחס אחר מהמעצמות המנצחות. זבאלד טען עוד כי רבים בגרמניה ראו בהפצצות עונש מוצדק על פשעיה של גרמניה הנאצית, ואפילו גמול שמימי.

הרצאתו של זבאלד עוררה הדים בכל מדורי התרבות של העיתונים הבולטים בשווייץ ובגרמניה. פולקר האגה, עורך מדור התרבות של השבועון "דר שפיגל", סיכם כך את מאמרו על הרצאתו של זבאלד: "אפשר שהספרות הגרמנית הבתר-מלחמתית מתחילה בכלל רק בסוף המאה, במפנה המאה" - כשם שגרימלסהאוזן כתב את ה"סימפליציסימוס", הרומאן הגרמני הגדול של מלחמת שלושים השנה, רק עשרים שנה לאחר סיומה. כלומר, רק כיום, עם התרחקותו של צל השואה מהתודעה הגרמנית, יכולים הגרמנים לראות עצמם כפי שאכן היו - כקורבנות.

תזת הטאבו של זבאלד היא מופרכת מעיקרה. ראשית היא מתעלמת מחלק נכבד מהספרות הגרמנית שעסק בהפצצת הערים הגרמניות. בייחוד אמורים הדברים ביחס לספרות ולשירה שנכתבה במזרח גרמניה. זו עסקה בתחום זה בעידודו של המשטר הקומוניסטי, שביקש לתעל את רגשות הטינה של הגרמנים אל בעלות הברית הדמוקרטיות, בתוך שימוש במינוח שטבע בזמנו שר התעמולה הנאצי גבלס: "הפצצות הטרור האנגלו-אמריקאי". זבאלד לא הכיר כנראה את הרומאן הנודע של מקס צימרינג, "זרחן ולילך" (Phosphor und Flieder), העוסק בהפצצת דרזדן בפברואר 1945, שהתפרסם בעשרות אלפי עותקים במזרח גרמניה.

שנית, תזת הטאבו מתעלמת מן העיסוק המרובה של התקשורת הגרמנית בהפצצת הערים הגרמניות, במזרח גרמניה אך גם ברפובליקה הפדרלית, ובייחוד מאז המחצית השנייה של שנות החמישים. כותרות דוגמת "דרזדן היתה גרועה מהירושימה ונגסקי", למשל, הופיעו בעיתונות הגרמנית כבר בשנות השישים. שלא לדבר על הנוכחות המתמדת, מאז 1945, של ההפצצות בשיח הגרמני, ועל המגמה הרווחת, שעליה עמד כבר תיאודור אדורנו בספרו "אשמה ודחייתה" (Schuld und Abwehr) בראשית שנות החמישים, להשוות את סבל האזרחים הגרמנים מידי בעלות הברית לסבלם של היהודים הנרדפים על ידי הנאצים.

בסוף השנה שעברה התחדש הדיון שבו פתח זבאלד, על מדיניות ההפצצה של בעלות הברית, עם הופעתו בגרמניה של הספר מאת ירג פרידריך, "השריפה - גרמניה במלחמת ההפצצות 1945-1940", בהוצאת פרופילן. סגנונו של פרידריך, עיתונאי ואוטודידקט בן דור 68', שכתב בעבר ספרים על ההתמודדות הבעייתית של הרפובליקה הפדרלית עם העבר הנאצי, וכבר בשוליהם עסק בהפצצות בעלות הברית ובהשוואתן להשמדת היהודים במחנות המוות. פרידריך אינו מעודן כזבאלד, אבל טיעוניהם של השניים אינם שונים בעיקרם. דברים שזבאלד העז רק לרמוז עליהם הציג פרידריך בגסות ובבוטות. הוא לא רק כינה את המקלטים האנטי אוויריים שבהם נשרפו חיים גרמנים "קרמטוריום", ואת קורבנות ההפצצות - "מושמדים", אלא אף הגדיר טייסת מפציצים מסוימת של בעלות הברית כ"איינזצגרופה" (יחידות ההשמדה של הס"ס בברית המועצות).

השוואות כאלה בין הנאצים ליריביהם במלחמה הושמעו בעבר בעיקר מפי דוברי הימין הקיצוני או השמאל הקיצוני, אבל כיום משמיעים אותן נציגי חוגים מרכזיים בחברה הגרמנית, שהסתייגו בעבר מעמדות אלו. ההשוואות המשתמעות של זבאלד בספרו "מלחמה אווירית וספרות" משתלבות בעיסוק הגרמני המחודש בקורבן המלחמה הגרמני, בשלהי שנות התשעים ובפרוס המילניום החדש. זה חלק אינטגרלי מדיון המתנהל כיום בחברה הגרמנית, המתקשה עדיין להתמודד עם תחושת האשמה שמעוררת השואה. תחושה זו רווחת אף שרוב הגרמנים לא השתתפו בהשמדת היהודים, והם נהנים מ"חסד הלידה המאוחרת", כפי שכינה זאת הקנצלר לשעבר הלמוט קוהל. התחושה מתבססת על הכרה עמוקה כי השואה היתה פשע כה נורא ויוצא דופן עד כי הוא חורג לכאורה מגבולות הזמן שבו התרחש, ומטיל כתם על הגרמנים לדורותיהם. התיזה של זבאלד על ההפצצות משתלבת במגמה של טשטוש השואה כפשע ייחודי, ומבקשת במקום זאת לראות בשואה פרק נוסף במסכת פשעי מלחמה שביצעו כל הצדדים - גרמנים, בריטים ואמריקאים. תיזה זו מספקת לנפש הגרמנית שחרור והקלה.

פן זה ביצירתו של זבאלד ניצב לכאורה בסתירה לזבאלד הסופר הרגיש, המזדהה עם המהגרים היהודים ד"ר הנרי סלווין או הצייר מקס פרבר, שנעקרו מנוף ילדותם. האם זו סתירה פנימית שהתקיימה בתודעתו של זבאלד, או שמא קיים בכל זאת קשר פרדוקסלי בין "המהגרים" ו"אוסטרליץ" לבין "מלחמה אווירית וספרות"?

אף שאביו היה נאצי ושירת כקצין במלחמה, מעולם לא טיפל זבאלד ביצירתו הספרותית במחוללי השואה אלא בקורבנותיה. מתוכם בחר להתמקד דווקא בדמויות של ניצולים יהודים וגרמנים מאוד. גיבורו הטראגי פאול ברייטר למשל, אפילו אינו מהגר. הוא יהודי למחצה ששירת כאביו בשורות הוורמאכט, נשאר בגרמניה לאחר המלחמה ולימד כמורה בבית הספר שזבאלד למד בו בנעוריו. אפשר שהבחירה להתמקד בדמויות של קורבנות שואה שזהותם היהודית מטושטשת משקפת למעשה קושי של זבאלד להזדהות עם קורבנות השואה היהודים, שכן זהותם זו נקשרה בתודעתו בסוגיית ייחודיות השואה, היבט שבו ממוקדת תחושת האשמה הגרמנית.

אפשר שעיסוקו של זבאלד ביהודים משקף למעשה מגמה מוכרת הן מהספרות הגרמנית שלאחר 1945 והן מהתרבות הגרמנית בשנות התשעים - להעלות על נס קורבנות שואה נטולי יהדות. אלה יכולים להיות דמויות בשר ודם, כמו הבלשן היהודי המומר ויקטור קלמפרר, שיומניו מתקופת המלחמה זכו ב-1995 לתעודה רבה בגרמניה, או דמויות בדויות כאילונה, צעירה קתולית ממוצא יהודי, שנרצחת בידי מפקד מחנה הריכוז בזמרה מזמורים ליום כל הקדושים, בספרו של היינריך בל "איפה היית אדם?". בחירותיו והימנעויותיו של זאבלד משקפות ללא ספק את היחס המורכב והאמביוולנטי של גרמנים בני הדור השני לעברם הנאצי של אבותיהם האהובים ולקורבנות היהודים של אבותיהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו