בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נאצים על פי חוק השבות

פתיחתו של אתר ניאו-נאצי ראשון בישראל היא שיא בהתגברות האנטישמיות בקהילת הדוברים רוסית. החרדה מן הסכנה הדמוגרפית דוחפת להעלאתם של גורמים עוינים, ובלבד שאינם ערבים

תגובות

אל רשימת המוזרויות שבעזרתן מגדירים עתה את מצבו של העולם, אפשר להוסיף כמה פרדוקסים מקומיים. על פי המסתמן, מספר היהודים הרוסים שיהגרו השנה לגרמניה יעלה על מספרם של העולים שיגיעו משם לישראל; החוק, שעל פיו יכולים יהודי ברית המועצות לשעבר להגר לגרמניה, קרוב להגדרה המצמצמת של "יהודי על פי ההלכה". חוק השבות, לעומת זאת, מבוסס בעצם על חוקי נירנברג, שבהם הרחיבו הגרמנים את הגדרת מיהו יהודי לצרכיהם.

האנטישמיות גואה באחרונה באירופה, כך גם במדינת היהודים. לא כבר נפתח באינטרנט האתר הניאו-נאצי העברי הראשון. נכון יותר, אתר ישראלי בשפה הרוסית.מי אומר שאין בארץ הפקות מקור?

האתר דווקא מאורגן יפה. יש בו טקסט ויש בו תמונות שבהן נראים פעילי הארגון, "האיחוד הישראלי הלבן", מקצתם במדי צה"ל ועל רקע מחנות צבא, מצדיעים במועל יד. הטקסט הנרחב מחולק לתת מדורים. יש מדור "מי אנחנו", שבו מציגים עצמם מפעילי האתר, "איליה מחיפה ואנדריי מערד", ומסופר בו כי חברי הארגון הם "אנשים עם גאווה עצמית שנמאס להם לחיות בין הממזרים המלוכלכים"; יש מדור "מי האויבים שלנו", שבו מתועדים בהרחבה כל "האויבים": היהודים, הערבים, הקווקזים, המרוקאים, העובדים הזרים, בקיצור כל "בעלי התחת השחור". בסעיף הערבים יש אפילו המלצה מעשית להתגייס לצה"ל לשירות קרבי, כדי לקבל נשק ולהתחיל לירות בהם בכל מצב אפשרי.

בפורום האורחים של האתר אפשר למצוא גם דעה אחרת, ולפיה השנאה ליהודים אמורה להביא דווקא לכריתת ברית עם הערבים. יש גם מדור "קודקס" של כללי התנהגות המקובלים על חברי הארגון, ביניהם לכבד את ההורים, אך גם "לא להיות קמצן, כי קמצן זה 'ז'יד'", מלת גנאי רוסית ליהודי, שאפשר לתרגמה ל"יהודון". בעיקר יש מדור בדיחות עשיר, שחלקו הגדול מוקדש לכל מיני אירועים מצחיקים במחנות ריכוז, שסופם רע ליהודים.

העוקבים אחר תופעות מסוג זה אומרים, כי האתר דומה במבנהו ובתכניו לאתרים ניאו-נאציים ברוסיה, ובין הפעילים פה ושם מתקיים קשר הדוק. בפורום של האתר הישראלי יש התייחסות אמביוולנטית לעובדה שהאנשים הלבנים הגאים האלה חיים בישראל. יש התוקפים אותם על כך, יש הטוענים כי "זה דווקא חשוב שאנשים 'משלנו' יהיו גם במדינת היהודים". החברים החיים בישראל מסבירים, כי הם רוצים להגן על האדם הרוסי האמיתי על אדמת ישראל. יש להם שליחות.

אביגדור ירדני הוא אחד האישים הרבים בקהילת העולים מחבר המדינות, המוטרדים מאוד מהתפשטותה של התופעה. ירדני (בשמו המקורי משוגיאן), בן לאם יהודייה ואב ארמני, עלה לישראל לפני 12 שנה. בשנות חייו בישראל הספיק להוליד שתי בנות "צבריות" ולהחליף הרבה עיסוקים: הוא עבד כמהנדס, כאיש מכירות, היה שליח נוער של הסוכנות ברוסיה, איש עסקים שנדד בין ישראל למולדת הישנה. עכשיו הוא בעיקר אזרח מודאג העוקב בחרדה אחר התפשטותן של תופעות אנטישמיות בקהילת הדוברים רוסית, שגולת הכותרת שלהן היא האתר הניאו-נאצי החדש.

לדבריו, מקריאה מדוקדקת של התכנים באתר אין ספק שאלו אנשים צעירים בגיל צבא ומעט מבוגרים יותר. השפה הרוסית הנמוכה ועתירת השגיאות מלמדת שמדובר בבעלי השכלה נמוכה, שבשפתם הרוסית הקלוקלת הוא מזהה השפעות מובהקות של העברית. כלומר, אלה צעירים שהגיעו לישראל עם משפחותיהם בחסות חוק השבות וגדלו בה.

הסיפור אינו נותן לו מנוח. בניגוד לרבים אחרים המצקצקים בלשונם, ירדני החליט לעשות מעשה. בתיאום עם עוד כעשרה חברים עולים ובשיתוף עם העיתון "ישראלי רוסי" בשפה הרוסית, הם מתכננים כנס שממנו תצא קריאה לשנות את חוק השבות באופן שימנע הגעתם לישראל של גורמים מסוג זה.

"המוטיווציה שלי היא הבנות שלי", אומר ירדני. "הן הרי הולכות לחיות במדינה הזאת. לכאורה, יש לנו אופציות אחרות. יש לי אמא ואחות בארצות הברית, ויכולנו להצטרף אליהן. אבל יש איזה כיף בחיים פה, שאני לא מוכן לוותר עליו. מצד שני, אם ישראל נהפכת לזירה של גרפיטי של צלבי קרס, של קריאות ז'יד ושל אתרים ניאו-נאציים, בשביל מה לבוא דווקא לפה? באופן אבסורדי, תופעות אלה דווקא מצטמצמות בערים הגדולות ברוסיה. בכל מוסקווה, על 12 מיליון תושביה, יש כ-5,000 ניאו-נאצים מאורגנים; אם בישראל יש כמה מאות, ואפילו כמה עשרות, זה המון".

האתר של "האיחוד הישראלי הלבן" הוא שיא חדש בגידול במספר התופעות האנטישמיות בקהילת הדוברים רוסית בישראל. כשלוש שנים פועל "מרכז מידע לנפגעי אנטישמיות בישראל", שחבריו עוקבים אחר גילויי האנטישמיות בארץ במקורות גלויים, כמו העיתונות ותלונות פרטיות המגיעות אליהם. בראש המרכז עומד זלמן גיליצ'נסקי, בן 38, צייר במקצועו, חוזר בתשובה שעלה לישראל מקישינב. במשך הזמן הצטברו אצלו מאות מקרים שבעולם היו מוגדרים "תופעה אנטישמית", אך המערכת הפוליטית וגורמי אכיפת החוק בישראל מתייחסים אליהם בהתעלמות מופגנת. טווח המקרים רחב: עולים לא יהודים המטיחים את הכינוי "ז'יד" בפרצופם של עולים יהודים, קשישה יהודייה בירושלים שמטפלת לא יהודייה חבטה בה תוך כדי קריאות "ז'ידובקה", הערות בנוסח "היטלר לא גמר את העבודה", ציורי גרפיטי של צלבי קרס המתגלים חדשים לבקרים בשכונות שרבים מתושביהן דוברים רוסית, הרס בבתי קברות ובתי כנסת.

בנובמבר 2002 הוזעקה עובדת סוציאלית עולה לבית ספר בקרית מנחם בירושלים, לסייע לילדים ולמשפחות שנפגעו בפיגוע הגדול באוטובוס בשכונה. מבועתת וחרדה עשתה את דרכה לשכונה באוטובוס. לפני רדתה אמרה אחת הנוסעות, דוברת רוסית: "זה לא מספיק; צריך לגמור אתכם".

באחרונה נראו גלוחי ראש בחצור ובקרית שמונה. בחנויות הספרים הרוסיות בישראל נמכרים בגלוי ספרים העוסקים בהכחשת השואה (האסורה על פי חוק), וקלטות של שירים ניאו-נאציים כמו "הנאצים באים".

פניותיו של גיליצ'נסקי לליגה נגד השמצה, לנשיא המדינה ולאתר הרשמי של מדינת ישראל והסוכנות המתעד תופעות אנטישמיות ברחבי העולם נענו באותה רוח: "זה לא המנדט שלנו. המנדט שלנו הוא אנטישמיות בעולם, לא בישראל". דווקא עיתונים באירופה, לרבות"פראוודה" הרוסי, שמחו לפרסם כתבות מקיפות על תופעת האנטישמיות החדשה בישראל.

"לא חשבתי שאחרי שיצאתי את רוסיה, אחזור ל'פראוודה' דווקא דרך הנושא הזה", מגחך גיליצ'נסקי. "אבל מדיניות ההשתקה בישראל מזכירה את זו שהיתה מקובלת בברית המועצות. שתי המדינות נוקטות אותו קו של השתקה של כל מה שאינו מתיישב עם הדוקטרינה הרשמית".

גם אם לא מדובר בדוקטרינה ממש, ברורה לעין התעלמות מפתיעה שנגזרת אולי מן ההלם של צמיחת אנטישמיות במקום היחיד על פני כדור הארץ שהיה אמור להיות פטור לפחות מתופעה זו. אלא שבעומק העניין, ובעיקר לנוכח שתיקתם הרועמת של חברי הכנסת האמורים לייצג את ציבור העולים, ייתכן שיש לשתיקה הזאת סיבות כבדות משקל נוספות.

ברמה הפוליטית המיידית, יש בנקיטת עמדה סיכון אלקטוראלי מסוים. על פי פורומים רבים וצ'טים באינטרנט מתפזרים דפוסי ההצבעה באוכלוסייה זו, העוינת לישראל ולעם היהודי היושב בתוכה, על פני כל הטווח הפוליטי משמאל לימין. יש ביניהם תומכי מרצ ושינוי מובהקים, הרואים במפלגות אלה פתח ליברלי למימוש מאווייהם; יש ביניהם תומכי "האיחוד הלאומי" המתחברים לכוחנות של התנועה ולשנאת הערבים. אלא שיותר מכך דומה כי כל הקשת הפוליטית ונספחיה נמנעים מהתייחסות לסוגיה, מכיוון שהיא נוגעת בעצבים הרגישים ביותר של האתוס הלאומי: חוק השבות והגדרתה של המדינה על הציר "יהודית-דמוקרטית".

"בחוק השבות יש ממד מטפיסי, שבא לפצות על כל טיפת דם יהודי שבגללה רצו הנאצים להשמיד את היהודים", אומרת הסופרת והמסאית מאיה קגאנסקיה, שגם עשתה מחקר על הפאשיזם ברוסיה. "באופן מטפיסי, אני גם מסכימה אתו. אבל באופן ריאלי, העם היהודי בסכנה דווקא בגללו.יש כאן בעיה קשה לפתרון. עם התנועה הניאו-נאצית כאן קל להתמודד, צריך פשוט לזרוק אותם מכאן. אני מכירה את התופעה הזאת מרוסיה, שם זה די פופולרי. הנאצים והיטלר נהיים אפופים ברומנטיקה במאבק נגד העולם החדש. אבל הבעיה האמיתית היא חוק השבות. מדינה יהודית לפי ההלכה ומדינה הבנויה על פי חוק השבות כפי שהוא, שתיהן מביאות סוף על המדינה. צריכים להושיב יחד אינטלקטואלים, דמוגרפים ומשפטנים שיבחנו מחדש עד איזה גבול ועל פי איזה מבחן אפשר לקבל כאן עולים".

ח"כ יורי שטרן מן האיחוד הלאומי אומר, שכבר מזמן חשבו בתנועתו לבדוק אם יש בחקיקה הקיימת די סנקציות נגד אנטישמיות בישראל, אך לא עשו זאת. "הגיע הזמן", הוא אומר. "יש כאן מספיק אנשים בעלי רקע אנטישמי, וכשהחיים קשים ומתוחים הדברים האלה פורצים החוצה. גם אם זו תופעה בעלת משמעות חברתית ופוליטית מוגבלת, היא אכזרית ובלתי מתקבלת על הדעת".

אלא שכל הסוגיה הזאת מחייבת טיפול רגיש והבחנה ברורה וחדה בין לא יהודים שהגיעו לכאן על פי חוק, הקושרים את גורלם בגורל המדינה, לבין הגורמים העוינים בעליל; בין סתם תופעות חוליגניות ומשובות נעורים, מעוותות ככל שיהיו, לבין סכנה אמיתית. חשוב גם להבחין בין התארגנויות החותרות תחת אושיות המדינה, לבין תביעות תרבותיות לגיטימיות של הלא יהודים שהגיעו לכאן בחסות חוק השבות המורחב. יש להבין כי קיימים מקרים שבהם התגובה האנטישמית המילולית היא מענה לגזענות שבה נתקלים כאן המהגרים הלא יהודים, בעיקר הצעירים, שהממסד הישראלי ממרר את חייהם ודוחק אותם לניכור מן המדינה. בסבך הניואנסים הזה, על קרקע ישראלית גזענית ממילא, כל ההבחנות האלה הן קריטיות כדי לבודד את התופעות המסוכנות באמת.

אבל בעיקר מחייבת ההתמודדות עם התופעה לצאת מן הטירוף הדמוגרפי - ולפיו כל אחד ראוי להגיע לכאן, העיקר שלא יהיה ערבי. אפילו הוא מתעב את המדינה, אפילו הוא שונא יהודים, הוא נתפש כתרומה חיובית לצורך ספירת הראשים הדמוגרפית. לפני כשנה אמר ל"הארץ" לוטפי משעור, עורך העיתון בערבית "א-סינארה", כי בעוד שהיהודים עוסקים באובססיוויות בסכנה הדמוגרפית הערבית, צומחת להם בעיה דמוגרפית במקום אחר לגמרי.

ירדני, המגדיר עצמו "ימני ליברלי", דווקא מסכים עם משעור. "התרופה הרבה יותר גרועה מן המחלה", הוא אומר. "אני בוש ונכלם שהשתתפתי בזמנו במנגנון הזה של הבאת כל מי שלא יהיה. אני נגד הטירוף הדמוגרפי הזה כפי שאת מתארת, שבמסגרתו אנחנו מביאים אלינו את הגורמים החולניים ביותר".

ואילו גיליצ'נסקי אומר במרירות שדבר אחד הבטיחו לו שליחי הסוכנות ברוסיה בוודאות מוחלטת - שרק בישראל לא יפגוש באנטישמיות. אלא שגם הבטחה זו לא מומשה, ותחתיה הוא מוצא את המדיניות הישראלית הקלאסית של לא להתמודד באמת עם שום סוגיה מורכבת. אומרים לו שיהיה בסדר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו