בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גלריית גורדון

במוזיאון תל אביב נפתחת היום התערוכה "דפוסים" של מיכאל גורדון, אולי המעצב הגרפי הבולט ביותר בישראל כעת. בראיון הוא מדבר על רצונו "להישאר קלאסי, אפילו קצת משעמם", ועל עבודתו כ"פתח לדיון בסוגיה מהו כיום הדבר הזה שנקרא ספר"

תגובות

הסטודיו של מיכאל גורדון בלב תל אביב בקושי מסגיר את מקצועו - מעצב גרפי. הוא נטול כל סממן מזהה של עיצוב או גרפיקה, אינו מקושט בכרזות פרסומת צבעוניות ולא מפוזרים בו חפצים מעוצבים או מגזינים מקצועיים. גורדון מעולם לא עסק בפרסום ובשיווק. כדי לחמוק מהצורך להתחכך ולהעניק שירותים לעולם המסחרי, הוא בחר להתמחות בעיצוב קטלוגים וספרי אמנות ואדריכלות. "אף פעם לא תפשתי את ההתערבות שלי כמשהו שצריך לשווק או למכור, אלא לחשוף 'אמת' הגלומה בו", הוא אומר. על פי מראם, לעתים קשה לנחש שהספרים שעיצב קשורים באמנות חזותית.

"על פי רוב, הקטלוגים המוזיאוניים אינם נבדלים מקטלוגים של גלריות או בתי מכירות פומביים. הם תיעודיים וסלוניים", אומר גורדון. "לכן, אני מעדיף למשוך את העבודה שלי במידת האפשר דווקא לכיוון הספר - שהוא צנוע יותר וקל להימנע בו מראוותנות או מחנופה". גורדון אינו מתעניין במגמות ובאופנות הרווחות בעולם העיצוב הגרפי. ספרים, לדבריו, "נעשים באותה צורה כבר 500 שנים, ולא אני אשנה זאת. האחריות הזאת קיבלה ביטוי בצורך שלא להתפתות לאופנתיות, אלא להישאר קלאסי, אפילו קצת משעמם, ועם זאת להיות רלוונטי".

מאז החל בעבודתו בשנת 1986, גורדון עיצב והפיק יותר מ-150 ספרים וקטלוגים של אמנות ישראלית ובינלאומית. לדבריו, הוא אינו עוסק בבניית תדמיות ומתנגד לסיווג עבודותיו כמייצגות סגנון מסוים. אבל מבט חטוף בספריו מספיק כדי להבחין בסגנון המיוחד להם, היבש, השמרני, הפרפקציוניסטי ("הקיצוני אפילו", כהגדרתו) ובתדמית של אליטיזם העולה מכל כריכה, דף ואות. גורדון הוא אולי המעצב הגרפי הבולט ביותר בישראל בדור שאחרי דוד טרטקובר - אף על פי שהוא תופש את עבודתו כ"ריאקציה לצורך של חברת השפע הצרכנית בחדש, במעודכן", ואף על פי שספריו פונים לקהל מצומצם מאוד. בין האמנים בישראל, ספר בעיצובו נחשב סימן היכר להשתייכות לקבוצת עילית, כמעט מותג יוקרתי.

שמרנות רדיקלית

תערוכה מעבודותיו של גורדון, "דפוסים", תיפתח היום במוזיאון תל אביב. זו תערוכה ראשונה מסוגה, ש"באה לעמוד על המשך התקיימותו של 'ספר' - במקרה זה ספר המציג ומשמר אמנות - כפורמט תרבותי בעל ערך, לא אינסטרומנטלי גרידא, ביחס למרחב רווי בחרושת תרבות וספקטאקל", כלשון ההודעה לעיתונות מטעם המוזיאון. התערוכה, כך נכתב, "מבקשת להצביע על האופן שבו העיצוב של גורדון, עיצוב של שמרנות רדיקלית עקרונית, מתמודד מחד עם הזילות של מוסד הספר בתנאי השוק הנוכחיים ובפרט בנסיבות הייצור המקומיות, ומאידך, באופן שהוא בונה משך קיום לא פיסי ליצירות האמנות".

את התערוכה אצרו האמן משה ניניו והאוצר ומבקר האמנות יונה פישר, בשיתוף האוצרת אירית הדר ממוזיאון תל אביב. גורדון מארח בתערוכתו את האמניות מיכל היימן מישראל ומארי-אנז' גיימינו מצרפת. עם גיימינו הוא הפיק ועיצב ארבעה ספרי אמן, ש"חורגים מעבר לעקרון הספר, וממירים את עבודתה ממדיום אחד למדיום אחר, שהוא הספר", כדבריו. בין העבודות המשותפות להם - "ספר החיים", ספר בצורת מכל, המקופל כעבודת אוריגמי (או כטורבן, מוטיב חוזר בעבודותיה של גיימינו), ו"ספר הנעליים" שנגלל כמגילה.

לתערוכה נלווה ספר שייצא לאור במועד מאוחר יותר, בעיצובו של גורדון. הודעת המוזיאון מצהירה שספר זה "מכוון להיות מעין מטא-קטלוג, ספר הספרים של גורדון". בספר יופיעו שיחה בין גורדון לבין העורכת והמתרגמת דפנה רז, וכן מאמרים של פישר, ניניו, אן מוגלן דלקרואה ושבא סלהוב. במאמרה "כצלמי פאר ואפר" כותבת סלהוב, בין השאר, כי "עבודתו של גורדון אינה סירוב לשיעתוק, אלא מרד במנגנוניו הפטרוניים". "בסטודיו של גורדון מתגשם, או משתעתק, בית המלאכה היהודי העתיק מכולם - בית מלאכה שבו עושים ספרים", "בספרים שהוא יוצר אין דבר שיסתיר את היעלמו המוחלט של האור הישראלי המפורסם. האור הזה נשרף, חושמל, הואחד עם נורות המכונות המשעתקות אותו". נדמה שגם הכריכות השתקניות של הספרים שגורדון מעצב אינן יכולות לעצור את המולת הפרשנות שמסביבן.

לדברי גורדון, הדבר החשוב ביותר מבחינתו היה שהתערוכה לא תהיה מיצב אמנותי, אלא ש"הספרים יהיו הדבר עצמו". לכן, הוא אומר, ביקש שלא תוצג "בחלל מוזיאלי תצוגתי, אלא במעבר או פרוזדור". התערוכה תוצג לפיכך באולם הכניסה למוזיאון. "אנשים עוברים שם", אומר גורדון, "והאולם נמצא מתחת לספריית המוזיאון בקומה השלישית וסמוך לחנות המוזיאון, שגם בה תהיה תצוגה של ספרים שאפשר יהיה לרכוש. אחרי הכל, אלה הם בסופו של דבר רק ספרים". הספרים בתערוכה יוצגו בתוך תיבות תצוגה ועל שולחנות שמסביבם אפשר לשבת, לעיין ולדפדף.

מעצבת התערוכה היא האדריכלית מאירה קובלסקי, שגם עיצבה את הסטודיו של גורדון ברחוב רש"י בתל אביב. "הארכיטקטורה שלה מאוד לא מורגשת, שקופה", הוא אומר, "אנחנו מדברים באותה שפה. למאירה יש גישה אידיאולוגית, ברוטאליסטית, לא 'סגנונית'". מבחינה מסוימת, הוא מציין, התערוכה היא "פרויקט של חברים לעבודה משותפת ולשפה משותפת". עם פישר הוא עשה את הפרויקט הראשון שלו אחרי סיום לימודיו בבצלאל; ועם ניניו, שניהם עבדו על כתב העת לאמנות "קו". מאז שלושתם משתפים פעולה, בין השאר בהוצאתו לאור בקרוב של גיליון מיוחד של "קו" לציון יום הולדתו ה-70 של פישר.

יש מי שמוכן לשלם

גורדון, בן 43, הוא בוגר בית הספר התיכון המקצועי אורט טכניקום בגבעתיים במגמת אדריכלות ובוגר המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל. בשנה השלישית ללימודיו שם הרגיש ש"המחלקה אינה רלוונטית בשבילי", ועבר למגמת אמנות. לימים חזר למחלקה לעיצוב בבצלאל כמורה, "כדי לסגור מעגל. גמרתי ללמוד שם בכסאח די גדול". אחרי ארבע שנים הפסיק ללמד מאותן סיבות שהפסיק ללמוד. "הרגשתי שאני לא איש של מערכות, אני לא יכול להיות קשור לשום פטמה שתזין אותי", אומר גורדון. אין לו חברים גרפיקאים והוא אינו חבר באגודת המעצבים הגרפיים. אף שהוא מכריז על עצמו כ"די אנטי קפיטליסט", הוא מתנגד "להיות מחובר לארגונים שתפקידם להגן עלי".

הוא כמעט אינו עובד להוצאות ספרים מסחריות בישראל. "אני לא רלוונטי להן",

הוא אומר, "כי בשבילן הספר הוא העטיפה שרוצה לפתות". ספריו מתפרסמים בעיקר על ידי מוסדות אמנות נתמכים וגופים שיכולים לעמוד בהוצאות ההפקה ובשכר הטרחה הגבוהים. גורדון אומר שאינו מתעשר מעבודתו, "אבל אני לא יכול להרשות לעצמי שלא להדפיס את הספרים בדפוס המשובח ביותר". המחירים שהוא דורש וסירובו להתמסר "לטעם הקהל" מכתיבים גם את קהל היעד של ספריו. במלכוד אופייני, הצרכנים שלו - הוא מתקומם על השימוש במלה צרכן - נמנים עם העשירונים הגבוהים בחברת השפע. "מתברר שיש קהל שמזהה השקעה ויהיה מוכן לשלם. זה עובד נגד הגישה הרווחת של סיפוק מיידי. אני עובד ברמת הסיפוק הלא מיידי".

בדרך כלל האמנים, ולא המוסדות, הם אלה שמבקשים מגורדון שיעצב את הקטלוגים לתערוכותיהם. בתהליך העבודה, הוא אומר, "אני מקשיב, אני שומע, אבל אף אחד לא יכול לתת לי הנחיות איך לעבוד. אני משקיע כל כך הרבה עד שהדברים עולים לרמה של פרשנות, ואין צורך בהערות. ממילא אני לא המעצב הזול ביותר, וזה כבר מסנן מראש".

לפני שבע שנים ביקש ממנו רפי לביא לעצב את הקטלוג לתערוכת עבודות מוקדמות שהוצגה במוזיאון תל אביב. גורדון הצליח להשביע את רצונו של לביא, ולקראת התערוכה הנוכחית שלו במוזיאון ישראל בירושלים, לביא פנה אליו שוב. "המניאקיות שלו שהרפרודוקציות ייצאו מושלמות היא מדהימה. אני מאושר באופן מושלם מהתוצאה, וזה לא קורה אצלי הרבה", אומר לביא. הספר בעיצוב גורדון "חילץ את העבודה שלי מהסטיגמה של הקשקוש והרישול". נדמה גם שבאופן כלשהו העיצוב המושלם תירבת את "הילד הרע" שהיה בלביא.

המולת הפרשנות

תקופת לימודיו בבית הספר התיכון המקצועי הותירה בגורדון זיקה חזקה לארכיטקטורה. בעיצוב הגרפי שלו הוא רואה דמיון לאדריכלות המודרנית, שבה הצורה נובעת מהתוכנית. עבודתו מושתתת על מתווה מדויק ועל גריד קשוח. לעיצוב של חזית הספר - הכריכה הראשית - הוא מייחס חשיבות שולית, כי "העטיפה קורית מאליה". כמו האדריכלים המודרניים בראשית המאה ה-20, נדמה שגם גורדון משוכנע שעבודתו היא על-זמנית ומייצגת נכוחה את הסדר הנכון והמידה הטובה. בעידן שבו תוכנות מחשב מאפשרות לכל סטודנט מתחיל להוציא תחת ידיו מוצר גרפי סביר במחיר סביר, גורדון מתעקש "לעשות ספרים כפשוטם: שיהיו בגודל נהוג ובפרופורציות מקובלות, שייכנסו בנוחות למדף הספרים, שיישמרו לאורך זמן, שיהיו כרוכים היטב".

גם הוא שמע על מות הספר, אבל "זה לא קרה". בספריו הוא רואה "פתח לדיון בסוגיה מהו כיום הדבר הזה שנקרא ספר". הוא ממלא תפקיד פעיל בתהליך ההפקה, בוחר את הנייר, הולך לבית הדפוס ולכריכייה. גם אם דקויות טיפוגרפיות שעליהן הוא נלחם לא תמיד נקלטות בעין הקורא, הוא משוכנע שיש להן השפעה מצטברת, תת-ספית.

לצורך המחשה, גורדון מוציא ממדף הספרים בסטודיו שלו שני ספרים של הסופר יואל הופמן שהופיעו באותה הוצאה - אחד מהם בעיצובו והשני בעיצוב "רגיל". הספר שגורדון עיצב הוא כליל השלמות, מייצג מצוינות והקפדה עילאית, שכה נדירות בתרבות הישראלית. הספר השני, לעומתו, הוא סתם ספר - מרושל מעט, הניקוד אינו בדיוק במקום והנייר אינו אחיד במרקמו. עם זאת, זהו ספר שאפשר לקרוא בו במיטה והיד אינה רועדת אם מקפלים "אוזן" בשולי הדף.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו