בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמנות להיות אריה ארוך

אריה ארוך

תגובות

מרדכי עומר. עורכת משנה: ורדה שטיינלאוף. עיצוב והפקה: ורדה רז דה-מירנדה. הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות והפניקס הישראלי. הק

במשך כשנתיים תלו בביתנו זו לצד זו, מאחורי דלת, תמונה של מיכאל קיקויאן (יהודי פאריסאי) ושל אריה ארוך (ישראלי-יהודי), ובאותו חדר, על קיר גלוי, תלו זו לצד זו עבודות של פורטינרי, הברזילאי המהולל, ושל ז'יל פסקן, הצרפתי המהולל - עד שבא אריה ארוך ובמו ידיו שינה את הסדר: ארוך ליד פורטינרי, ולא חס ושלום ליד קיקויאן.

בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 עשיתי ימים עם אריה ארוך, ולא מתוך התבטלות, גם אם מתוך "שימושה של תורה". ואין בדעתי להסביר כאן מהו "שימושה של תורה". די בידרתי את הקוראים עד הנה בסדרה זו.

הימים עם אריה ארוך עשו אותי עד עוין. לעתים אינטימיות מולידה בוז (קל). לא לחינם ההלכה אוסרת על תלמיד לרחוץ עם רבו. לא לחינם ההלכה ממליצה לחסוך בגילויי לב. אני זוכר ארוך מבוהל תמיד. בתערוכה שאצר פרופ' מרדכי עומר כלולה עבודה קטנה מהאוסף המשפחתי. צילומי דיוקן ארוך, שבקטלוג התערוכה, נעשו בידי אריאלה שביד. משך השנים פירסמתי מעט על ארוך, ורוב הדברים מעט מסויגים. ב-71', ארוך צייר לאריאלה שביד ולי כתובה מרוב אהבה. וכן בשביל להתפייס אתי. הכתובה כלולה בתערוכה. ב-74' ארוך נפטר ולא הספקנו להתפייס. לפני מותו עוד ניסה לשפץ את זכרו בזיכרוני, במסגרת ניסיונו להכתיב את האופן שבו ייזכר, והייתי בעיניו כמי שפעילותו התקשורתית עלולה מעט לסכל את תוכנית הזיכרון שלו, ועל כן ביקש להקליט מחדש שיחות שהיו לנו. ארוך חשש ממוצא פיו, ולעתים ביקש לנגב מזיכרונו של בן-שיח את שאמר לו. אמנם התראיין פה ושם, אך מי שהכירו ממש ידע שאף מעט גילוי הלב שבראיון לעתים מעושה.

לא רק מתוך שעשוע, ארוך תמך בצעירים מקומיים שבנו אותו כ"האוונגרדיסט". בתחילה חשש שהצעירים המקומיים האלה ישתמטו ממנו אם יבחינו בממד הכניעות שבאישיותו, כניעות של מי שדבק בפרנסתו במשרד החוץ. והנה השירות במשרד החוץ הילך עליהם קסם של "בינלאומיות" וכו'. והיטב הבין אריה ארוך את הצורך הנפשי של חברה מתהווה (ישראל) ב"אוונגרדיסט". וצורך נפשי זה טישטש גם אצל הטובים שבצעירים אלה את ההפרש בין פילוסופיה בינונית לגבוהה. לארוך, לקטן בלתי-נלאה שכמותו, היה כישרון לדבר כפילוסוף, שנתמך בכישרונו להחניף מעט לבן-שיחו. חנופה מעודנת, תהליכית. ואף לכאוב את כאב ההוויה, ובכללה את כאב היהודים, היה ארוך מסוגל לכאוב מעדנות. ובוודאי שאת כאבו של "הצייר". ובכלל היה מדבר יפה, והיה מקסים ונעים. ותושייתו לחמוק מחיבוקו של זריצקי אף היא חלק מ"האמנות להיות אריה ארוך".

קיקויאן הנ"ל ושאר היהודים הפריסאים האלה לא היו מחומרי בניינו של "אוונגרדיסט", ותמיד ביקש ארוך לשכוח ולהשכיח זיקה שהיתה ביניהם בשנות ה-30 - וכשפתחתי את הדלת בבית הורי, והראיתי לו שהוא תלוי לצד מיכאל קיקויאן, פניו הלבינו לשניות אחדות. צא וראה: "משפחה מהפועל המזרחי" שאוספת אמנות מחשיבה אותו עדיין כעוד "יהודי פאריסאי", והוא הלא כבר הנחיל לתרבות הישראלית את "רחוב אגריפס"(!).

רק משניים-שלושה ישראלים, מקרב המון הישראלים "המדברים אמנות", אקנה תורת אמנות. רוב הטקסטים הישראליים על ארוך נכים בעיני. הנה, רוב הישראלים המייחסים לארוך קשר חד-פעמי בטיבו להון היהודי הינם עמי ארצות ששחיטתם מהעורף. ומיעוטם מעולים שנפלו בשבי אריה ארוך.

אחרי שעה קלה, ארוך הוריד (באלגנטיות, תמיד אלגנטי) את העבודה הקטנה שלו, זו שליד היהודי-פאריסאי מיכאל קיקויאן, ותלה אותה ליד עבודה קטנה של קנדידו פורטינרי הברזילאי (המהולל). כטוב בעיניך, אמרנו לעצמנו, והנחנו לארוך שיקבע לנו על קירות ביתנו את מיקומו ואת הקשרו. ב-57' כתב ארוך הקדמה לתערוכה של פורטינרי. לספר היום, ב-2003, באוזני ישראלים על קיקויאן ופורטינרי כלדרוש אל המתים. מרדכי עומר מרחיב יפה בקטלוג על הקשר בין ארוך לפורטינרי. רוב כתיבתו של עומר על ארוך לכבוד ארוך נכתבה, ולא בראש ובראשונה לכבוד עומר.

ובכללותו קטלוג "אריה ארוך" של פרופ' מרדכי עומר הינו אירוע מו"לי בישראל. באיזה מובן? לא רק עצם היקפו הפיסי (יותר מ-500 עמודים), אלא בעיקר עצם פירוטו עושה אותו כקטלוג רזונה; עצם קפדנותו המחקרית מדעית, שלעתים מעניקה לדברים ארומה של ממצא ארכיאולוגי; שפתו הידידותית (פשוטה והדורה) משרתת היטב את כוונתו שלא להיבלע בקרב המתמחים באמנות; העריכה הפנימית שלו חכמה ומפתה, וההדפסה טובה. האמון שעומר רוחש לארוך הוא נאמנות. קטלוג שהוא מונומנט. לא היה קטלוג (מונוגרפיה) כזה בישראל. אבל אני רואה מול עיני את אריה ארוך בביתנו גורע עצמו מההקשר הקיקויאני, ומציב עצמו כמעט בחוזק יד לצד פורטינרי (המהולל). והנה, מרדכי עומר מציב את ארוך כפי שארוך איחל לעצמו: פורטינרי, דושאן, קלה, עגנון, רותקו, ג'ויס.

ובעניין השפעתו של פאול קלה, פרופ' עומר אכן מצטט שורה מראיון שערכתי עם ארוך, אך לא ציינתי באותו ראיון שהשיחה על קלה אף כללה ניסיון לדובב את ארוך בעניין "הבורא", 1934, שמן על בד של קלה. תמיד העסיקה אותנו "תרבות שמות היצירות". והנה "הבורא". גם האמריקאי שנאבל צייר "אלוהים", בשנות ה-80. וכאן, בעניין "הבורא" (המצויר) של קלה, לא היה ארוך אלא כרוב היהודים שדי להם במרי חייהם הגשמיים וכו'. והנה, "גברים בטיילת", 1943, של ארוך, גורם למרדכי עומר להגות בג'אקומטי, ואילו למראה "גברים בטיילת" זה אני הגיתי בציור מסוים של יהודי-פאריסאי, אברהם מינצ'ן. וכשהצגתי לפני ארוך את הזיקה למינצ'ן, ממש נתמלא כעס. אין צדקנות בארוך של פרופ' עומר, אלא גדולה.

בשנות ה-50 וה-60 צייר ארוך בתי כנסת והגדות של פסח, ופרופ' עומר מייחד לכך פרק, כי לדעתו כאן נמצאת האינטימיות היהודית של ארוך. אינטימיות שבכוחה לבדל את ארוך מרוב הציור הישראלי המודרני, ובכללו הציור הרליגיוזי של ארדון. כל כך נדרכתי לקראת הפרק הזה, ובכל זאת צייתתי לסדר הספר של עומר, ושלטתי בתשוקתי לקרוא אותו ראשונה. הרי תאוותנו לצייר ישראלי-יהודי ממשי לא מלאה, גם אם מיכאל סגן-כהן היה בינינו. הרי המודרניזם שלנו, במובנו כהכרה מוארת, מוצפן ביהודי-ישראלי.

ובכל הנוגע לאינטימיות היהודית של ארוך, דעתי שונה מזו של פרופ' עומר. לדעתי, היהודיות (המצוירת) של ארוך אינה מתנשאת מעבר למחוות נאות להיסטוריה יהודית, ואינה מעמיקה מנוסטלגיה ביוגרפית. מחוות נאות, מפותחות, מלאות חן ושכל טוב, ולא הארה ממשית של ההכרה היהודית, לא כוח פרשני חדש. ורוב הציור היהודיי של ארוך הינו בעיקרו "נושא לציור", ולא אור חדש. הציור הלכאורה יהודיי הזה נובע מ"אמנות", מ"חזות", מ"זיכרון ביוגרפי", מתייפף או מתענה, או מתייפף-מתענה אתם וסביבם, ומסתכם כארטיפקט (חפץ שנעשה בידי אדם, אומנות-אמנות). ארטיפקט פתייני ולעתים קרובות מקסים כהלכה, בהיותו עשוי כהלכה. ובכלל, ארוך שאף לדברים זאכען. "זה לא ציור זה זאכען", עשויים כהלכה, גם בשעה שהדברים מבקשים לחרוג מהלכות הציור המקובלות.

"עשוי כהלכה", מבחינת ארוך, פירושו: מנומק, נכון לשעתו, בתוך "השפה", גם אם מפר אותה, בגודל פיסי מנומק. ו"עשוי כהלכה" כלל גם הימנעות מיתר וירטואוזיות, וכן: נושא אתו הסבר או הסברים אחדים, גם שונים.

ו"עשוי כהלכה" פירושו אצל אריה ארוך היה חקור כהלכה: תצורה חקורה היטב, צבע חקור היטב, גודל פיסי חקור היטב. ואכן פרופ' עומר לא נמנע מהצגת רצפים של "עבודות דומות". הן לא "דומות" אלא מתייחסות זו לזו, מתפתחות.

ב-1969 הגעתי לארוך עצמו אישית, לסטודיו, לשנה שנתיים, בעקבות "קופסאות" (קוביות) 68' שלו. עדה של עמי ארצות הפיצה אז שמועה שהאוונגרדיסט, בעל המחבר "רחוב אגריפס", מצייר תפילין. קשר תפילין הראה לעדת חסידיו, אבל לא אישר שאלו תפילין. עם חסיד תתחסד. וברוך השם, הקוביות האלה היו (רק) עוד תצורה חקורה.

בסטודיו של ארוך. לא אוכל להרחיב כאן בקסמי הסטודיו של ארוך, סטודיו זעיר, נאמר זעיר כלשכתו של שען בשדרות ירושלים, יפו, שהכניסה אליה מחדר המדרגות. עבודות קטנות ממדים של ארוך נגזרו גם מגודלו הפיסי של הסטודיו. גם ל"זאכען" היה קשר לזעירות הסטודיו. הטיפול או המירוק (של העבודות) קשור היה גם לקירבה הפיסית (בקושי תנועת מרפק) לעבודות.

שעות ישבתי שם עוקב אחרי "ארוך עובד". יש לנו צילומים אחדים משעות אלה. פרשנים של ארוך הוציאו חיים בניסיון לגלות פשרן של יצירות מסוימות שלו, והנה, לדעתי, מתוך ניסיוני הפרטי אתו, פשרן של אחדות מהן אינו לוט בהררי קודש, אלא הוא טבען העצמי של הצורות, טבעו העצמי של הצבע, תנועת היד, המלאכה, המירוק, הסימון, הכיסוי, הטשטוש, החריטה, הצביעה, המילוי, הגירוד, הכמיהה לחפציות, ההדגשה, הגריעה, וחוזר חלילה: ארוך בתוך החומר והצורה, ארוך אנוס לעבוד את החומר והצורה.

כלומר, לא מעט פשט מצוי ביצירת ארוך. פשט המלאכה. מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת. הרבה פשט ומעט ניסיון להציץ מעבר לפרגוד. אם המלאכה עצמה כאובססיה: הציור כאובססיה. כלומר מלאכת הציור, ולא בהכרח פשר טמיר (נסתר). מלאכה, בעל מלאכה, צורה ברצף הצורות הארוכיות, צורה משלימה צורה. מידה ידועה של אוטומטיות. על שעות כאלה בסטודיו של ארוך אי אפשר לומר לי: כלך לך אצל שעות יפות מאלה.

מדוע יצירת ארוך לא הסתכמה כיצירת צבי מאירוביץ', כלומר בהדר ראוי שאינו כולל הצבת האמן על הבימה הראשית ביותר? האם מסעו של ארוך מחארקוב אל תהילת מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, ואל מעמדו כאוונגרדיסט-המוכרז כאן, אף הוא היה חקור היטב, כלומר נובע מתבונת התמצאות?

פרופ' עומר אינו עוסק בפוליטיקה של האמנות ובבנותיה, אבל הימנעותו מזה אינה מחייבת את זולתו. לדעתי, אסטרטגיית ארוך אמנם נבנתה בעיקר על סגולת יצירתו, אך גם על ניהול נכון שהתבטא במיעוט יחסי של תערוכות; על שותפות מוגבלת עם "המופשט הלירי"; על הצהרות אוונגרדיות ספורות, מחושבות, זהירות ותמיד מצטנעות; על מבט לעבר ציור אמריקאי (רותקו, ניומן, ריברס); על הנפקה מוגבלת של הפתעות אסתטיות עזות כ"רחוב אגריפס"; על הצבעה על עצמו דרך ג'ויס, קלה, עגנון; על יכולת נדירה לאתר לעצמו סוכנים צעירים. ואם אני חוטא בכך לארוך, את חטאתי אמרק עד פסח הבא בציורי ספרות ואותיות. קצת בעניין "האותיות" ראו בהמשך.

ו"הדיבור על אמנות". מה כבר שמענו מזריצקי. מה כבר שמענו מינקו. התחלנו לשמוע משהו מתומרקין הצעיר. אבל ארוך הציע לנו את הדמות הבין-דורית הנחפצת, הבין-גבולית, את הדמות הנעה לפנים ולאחור וכונסת עבורנו נכסים, את הדמות הנעה בביטחון בין "הציור" ו"המושג". את הזאכען: צניעות שהיא יוהרה. ומרסל דושאן. ארוך הפעיל אותנו כרצונו גם באמצעות חוכמת מרסל דושאן וחידושיו הרעיוניים, עד שכמעט הציב עצמו בתודעתנו כיורשו הפעיל של דושאן. יוזף בויס כבר הודיע שהיטב הגזמנו בעניין דושאן, ואנחנו כאן היטב הגזמנו בעניין ארוך ודושאן. ארוך לא התאפק והרחיק עצמו מקיקויאן והצמיד עצמו לפורטינרי.

"זאכען. וכיוון שלא היה וירטואוז טבעי נטה למעין צורפות, ל"מלאכה" המפיקה מעין חפצים, "דברים" (זאכען, כאמור), שהם גם "אמנות" וגם "אומנות", וגם מעין פרפרזה על "קמעות". ורוב הדברים מרהיבים, חושיים, לעתים מזמינים מישוש, מפתים, "נכונים". ולכך, מאליה, נלוותה מחשבה (תיאוריה) שאמנם הציור לא מת, אך גבולותיו המסורתיים נפערו, וארוך הוא נציגו של הציור כ"דבר". ובכל הנוגע לזאכען היהודי של ארוך: השקפה ממשית לא היתה בו, ורגש היה בו.

ורוב פרשנותו היהודיית של ארוך פולקלוריסטית בעיני. וכוונתי ל"אחי יוסף", 1949, ול"משה רבנו מסרייבו", 1955, שעליהן פרופ' עומר מתעכב בפירוט. ואגב פירוט זה, פרופ' עומר מביא דברים משמו של ארוך על "עגנון והאותיות", דברים שנדפסו בראיון עם יונה פישר, ואם לא קוצר המצע הייתי טורח ומרחיב בעניין הבנתו המוגבלת, הפולקלוריסטית, של אריה ארוך את עניין "האותיות" (העבריות). ומהיכן רוב הקשב של יונה פישר ל"עגנון והאותיות" של ארוך? הן בשל נימוסו המופלג של פישר וסקרנותו הרבה, והן בשל היותו ישראלי חילוני. מה גם שלעתים שיחתו של ארוך השרתה נחת פילוסופית-סיפורית כמעט כשיחת פרננדו פסואה. אותיות?! אם קארו ידע בעל פה את "ברכי נפשי", מדוע הורה לעצמו להתפלל אותה מתוך הסידור עצמו, מתוך האותיות?

אך לא נסתיר את התפעלותנו מכך שארוך לא ציית לתכתיב מודרניסטי מקומי (פרימיטיווי) שגבל בהכחשת הביוגרפיה היהודית. ובכל זאת לא התפעלנו ולא נתפעל עכשיו מ"כתובה לאריאלה ואדם ברוך", 1972, המוצגת בתערוכה, והמתוארת ומודפסת בקטלוג: הכלאה-הדבקה של שני עמודים מתוך האנציקלופדיה "האנושות - תולדות התרבות והאמנות" (כרך ה': החיים בימי הרנסנס), כשדף הטקסט העברי מורכב על תצלום חדר הקריאה של איזבלה ד'אסטה בארמון דוכסי מנטובה, המאה ה-15.

וזו לשון פרופ' עומר על המשתמע מכתובה זו: "וכך (ארוך) אימץ לעצמו, ליהודיותו ולעבריותו, את תרבות המערב (הרנסנס). ההכלאה הנועזת מדגימה, אולי באופן קיצוני, את ערגתו של ארוך להיות בעת ובעונה אחת יהודי ומערבי, קונקרטי ומטאפיסי, אישי ואוניוורסלי, מופשט וסימבולי, מאמין וחילוני". בעיני, חינה הרב של הכתובה אינו מחפה על קלותה.

ליהודים שבינינו מאוד נעמה עצם נטיית ארוך למקורותיו היהודיים. מודרניסט בעקבות אבותיו המומתים, ולא מתוך חולשת הדעת! ובכלל נעם לנו לראות בעינינו יהודי מודרניסט. הנה, היהודים שבינינו קיבלו בעין טובה את מיכאל סגן כהן-הצעיר.

כ"אמנות", רוב היצירות שמרדכי עומר כולל בפרק היהדותיי של ארוך הינן מעולות. עבודות על "נושא". גם לארי ריברס ובארנט ניומן האמריקאים, שהיו ידועים לארוך, לא היו מסוגלים לצייר (למסור) את "הנושאים היהודיים" שלהם אלא כ"אמנות". ההשתוקקות לאמן ישראלי-יהודי עדיין לא נרגעה. מרדכי עומר: "אחת הזירות הגדולות של אריה ארוך ביצירתו, אולי הגדולה ביותר, היא אופני הביטוי של יהודיותו, החשיבות שהוא ייחס לה, רגישותו וחיבתו לחפצים יהודיים... ארוך חתר לניסוח מחדש, אישי ומודרניסטי, של איקונת היהודיות שלו". והנה בנימוקי ועדת פרס ישראל 2003 צוינה גם נטייתו היהודיותית של משה גרשוני.

פרופ' עומר אינו מתייחס בפירוט לארוך והחברה הישראלית (פוליטיקה), ונציין, ולא רק מנימוס לקוי, כי ארוך היה בעיקרו צייתן פוליטי, ורוב ציורי הנוף הארצישראליים והישראליים שלו פעלו גם כהתערות במקום, במובנה הציוני מוסדי של התערות.

"רחוב אגריפס", 1964, צבע שמן, עיפרון שמנוני, חריטה ושלט רחוב על עץ, 116 ס"מ על 53.5 ס"מ. המעמד האוונגרדי הנישא של ארוך נובע מ"רחוב אגריפס". יצירתו של ארוך כמו נחלקת עד לאגריפס, וממנו. עד אגריפס יצירתו של ארוך הינה בעיקרה "Period Piece", כלומר מובהקת לזמנה. כשהושפע בשנות ה-30 מאסכולת פאריס (היהודית), יצירתו היתה "פיריוד פיס" מובהקת, גם אם פרטית ומעולה. לדעתי, גם אגריפס היתה בעיקרה בת הזמן מובהקת, ודומה שזו דעת יחיד.

את "רחוב אגריפס" רכשו במשותף מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות. לאגריפס חיים של חפץ מקודש. יש התולים בו היסטוריוסופיה: אכזבה מנציבים, מנציגי שלטון זר, ריבונות, גלות. אולי. שעות ישבתי עם ארוך בעניין אגריפס, וכל סיפוריו נבעו מ"אמנות" (מודרניזם, רדי-מייד, הרחבת גבול הציור), ולא מהיסטוריוסופיה.

הכמיהה העזה למודרניסט מקומי מצאה מנוחה באגריפס. אמנם אגריפס יפהפה. אמנם אגריפס מעולה. אך לא היה בכוחו בלבד להיעשות חפץ מקודש. אגריפס לא היה כוח טבע שפרץ מהאדמה נושא שורשי עומק בלתי ידועים לנו. אגריפס בסך הכל (בסך הכל טוב) גילם אמצאתיות גבוהה, שהיה בה שעשוע אינטלקטואלי וחושיי, שכולו תגובה לתובנה המודרנית הקרובה של האמנות: תגובה לעניין של האוונגרד הרוסי בשלטי חנויות; תגובה להרחבת רשימת חומרי האמנות "הלגיטימיים" (המכובדים); תגובה לפריצת מסגרת הציור עצמה; לפופ-ארט הראשוני; לרדי-מייד.

האם אגריפס אינו פרי מובהק של זמנו? האם אגריפס אינו דוגמה שובת לב ליחסי ציור-אובייקט? אינו הוכחת יכולתו של ארוך ליצור הפתעה אסתטית? האם לא רב לאגריפס ולא רב לנו בכל אלה? מדוע התאמצנו להגביה את אגריפס אל מעבר לעצמו, לעשותו מופת אוונגארדי וכו'? מפני הצורך הנפשי שלנו בכך: צורך של עולם אמנות שחון המשתוקק למופת אוונגרדי משל עצמו. ומפני שבכל זאת באגריפס סימנים של גדולה.

רשימה רביעית ואחרונה

"חיינו", ספרו של אדם ברוך, עוסק ב"תקנון היהודי-ישראלי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו