בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגואל שגילה את עריית בתו

החלום ושברו התנועה השבתאית ושלוחותיה: משיחיות, שבתאות ופראנקיזם

תגובות

עורכת: רחל אליאור. שני כרכים, 594 עמ' בתוספת תקצירים באנגלית, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך ט"ז-י"ז, האוניברסיטה העברי

במבט לאחור נראה כי אין ספק שהמפעל המחקרי המרשים ביותר של לימודי היהדות במאה שעברה טמון בניסיונו של גרשם שלום לפענח את חידת השבתאות. זו התגלתה כשיא מרתק של המיסטיקה והמשיחיות היהודית, תופעה מוזרה עד כדי ביזאריות, המלמדת על התת-מודע של תורת הסוד הקבלית דווקא מתוך הקטבים שהותוו כסוטים בידי הזרמים ה"נורמטיוויים" ביהדות (האורתודוקסיה, ומאוחר יותר גם ההשכלה ושלוחותיה).

ואולם ככל שהאמונה הארורה, כלשון מתנגדיה, נרדפה, והדרמה ההיסטורית הכרוכה בה נמחקה מן ההיסטוריה התקנית, כך התגבר כוח המשיכה שלה, והיא לבשה כעין דמות צללים מאיימת, האורבת בתיבה חתומה שהונחה במרתף השערוריות, היצרים והסודות האסורים. שם הוצפנו רשימות החרמות והנידויים, פנקסי הממזרים, פרוטוקולי הווידויים על העוונות המיניים שנהפכו למצוות ולפולחנים משיחיים, וכתבי הבשורה, שחסידי המשיח האיזמירילי ראו בה אמונת אמת קדושה ומתנגדיהם הכריזו עליהם כעל דברי טינוף מכוערים.

באחד המאמרים המאלפים בקובץ עומד יוסף דן, חוקרה המובהק של תורת הסוד היהודית, על סגולת הזיקית של הכת השבתאית הרדיקלית, העולה מתוך סקירת תולדותיה: "במשך מאה וחמישים שנה התקיימו, קמו, נפלו, פשטו צורה ולבשו צורה עשרות רבות של חוגים, קבוצות, חבורות וזרמים של שבתאים, הן בתוך היהדות, הן בין אלה שהמירו לאיסלאם ולנצרותו ... השבתאות הביאה לתולדות ישראל תופעה שלא היתה ידועה כמעט... בקנה מידה נרחב... מציאותן של מחתרות נסתרות שנקטו שיטות מגוונות ביותר של קונספירציה" (עמ' 24). דומה כי המאבק על הבשורה השבתאית ועצם כתיבת תולדותיה נבנה כמעשה תשבץ של קונספירציות ערוכות זו מול זו: בצד האחד רסיסי המחתרת השבתאית ועדות המשנה המתפצלות ממנה ומתגלגלות לארגוני סתר ביהדות ומחוצה לה, ובצד השני המתנגדים, שהגיעו עד כדי ברית של השכלה ורבנות לצורך ביעור המינות המשיחית.

בפתח מחקרו ניסה שלום לענות על חידת התפשטותה של הבשורה השבתאית וסוד ההתמדה שלה דורות לאחר שמשיחה הגדול המיר דתו לאיסלאם ומת בגלות בלא שיביא שמץ של גאולה נראית לעין. אחרי שדחה שורה של הסברים כלכליים וחברתיים הציב שלום כגורם עיקרי את הממד הדתי והרוחני הגלום בקבלת האר"י. בעידן שלאחר שלום (ולמען האמת כבר בתוך עומק מחקרו שלו) התעוררו סימני שאלה על הסבר זה כרקע לפרוץ התנועה השבתאית, שמשיחה דחה כליל את כוונות האר"י, הכריז עליהן כעל מקור של בלבול גדול והעדיף עליהן את המסורת הזוהרית. לעניות דעתי, האפאראט הסבוך של תורת הכוונות היה לשבתאי צבי עניין מכביד, ואף עינוי מנטלי של ממש, מחמת ייחודיות נפשו המעונה המתקשה לקבל שיטות-על סבוכות. יתרה מזאת, הקבלה הלוריאנית היתה רחוקה מלעמוד בראש מעייניה של העדה הדונמית, שהתקיימה בחיק האיסלאם העותמאני כשהעברית והמקורות משתכחים ממנה, ובוודאי לא העסיקה את הכת הפראנקיסטית, שמנהיגה (שלא הצטיין בעידון מיוחד) ביקש להשליך לפח האשפה את רוב הספרייה הקבלית ואפילו את תורתה העיונית והתיאולוגית של השבתאות שקדמה לו.

חידת "הגורם או ההסבר העיקרי" נותרה איפוא בעינה. אפשר שגורם זה נותר חבוי באזורי הצל שמחוץ למחקרו של שלום, שהתמקד בתנועה ובחיי מייסדה, אך לא הגיע לכלל השלמה בחקר הכיתות המשתלשלות ממנה ובעיקר הדונמה והפראנקיזם. כפי שכותב דן, כאשר שלום הוציא לאור, סמוך ליום הולדתו השמונים, את ספרו "מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה" כבר היה חדור בהכרה טרגית כי "לא יהיה סיפק בידו להשלים את כל שאיפתו בתחום זה" (עמ' 27).

הקובץ הנוכחי מחזיק 18 מאמרים מתוך עשרות הרצאות שנישאו בכנס על התנועה השבתאית וגלגוליה. כדברי העורכת, רחל אליאור, "רב גוניותה ומורכבותה של התופעה השבתאית מוצגות בכרך זה בקולות רבים". על רקע המגוון הגדול בולטת בקובץ, ובמיוחד במאמריהן המעניינים של אליאור ושל עדה רפפורט-אלברט, ההתמקדות בטקסט הראשי של הפראנקיזם. והגם שהדברים אינם נאמרים תמיד בפירוש - מכותרות המאמרים, מדברי הסיכום ואף מהצהרת הכוונות הגלויה, קשה שלא להתרשם כי חקר השבתאות חג עתה במוצהר או במובלע סביב אבחון הגורם המיני כרכיב הדינמי, הנמשך והמשמעותי ביותר שמאחורי אותה מהפכה משיחית. מגמות דומות ניכרות בעשור האחרון בחקר הקבלה ובעיון בתחומים שונים של התרבות הדתית. הובילו אותן חוקרים אמריקאים (דייוויד ביאל, דניאל בויארין ואליוט וולפסון), והן מתפשטות עתה גם לאסכולה הירושלמית שהיתה כמדומה שמרנית יותר בכגון דא.

יהודה ליבס, מן הבולטים בחוקרי השבתאות מן הדור הראשון של תלמידי שלום, ומי שפיתח את התובנה הפרסונלית שאין ערוך לחשיבותה בהבנת שכבת המעמקים של התנועה (ועיין ספרו "סוד האמונה השבתאית"), פותח את הקובץ במאמרו "השבתאות וגבולות הדת". השבתאות - בעצם ניעותה התיאולוגית מנקודת המרכז של בשורת הגאולה אל הכת המחתרתית בחיק האיסלאם - אכן כמו שוברת ומהרסת את גבולותיה של היהדות הרבנית. במרכז עיונו של ליבס הסתכלות שניתן אולי לכנותה "פסיכו-אסטרולוגית" באישיותו של שבתאי צבי, העומדת כולה בסימן מעשיו הזרים, כעין המחשה לדיוקן שעל דרך האיצטגנינות העולה מחיבור קבלי בן המאה ה-13, שבו שירטט ר' יוסף בן שלום אשכנזי את טבעו של כוכב שבתאי. המשיח והכוכב נוטים שניהם למרה שחורה, להמטת חורבן והרס, ואלה מגיעים בשבתאות לכלל ניהיליזם עקרוני.

כנגד האידיאל המשיחי המתון והמאוזן, השכלתני והפונקציונלי שהציב הרמב"ם, מעמיד ליבס את השבתאות כנציגת אידיאל מיתי-מיסטי של גואל ניהיליסטי. דמות זו של המושיע המהרס והמיוסר, המחורף והשרוי בעומק התהום הנורא, קיבלה את העומק האידיאולוגי והתיאולוגי שלה מכוח יצירתו המיסטית של נתן העזתי. דומה בעיני שגם במישור זה של הציר שבין הנביא למשיח רבה חשיבותה של הקריאה הפרסונלית שהציב ליבס, ולצדה הקריאה הפסיכוסקסואלית, שהרי מערכת היחסים הבין-אישית הטעונה התנהלה מתוך מתח הומו-ארוטי עצור שלא ניתן להתעלם ממנו. ואכן ממאמרו של ליבס עולה מגמת ההגשמה המיתית של המיניות בחוג השבתאי הרבני שנקבץ סביב בית אייבשיץ, שהטקסטים האזוטריים שלו מכילים יסוד "שאפשר בהחלט לכנותו פורנוגרפי", וזאת לעומת ממדים של מתיחות ארוטית ותכנים סקסואליים המצויים בשפע בשלבים קודמים בקבלה הקלאסית (עמ' 20).

דומה ששיא הקריירה המשיחית של שבתאי צבי היה באותה תקופה קצרה שבין הכרזתו כגואל בעזה ב-31 במאי 1665 בידי נתן אשכנזי לבין מאסרו בידי השלטונות העותמאניים, מהלך שהביא להתאסלמותו (באדריאנופול, 15.9.1666), לכישלונה של התנועה ולירידתה למחתרת.

פסגת אותה קריירה משיחית סוחפת אך קצרה היתה חזרתו לאיזמיר, עיר הולדתו, שבעיצומה כבש את הקהילה, שילהב את ההמונים והפגין את יכולתו כאדם כריזמטי ונעים זמירות להפליא אך גם כבריון חוצות המחונן בחוכמת רחוב שימושית ומסוגל לנתץ את דלתות בית הכנסת בשבת במכת גרזן.

שבתאי צבי, שניהל בהתפרצות מאנית את סדר התפילה בבית הכנסת, קרא לנשים לעלות לתורה, התייחד עם שתי גרושותיו בנות הטובים מאיזמיר, שבשעתו נמנע מגעת בהן ועתה נהג עמן דרך קרבה יתרה, ופתח בדרשה נלהבת שבה הבטיח לנשות איזמיר ולבנות מינן כולן כי הנה הוא עתיד לגאלן ולשחררן לנצח מקללת חוה; "אשריכן שבאתי לעולם לעשות אתכן חופשיות ומאושרות כמו בעליכן כי באתי לבטל את חטאו של אדם הראשון" (ע"פ נוסח קונן, המובא בס' ש"צ, עמ' I 327). רבים ניסו לעמוד על פשרה של הכרזה בוטה זו, וכבר כתב שלום בספרו הגדול: "אלו הן ודאי מלים מהפכניות בפיו של איש יהודי באיזמיר בשנת תכ"ו... שבתאי צבי הוא הראשון שהסיק... את המסקנה של שחרור האשה מעול הדורות" (שם).

דומה כי מאורעות אלה הם נקודת המוצא למחקרה המרתק ורחב היריעה של עדה רפפורט-אלברט, על מעמד הנשים בשבתאות. בעבודת פענוח פרטנית ומרשימה היא עומדת על מגמה שוויונית בשבתאות ושבירת ההגדרות המגדריות המסורתיות, פריצת המחיצות בין המינים ושיתוף הנשים בריטואל ובלימוד האזוטרי, בחוויה המיסטית המשיחית ובנבואה. נראה עם זאת כי השבתאות, להבדיל מתנועות פמיניסטיות עדכניות, לא ראתה את שחרור האשה כיעד ראשי ובלעדי, אלא כחלק מהיפוך היוצרות האופייני לגאולה שתחולל תמורה מהותית בכל מערך היחסים ומוקדי הסמכות בעולם.

לפיכך, הגם שביסוד המחקר המאלף הזה עומדת שאלת מעמד הנשים בתנועה והמהפך הרדיקלי שאכן חל בה, לעניות דעתי השבתאות לא חרתה על דגלה באורח שיטתי ועקבי את שחרור האשה ואת השוואת מעמדה, אלא את שחרור הייצר והמיניות מתוך סבכי נפשן של דמויות ההנהגה שלה, ובמיוחד של שלושת המשיחים הבולטים שהציבה; שבתאי צבי בשלב הפתיחה, ברוכיה בשלב הדונמי ויעקב פראנק בשלב שבו נכנסה ככת מחתרתית בחיק הנצרות. על רקע זה יש להציב את נבואת הנשים בשבתאות כחלק מתופעה כללית יותר של נבואת הדיוטות, השוברת את ההייררכיה הקהילתית הרגילה (בניגוד לדברי חז"ל על נבואה השורה על חכם, גיבור ועשיר בלבד) ומעניקה מעמד מיוחד לרווקים ולילדים, למשרתים ואפילו לגויים הנסחפים בהתלהבות הכללית.

המחברת אמנם מדגישה בצדק את היטלטלותה של התנועה בין קוטב סגפני לקוטב של מתירנות והפקרות, אך נראה כי מדובר בחלק מן הדיאלקטיקה הדינמית של האנרגיה המינית; הסיגוף מאפשר הסטת המשאב החושני אל הפולחן והנבואה, והפריצות יוצרת את הקליימקס הקבוצתי בטקסים של עירום, משגל פומבי ואורגיות פולחניות. רפפורט-אלברט מדגישה את רווקותן של נביאות שבתאיות ואת האיסור על הנישואים שהוטל בחצר הפראנקיסטית באופנבאך, אך הרווקות בנסיבות הללו אין פירושה ההכרחי פרישות והגבלת הנישואים. פראנק הגביל את הנישואים בחצרו כחלק מתשוקתו לשלוט בקשרים בין המינים והוא שב והפר את משמעת הפרישות בהתפרצויות אורגיאסטיות. הנשים המסורות לרשותו שברו את המוסר המיני של היהדות הרבנית מכל כיוון ותנוחה אפשריים, אך היו רחוקות מכלל שחרור והיו אמורות לשמש את שגיונותיו.

יותר משפראנק שאף לשחרר את הנשים, הוא ביקש לבטל את חיי האישות של העדה כדי להשתלט כליל על המשאב המיני ולבטל את כוחם של גברים העלולים להתחרות במרותו הבלעדית. כראוי לרודן קדם-כמו-פאשיסטי, הוא פיתח חזון סופני של אפוקליפסה מיליטריסטית והתהדר בכוח צבאי כיתתי ובמשמר של אמזונות. מתוך כך תפח בתודעתו חזון "האשה המשיחה" והושלך לעברה של בתו חוה. לכאורה זהו שיאו המדהים של המהפך שחל במעמד האשה בשבתאות ומהלך שאין כמוהו לחידוש ולהעזה. ואולם דווקא כאן בולטת לדעתי תודעת הרצף הפנימי הנסתר העובר לאורך השבתאות לגלגוליה והממד הפרסונלי המובהק של משיחיות זו הכרוכה בסבכי הפסיכוסקסואליה של דמויות ההנהגה הגברית שלה. חזון הגבירה של פראנק אינו אלא המשכה המועצם של הכתרת רעיית המשיח השבתאי השני, ברוכיה, בתואר "הגבירה" והכתרת שרה האשכנזייה בתואר "המטרוניתא" (וכיוצא באלה נקראה גם חנה זוגתו של פראנק בתואר גבירה). מאחורי בשורת שחרור האשה בשבתאות עומד, להערכתי, סוד אישי פרטי וגופני של שבתאי צבי, שעל-פי עדותו המפורשת של פראנק ולפי מסורות דונמיות שעברו אליו בירושה היה מבחינת זהותו הנסתרת בגדר נקבה. עדות מכרעת זו נזכרת בקובץ הנוכחי, אך טרם זכתה למלוא תשומת הלב הראויה.

הגואל השבתאי מחולל מהפכה מינית בדיוק מנקודת המהפך של זהותו המגדרית. מה שמצטייר לכאורה כחידוש פראנקיסטי מופלג איננו אלא סוד שחרורו העצמי של שבתאי צבי כנקבה נסתרת וכמשיח ב"רזא דזונה" המתגלגל בגרסאות שונות לאורך התנועה הקרויה על שמו. דומה כי יותר משגואל זה ביקש לשחרר את נשות איזמיר ואת בנות חוה, ביקש לשחרר את נפשו וגופו שלו כאשה בתחפושת של גבר. והסוד הזה, הנוגע למצוקת זהות סקסואלית, הוא שעומד מאחורי מעשיו הזרים, אישיותו הביזארית, נטיותיו ההומוסקסואליות, המרתו לאיסלאם והטרנספורמציות התיאולוגיות הסבוכות העוברות עליו ועל גלגולי תנועתו.

באחת מפסגות עבודת הפענוח המאלפת שלה כותבת רפפורט-אלברט כי "זכרותו (של ש"צ) היא הפגם המפקיע אותו מחזקת משיחותו!", וזאת לתפיסתו של פראנק הבא אחריו (עמ' 274). מזווית אחרת אפשר שדברים אלה זקוקים לחידוד ובמידת מה גם להיפוך, שכן למיטב הכרתי לא עובדת היותו זכר היא שפגמה במשימתו המשיחית של שבתי צבי, שלא נבדל בכך מכל הגואלים שהיו לפניו, אלא הפגם הסודי שנמצא בזכרותו הוא שפגם והוא שסיווגו כנקבה נסתרת. הטרגדיה של המשיחיות המיסטית בשבתאות היא פאלית במהותה, שהרי משימת הגאולה שלה כרוכה ביכולתה לזווג בשכינה, ומטבע הדברים זו אינה ניתנת לביצוע בגופו של גואל שזכרותו פגומה.

לכאורה נפתרה בעיה זו בדמותו של פראנק, שלא היה כמותו גואל פאלי המצהיר בכל הזדמנות על כוחו וגבורתו ואפילו על עוצמתו ומידותיו של אברו. ואולם גואל תאב כוח זה מצא עצמו באחרית ימיו בלא גאולה של ממש ובלא יכולת להעביר את שרביטו ליורש זכר. מתוך כך נרקם בנפשו חזון האשה המשיחה, שהופנה אל בתו. חזון זה היה המשך של מסורות סוד פנים-שבתאיות ופרי השפעות נוצריות שקלט פראנק מפולחן המדונה השחורה של צ'נסטוחובה בתקופת מאסרו הממושכת שם. המאמר מנתח להפליא את גורמי הרקע הרוחניים בעיצובו של חזונו זה של פראנק, אך מעבר להשפעתן של מסורות דתיות עמדה כמדומה תשוקתו האישית של הרודן המזדקן אל הנצח ואל היופי, ושניהם התגלמו בעיניו בדמותה של בתו.

מאמרה של רפפורט נחתם בניתוח מרשים של מערך הזיקות בין הכת הפראנקיסטית לכיתות הרוסיות הפורשות, שהואשמו בכפירה, אך גם בניהיליזם סקסואלי. ביסוד הזיקות הללו עמד כנראה רכיב משותף של פריצות מינית כאמצעי להשגת רוח הקודש והישועה ואפשר לדעתי כי מערך הקשרים הכמוס הזה התגלגל במיתוס "האח הגדול" שנטווה בתודעתו של פראנק כשיקוף של עסקת חליפין מינית בינו לבין רשות זרה ומסתורית.

חקר הפראנקיזם עוד יעסוק בוודאי בשאלה העולה מהערת שוליים (מס' 625, עמ' 280) במאמרה של רפפורט, ומנוסחת בזהירות כך: "לאור התבטאויות אלו בדבר הקרבה הבלעדית בין פראנק לבתו אווה ובזיקה לזיווגי הערווה שהנהיגו אין להוציא מכלל אפשרות יחסי ערווה בין פראנק לבתו 'הבתולה'". אפשרות זו עולה גם ממאמרה של רחל אליאור, המהווה את מרכז הכובד השני בקובץ, ומציג בתנופה ובבהירות את חיבורו הראשי של הפראנקיזם. הגם שהמחברת שומרת אף היא על ניסוח מתון, היא מעלה השערה זו מכלל הערת שוליים לגוף מאמרה, וכותבת "דומה שיש מקום לבחון את סבירותה של השערה זו ביחס לבתו, גם אם אין דרך להכריע לגביה בוודאות" (עמ' 531).

גילוי העריות כאקט של גאולה מהווה את מסקנתה העקרונית הפרובוקטיווית ביותר של בשורת הניהיליזם הסקסואלי במיסטיקה המשיחית של השבתאות. דברים שנדונו כרזים טמירים שבכוח קיבלו בשבתאות מימוש מעשי ואנושי נמרץ, ועל יסוד ההקדמות המשיחיות שעמדו לפניו סביר להניח כי פראנק לא התקשה ליישם באורח הכוחני והבוטה ביותר את הדוקטרינה החותרת לגילוי העריות כאמצעי עקרוני לגאולה. מהלך זה הלם את הסוציולוגיה של הכת הפראנקיסטית כעדה של חוטאים קדושים החותרת לשבירת כל הדינים, והן את סבכי נפשו של פראנק ואת מערכת יחסיו הסבוכה עם בתו (זיווג כזה, אם היה, כמעט בוודאות לא נשא פרי בטן. פראנק, הגם שחתר למימוש מיני בוטה, ביקש מן הסתם להותיר את בתו כמין הבטחת גאולה שלעתיד לבוא. הפרייתה היתה פוגעת בדימויה כבתולה וכמושא מאוויים חושני, שהוא ביקש להנציח, ובעמדתה כיורשת בלעדית שאינה מסכנת את מעמדו).

הגם שהקובץ הנוכחי מייצג ריבוי פנים ופרספקטיבות ביחס לתנועת השבתאות, שני המאמרים המרכזיים בו אוצרים במובלע את הנגיעה ביסוד המיני, שהגיע בימי המשיח השבתאי השלישי לכלל התפרצות שלא היתה כמותה. אמנם הגורם הסקסואלי אינו מוצב כאן בקדמת הזירה, אך נראה כי מאחורי הקלעים של המחקר הולכת ומתגברת נוכחותו והיא מחייבת, לדעתי, קריאה חדשה של המפה השבתאית על פי המפתח הזה, שמן הראוי לחלצו מאפלת חדרי המיטות ולהציבו בקדמת הבימה. השלב הפראנקיסטי אינו טקסטואלי במהותו ואף אינו פמיניסטי באורח חד-משמעי בבשורה החרותה על דגלו. הגם ששתי הבחינות הללו חשובות מאוד להבנתו, הוא אוצר בחובו את תודעת אונותו הכוחנית החורגת מכל טקסט כתוב של הגואל הפאלי, שבגלותו את עריית בתו, בעלה וגאלה וכמו מינה אותה ליורשתו.

ספרו של אלי שי, "משיח של גילוי עריות: היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית", ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו