טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה רק עם מינוי דיגיטלי של הארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פירוקו של הפירוק הפוסט-מודרני

ז'וסטין פרנק, רטרוספקטיווה

תגובות

רועי רוזן. הוצאת מוזיאון הרצליה, 140 עמ', 55 שקלים

מהו הגבול בין תרגיל רעיוני לאמת אמנותית? היכן רעיון מבריק חדל לפעול עלינו בעוצמה רגשית ואינטלקטואלית ונשאר בגדר תרגיל בלבד? השאלה הזאת עלתה במוחי למראה ספרו של רועי רוזן "ז'וסטין פרנק, רטרוספקטיווה", שהוא למעשה קטלוג התערוכה שהוצגה עד חודש מארס השנה במוזיאון הרצליה.

מי שמכיר את המציאות בבתי הספר לאמנות יודע שלעתים קשה למי שפועל בתוכם שלא למצוא את עצמו נדרש להקים פיגומים רעיוניים. האמנות כחיקוי "גרידא" של המציאות, כפעילות "נאיווית" בין "סובייקט" (הצייר) לבין אובייקט ("העולם") נדמית לעתים כמה שעבר זמנה. שהרי הכל איננו כפי שהוא. הכל מושם במרכאות. ואולם כשאנחנו פוגשים יחס ישיר כזה - כפי שאני מבקשת לטעון, וכפי שמוכיח בעל כורחו הקטלוג הזה - כנותו עדיין מכה בעוצמה רבה.

לקטלוג, "האריזה", מה שנותר מן התערוכה לאחר שהיא חדלה להתקיים, יש כמובן קיום משלו, ובהקשר זה במיוחד, שכן מדובר בתערוכת עבודותיה של ציירת שלא היתה קיימת מעולם. מתוך כך, קטלוג זה, מרגע שמחזיקים אותו ביד, תוהים אחר ה"קונספט" שלו. חזותו החריגה, "המהודרת", רחוקה לכאורה מתוכנו - הוא מעוצב באלגנטיות מוקצנת, בגינדור דקדנטי, ביזארי משהו, על סף הקיטש - כריכת זהב קשה ועליה, מודפס בשחור, בשלושה סוגי אות עדינים ונאים, "רועי רוזן: ז'וסטין פרנק (1943-1900), רטרוספקטיווה". האם מדובר בחפציות מודגשת, היות הספר "אובייקט" לעצמו - קורץ, מפתה, מבקש להתמשש, כתכשיט מתנצנץ - פטישיזציה (אסטרטגיה פוסט-מודרנית מקובלת)? ואולי הספר עצמו לובש תחפושת?

התחבולה הוויזואלית שעל הכריכה מתקשרת באופן ישיר יותר עם התוכן: כתם דיו שחור של דמות אנושית/מפלצתית עם רמיזות פורנוגרפיות בצד אחד מתגלגל לדיוקן אצילי ועדין של אשה יפה ("ז'וסטין פרנק", שהמודל לדיוקנה הוא בת-זוגו של רוזן במציאות) בצדה האחר; או ההיפך: דיוקן של אשה המתגלגל במפלצת, וחוזר חלילה. היד האוחזת ב"חפץ" מתפתה להופכו מצד לצד בתנועת מטוטלת שאין לה סוף. מטאמורפוזה זרה/מוזרה זו, כשהיא עטופה בתכשיטיותה הזהבית, עשויה להעלות אולי דבר-מה בארוקי, ובבירור היא מעלה את הסוריאליזם, על עיסוקו בתורות החלום, התת-מודע והמיניות (בדואליות שבפני האשה המסתירים פני מפלצת, היא מרמזת גם למושג "המאוים" - unheimlich ;heimlich - של פרויד, 1919; תרגום חיים איזק, הוצאת דביר); שאת הקשר ההדוק שלהן לאמנות פוסט-מודרנית מגלמות עבודותיו של רוזן במובהק.

הקונספט של רוזן, המודגם בתערוכה, מעסיק אותו זה זמן. המופע האחרון שלו היה בספר "זעה מתוקה", כעין ביוגרפיה ומחקר על - ונובלה של - ז'וסטין פרנק, "ציירת יהודייה" שהסתופפה בחוגי הדאדא והסוריאליזם בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה.

התחפשות לדמות, או בדיית דמות שמסווה/מגלה את האמן איננה כמובן עניין חדש, וגם היא טכניקה פוסט-מודרנית נפוצה: ראו סינדי שרמן, סופי קאל, מריקו מורי (וכאן, ניר הוד, שדרך עבודתו דומה לעתים לזו של שרמן), אם לתת דוגמאות מעטות. דוגמה מן הספרות יכולה להיות, למשל, זו של הסופרת א"ס ביאט: בספרה "Posession" היא בדתה משורר ויקטוריאני, שצרור מכתבים ושירים לא ידועים שלו מתגלה באקראי בספרייה הבריטית בידי גיבור הספר, דוקטורנט לספרות אנגלית. המכתבים הללו, והשירים, חוברו כמובן בידי ביאט עצמה, "המתחפשת" למשורר הוויקטוריאני; תהליכי הקריאה של הקוראים ושל הגיבור בכתבים הללו חופפים, מסגרת ותוכן מתגלגלים זה בזה ומחליפים תפקידים, ומתעוררת אותה תהייה על הגבול שבין מציאות לבדיון, בין אותנטיות לזיוף, בין חוקר למושא מחקרו.

מי שהשפיע יותר מכל בתחום זה הוא כמובן מרסל דושאן. אם, ב-objet trouve סלל, כך נדמה, את הדרך לאמנות המושגית ולמיצב, הרי שבעיצומו של המודרניזם יצר גם את מה שהפך לחלק מתפיסת ה"פוסט-מודרניזם": במשחק ההתחפשות בדמויות שבדה לעצמו זרע את זרע המהלך ששומט את הקרקע מתחת לאובייקטיוויזם והופך את העיון האמנותי לשיטוט בחולות נודדים, ניסיון נואש, שנידון לכישלון, לאחוז בדבר מה אחד מחוץ לסיסטמה - "מטא-שפה?" "מטא-טקסט?" - שיבהיר לנו את האמת "כפי שהיא". האסטרטגיה של בדיית הדמויות מפרקת למעשה את תפיסת הפעילות האמנותית והיחס שלה לעולם, ומדגימה את דימויותה - היותה דימוי של דימוי של דימוי של דימוי ("רפרור אינסופי" כנהוג לומר), בדומה לפעולה שעושה הדקונסטרוקציה במטאפורות ובמבנים אחרים של לשון וקוגניציה. לא עוד הציור "כחלון למציאות" (ולעניין זה גם של שפה ושקיפותה הזגוגיתית כמייצגת נאמנה של המציאות), לפי תפיסת הציור "הקלאסי", הרפרזנטטיווי, אלא, אם תרצו, חלון אל חלון אל חלון עד אינסוף.

ליצירת האפקט הזה מפעיל רוזן אסטרטגיה (פוסט-מודרניסטית) של הרכבה אגב פירוק, או פירוק של מעשה המרכבה. הוא בונה חוויה שהיא בבסיסה תלת-רובדית (כמספר הדמויות המשתתפות ב"סיפור"): 1. "ז'וסטין פרנק מציירת את עצמה"; 2. "רועי רוזן מצייר את ז'וסטין פרנק מציירת את עצמה". 3. "רועי רוזן מצייר את אשתו" (אפשר לסמן רובד חלקי נוסף, שכן "ז'וסטין פראנק" "מציירת את עצמה" גם בתחפושות שונות: כושי, יהודי בשטריימל, וכו'. הרובד הרביעי, זה שנוצר מתוך איחוד של השלושה, הוא המרגש בעיני, ובו רועי רוזן "מחופש" לז'וסטין פרנק מצייר את אשתו "מחופשת" לז'וסטין פרנק, שניהם נפגשים בה, ניתכים בדמותה לאחד ונפרדים לשניים בעת ובעונה אחת.

עצם פתיחת היחס הזה מאחד לאחד - צייר (סובייקט) מול עולם (אובייקט) - לאחד לשלוש (או ארבע) פותח אותו למעשה לאינסוף, ומנציח תנועת מטוטלת כמו זו שיוצרת הכריכה המוזהבת: התנועה בין שלושת ה"ערכים" הללו בונה ומפרקת אותם לסירוגין, ומאלצת אותנו לנוע, כמו ב"דמות במרבד", מאחד לאחר וחוזר חלילה, ולהניח ממילא את אפשרות קיומם של אינסוף רבדים נוספים.

מן הבחינה הזאת יכול היה הספר להישאר קטלוג של התערוכה גם אלמלא היתה מתקיימת במציאות. רובד בדוי נוסף כזה יכול היה אף להעמיק את חוויית ערעור-המציאות הכרוכה בפרויקט. אלא שכאן יש תערוכה אמיתית, והיא כך נדמה לי - במתכוון או שלא במתכוון - שסודקת את הרעיון שביסוד הפרויקט.

שכן הקטלוג, אף שהוא "מחקה" את הדבר "האותנטי" - צילומי העבודות ושמותיהן, ביוגרפיה אמנותית של האמנית ומאמר קצר עליה באנגלית ובעברית, וכו' - מהסס בין היותו חלק מהפיקציה לבין היותו דבר מחוצה לה - קטלוג שמאיר, מתעד, מנתח. אמנם, תמיד אפשר לטעון שמדובר בחלק מאסטרטגיה "המפרקת" של רוזן, אבל לזה הרי אין סוף, והשופט הוא, כנראה, בסופו של דבר הצופה/הקורא, והתחושה שבמקרה זה יש פסיחה על שתי הסעיפים.

כן, הכל אינטליגנטי, מורכב, מתוחכם; רועי רוזן "מצטט מ...", "שואל מ...", משתמש בסגנונות שונים (קריקטורות, איורים ויקטוריאניים, הדפסים יפאניים, כתמי רורשאך, דאלי) כ"קליפה", וכך הלאה. אבל יותר מכל מחזק בי הקטלוג את התחושה שיש כאן קונספט מדויק, "סגור" - לפעמים עד כדי מחנק. הוא נדמה לעתים כתרגיל רעיוני מבריק, תרגיל גמר משוכלל מאוד של תלמיד מוכשר מאוד. הוא עומד על שלו, על "קונספטיותו", בעקשנות ראויה להערכה. אבל רוזן הוא כבר מורה. ולזכותו ייאמר שכמו אצל אמנים מפותחים, האמת של ציוריו כמו מגיחה מעבר לכתפו, חותרת תחתם, ופורמת את "פרויקט הפירוק" שלו התפור לעילא.

שוב, אפשר לטעון או למצוא עדויות לכך שחלק מהדברים נשתלו במכוון. הרי פרויקט הבדייה אינו יכול להישאר בבחינת הסוואה מוחלטת, משום שאלמנט הכפילות חייב להתברר כחלק ממשחק המשמעויות והמציאויות המתחלפות. למשל, חלק מסדרות הדיוקנאות המטאמורפיים (שפניה של "ז'וסטין פראנק" מתגלגלים בהן מפני אשה יפה לפני יהודי מהקריקטורות הנאציות, למפלצת מגודלת אברי מין זכריים) הם דיוקנאות צדודית, עניין בלתי אפשרי בדיוקן עצמי, כפי שאלה מתחזים להיות (למעט במניפולציות שונות - ציור מתוך צילום למשל - אבל זה כבר דבר אחר). גם סגנונו של רוזן ניכר היטב: כעין סגנון איורי/ קריקטוריסטי שמוחדרים בו אלמנטיים פנטסטיים/ גרוטסקיים; ואולם, בעיקר הוא מיומן מאוד, לעתים אפילו וירטואוזי, ונעשה באמצעים מסורתיים - לא וידאו, מסכי ענק, אור-קול, אלא רישומי עיפרון, דיו וגואש על נייר או ציורי שמן על בד.

ומה שבאוזני זועק בכוח מתוך הציורים האלה הוא בדיוק זה: אמצעים מסורתיים שמבקשים לקרוא דרור לעצמם. יש משהו חושני מאוד - לאו דווקא בציורים שתוכנם המוצהר הוא חושני/ ארוטי/ פורנוגרפי, ויש כאן רבים כאלה - אלא דווקא בדיוקנאות הישירים של האשה היפה, היא אשתו של רוזן. כאילו ביקש התת-מודע של הציורים האלה להבקיע מבעד לרובד המושכל שעוסק ב"תת מודע" כתוכן. כך מתהפכות להן היוצרות: התת-מודע המבעבע מתחת לפני השטח של העבודות - העוסקות בתת-מודע מתוך הכרה ובאופן מודע - הוא דווקא רצון להימלט מה"קונספט" הפוסט-מודרני לקראת גישה מסורתיית, והוא "מפרק" - באופן המביא להאחדה "קלאסית" - את מה שעוסק בפירוק בצורה שכלתנית ומוצהרת.

נדמה לפעמים כאילו רוזן - אמן נחשב, לא מעט בזכות מורכבותו האינטלקטואלית ושליטתו באסטרטגיות אמנותיות בנות-זמננו - אינו מעז לצייר ב"אי-מורכבות" רעיונית. והנה, מה ששובה את הלב הוא דווקא היחס "הנאיווי" שזולג מתוך הסדקים שנבעים בקונספט.

אלה נעוצים במידה רבה, כך נדמה, גם בהיות בת זוגו המודל לציורים. זו בבחינת חתירה נוספת תחת ה"עכשוויות": בציירו את בת זוגו, רוזן משייך את עצמו למסורת אמנותית בת מאות שנים. הציורים המרגשים באמת הם אלה שהיא נראית בהם במלוא יופיה: דיוקנאות הדיו העדינים ודיוקנאות חושניים דשנים ואפלים, למשל "ללא כותרת (דיוקן עצמי ככושית)", ואחרים (בהקשר זה, יש גם משמעות לכך שהציורים עוסקים בפנטסיות סקסואליות). מתוך הציורים האלה עולה כעין קריאה של האמן, כמעט בעל כורחו, ובעל כורחה של רוח התקופה ושל מה ש"נחשב" בה: "אני, רועי רוזן (ולא ז'וסטין פרנק), אוהב לצייר (באמצעים מסורתיים וכו' וכו')"; ו"אני, רועי רוזן, אוהב לצייר את האשה שאני אוהב (שונא/ כועס על/ מפנטז על, וכו' וכו', וכל מה שכרוך ביחסים שבין אדם ואמן לאשתו שהיא גם דוגמניתו)".

ז'וסטין פראנק היא פיקציה - אבל לא לגמרי. בעיני, קיומה היום מפריע לאמת האמנותית של רוזן להתקיים. סתם כך, בלי פיגום.

ואולי כל זה הוא חלק מהעולם שבנה רוזן בתבונתו, ואת כל הפרטים שתל מראש, כולל את הספק ואת האמונה. אבל זו כבר שאלה לתיאולוגים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#